האם בית הדין בהאג יכול להביא צדק לפלסטינים?
בעוד החלטת התובעת הראשית בהאג נבחנת, שלוש מומחיות פלסטיניות עומדות על השלכותיה האפשריות: ציפיות לא ריאליות, הרחבת הפיצול הפנים-פלסטיני והתעלמות בינלאומית מחד, ומאידך איתות ברור לעולם: הפלסטינים לא נרדמו על המשמר
בהצהרה מפתיעה בחודש שעבר, הכריזה פאטו בנסודה, התובעת הראשית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כי קיים בסיס חוקי לחקור את ישראל וארגונים פלסטיניים בגין פשעי מלחמה בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) וברצועת עזה, וכי המשרד שלה מוכן לבדוק את הנושא.
מנסה להזיז את הדברים קדימה משום שהיא מכירה בכך שהסכסוך הולך ומידרדר. פאטו בנסודה, התובעה הראשית בבית הדין הבינלאומי בהאג (Wikimedia Commons)
בעוד בכירים בישראל ובארה"ב גינו את הדברים, הפלסטינים היללו אותו כצעד משמעותי במאבק שלהם לצדק ולעשיית דין וחשבון. אבל רבים מוטרדים ממוקש אחד: התובעת ביקשה דיון קדם-משפט בבית הדין כדי "לאשרר" שפלסטין היא אכן מדינה, מעמד שהיא מחזיקה בו מאז שהעצרת הכללית של האו"ם הכירה בה באופן רשמי ב-2012. ללא האישור הזה, ייתכן שלבית הדין בהאג לא תהיה סמכות לבצע את עבודתו.
בית הדין אמור למסור את החלטתו עד אפריל (ביום שלישי שעבר נמסר שבית הדין ביקש מבנסודה לערוך מחדש את הבקשה שלה, כך שהדיון עשוי להתארך עוד).
ההודעה עוררה שאלות רבות ורגשות מעורבים בקרב הפלסטינים. מדוע המעמד המשפטי של מדינת פלסטין עדיין נתון בשאלה? מה משמעות המהלך לגבי המשך המאבק הפלסטיני? ומדוע, למרות שפע של ראיות, לקח לתובעת כל כך הרבה זמן לתמוך בפתיחת חקירה?
לדחות את הקץ
"בית הדין היה אמור לדון בשאלת הסמכות שלו ובאפשרות שלו לדון בעניינה של פלסטין בשלבים הראשונים של הבחינה המוקדמת, בהתאם לאמנת רומא", אומרת ראניה מוחארב, חוקרת משפט ומקדמת מדיניות באל חק, ארגון זכויות אדם היושב ברמאללה. "לאור העובדה שהתובעת עצמה נתנה אור ירוק למעמדה המדיני של פלסטין, מפתיע שהשאלה עדיין עולה אחרי חמש שנים".
הבחינה המוקדמת היא השלב הראשון כדי למצוא "בסיס סביר" לכך שהתרחשו פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות בשטחים הכבושים, החל מ-13 ביוני 2014 (תאריך ההתחלה שביקשה הרשות הפלסטינית כאשר הצטרפה לאמנת רומא, אמנת היסוד של בית הדין). החקירה המלאה, אם יתחילו בה, תוכל להביא לכתבי אישום ובהמשך להעמדה לדין של בכירים ישראלים ופלסטינים או של דמויות מפתח אחרות.
דיאנה בוטו, פרשנית פוליטית ולשעבר יועצת משפטית לאש"ף, מודה שקיימת אפשרות שבנסודה, שמסיימת את תפקידה ביוני 2020, דוחה את הקץ כדי לא לצלול אישית לפוליטיקה השנויה במחלוקת של הסכסוך – טקטיקה שהאשימו בה את קודמה בתפקיד, לואיס מורנו אוקאמפו. אבל בוטו חושבת שבנסודה אכן מנסה להזיז את הדברים קדימה, משום שהיא מכירה בכך שהסכסוך הולך ומידרדר.
"היא היתה יכולה לדגור על התיק במשך שנים", אומרת בוטו, "אבל אני חושבת שהסיבה שהיא לא נוהגת כך היא שהיא רואה עד כמה המצב בפלסטין מחמיר, והיא רוצה לאותת לישראל ולקהילה הבינלאומית שאם הם לא רוצים לעשות דבר ברמה של בית הדין הפלילי הבינלאומי, הם חייבים לעשות משהו ברמה הפוליטית".
במובן זה, גם מוחארב וגם בוטו מסכימות שה"אישרור" עשוי להיות אמצעי לקבע באופן חד משמעי את מעמדה של פלסטין כמדינה, כך שלא יהיה יותר סביבו ויכוח. השלטונות הישראליים קיוו להיעזר בוויכוח הזה כדי לבלום את התהליך, ובנסודה רמזה לו כשדיברה על השאלות "הייחודיות והשנויות במחלוקת עמוקה" בתיק. אף על פי כן, מדגישה מוחארב, התהליך הזה לא מצדיק דחיות נוספות, בעוד הפשעים נמשכים והקורבנות נותרים ללא כתובת.
אזלת היד של הרשות הפלסטינית
למרות ההתקדמות המשפטית, המומחיות שדיברנו אתן מזהירות שלחץ פוליטי כבד נגד בית הדין עלול להאריך את ההליך, להתערב בחקירה ולמנוע את מעצרם של הנאשמים בעתיד. הלחץ מגיע בראש ובראשונה מישראל ומארה"ב, שאף אחת מהן לא חתומה על אמנת רומא ושתיהן חותרות בגלוי נגד בית הדין (ממשל טרמאפ סירב להעניק אשרות לבנסודה ולאחרים בבית הדין כדי לחקור פשעי מלחמה אמריקאיים באפגניסטן).
התגובות באירופה כלפי המהלך של בית הדין היו חשדניות, ואפילו עוינות. אף שהן מצהירות שהן מחויבות לחוק הבינלאומי, ממשלות אירופאיות ריפו את ידי הפלסטיניים במאמציהם לאכוף אותו, אם באמצעות סנקציות או בדרכים אחרות. לאחר שהשקיעו 30 שנה ב"תהליך שלום" גוסס, אומרת בוטו, הן מעדיפות בדרך כלל "לעשות עסקים כרגיל": למתוח ביקורת על הכיבוש בעודן שומרות על יחסים קרובים עם ישראל.
ספקנות לגבי היכולת או הרצון של ההנהגה הפלסטינית לעמוד בלחצים בינלאומיים. יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, נושא נאום בוועידת הפת"ח ברמאללה, 30.11.16 (פלאש90)
במצב הזה, כדי להדוף את הלחצים, הרשות הפלסטינית היתה אמורה להיות מחויבת לחלוטין להליך בבית הדין הבינלאומי. אבל בעיני הפרשניות, הרשות לא עמדה במבחן. "הצוות המשפטי מנהל את העניין כמו שצריך", אומרת נורה עריקאת, חוקרת פלסטינית-אמריקאית. "אני מודאגת לגבי מי שמפקח על הצוות המשפטי, ההנהגה הפוליטית. הם מנהלים אותו באופן כושל".
עריקאת מסבירה שקיימים הבדלים בין האופן שבו גורמים פלסטיניים שונים מתנהלים מול בית הדין. בשלושת העשורים האחרונים, ארגוני שטח וארגוני חברה אזרחית כמו תנועת ה-BDS קידמו את החוק הבינלאומי בשיח הפלסטיני כ"אלטרנטיבה לתאונת הרכבת המדינית שגרמה הרשות הפלסטינית", אחרי שחתמה על הסכמי אוסלו ולמעשה איפשרה את הכיבוש הישראלי באמצעות תיאום ביטחוני, הסדרים כלכליים ועוד.
הרשות הפלסטינית, אומרת עריקאת, אימצה בינתיים את השיח המשפטי הזה, אבל מתוך מטרה שונה. "ההנהגה משלימה עם המהלך כדי לאשש את סמכותה ואת מעמדה הפוליטי. בעיני העם, זהו מאבק על הזכויות המלאות שלו".
גם בוטו ספקנית לגבי היכולת או הרצון של ההנהגה הפלסטינית לעמוד בלחצים בינלאומיים. "נאמר להם שבית הדין הבינלאומי הוא קו אדום, ואם הם ימשיכו הלאה יהיו לכך השלכות על הרשות הפלסטינית", היא אומרת.
בעיניה של בוטו, זוהי חזרה על כישלונה של הרשות הפלסטינית לקדם פעולות מדיניות ודיפלומטיות משמעותיות אחרי שבית הדין הבינלאומי לצדק פירסם את חוות הדעת המייעצת שלו ב-2004, שהגדירה את חומת ההפרדה שבנתה ישראל – ויחד אתה את הכיבוש כולו – כבלתי חוקיים. כרגע, לפי בוטו, התורמים הזרים אומרים לרשות הפלסטינית ש"זה בסדר להציג מעשים כבלתי חוקיים, אבל לדרוש מישראל דין וחשבון זה עניין אחר לגמרי".
זו בדיוק הסיבה, טוענת עריקאת, שבגללה הפעולה הפוליטית צריכה לעמוד במרכז הפעילות המשפטית הפלסטינית בבית הדין. "אם חוקרים את ישראל, אז כל שגרירות או נציגות פלסטינית צריכה לערוך קבוצות לימוד, לדבר בקמפוסים באוניברסיטאות ולהכין 101 קורסים. אתה צריך להבטיח ניצחון פוליטי גם במקרה של תבוסה משפטית, זה צריך להיות העיקרון המנחה".
פתיחת הפצע שטרם הגליד בין פת"ח לחמאס
המחיר הפוליטי של הפעולה המשפטית הוא פנימי, בה במידה שהוא חיצוני, שכן בית הדין בוחן את חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים פלסטיניים אחרים בחשד לפשעי מלחמה, כולל מתקפות טילים על אזרחים ישראלים ועינוי של עצירים פלסטינים.
בעוד הכללת החשדות האלה מבטיחה ששום פשע לא ייהנה מחסינות, לא ברור כיצד הדבר ישפיע על הפוליטיקה הלאומית הפלסטינית. אש"ף, תחת הנהגתו של פת"ח, וחמאס לא מצליחים להגיע לפיוס 13 שנה אחרי שהארגון האסלאמי השתלט על רצועת עזה.
באופן אירוני, חמאס בירך על ההצהרה של בנסודה בתור "התחלת הענישה של הכיבוש", בלי להזכיר שהתובעת שמה על הכוונה גם את הארגון עצמו. זאת אף שלפי התרשמות החוקרות, ההצהרות של התובעים מציירות "שוויון" בין הצדדים, עד ש"ייתכן שהראשונים שיעמדו למשפט יהיו אנשי חמאס", מציינת עריקאת. בעיניה, זוהי התעלמות מהאופי הלא סימטרי של הסכסוך.
חמאס בירך על ההצהרה של בנסודה בתור "התחלת הענישה של הכיבוש", בלי להזכיר שהתובעת שמה על הכוונה גם את הארגון עצמו. עצרת לחגיגות 32 שנים לייסוד חמאס, דרום רצועת עזה, 16 בדצמבר 2019 (פאדי פהד / פלאש 90)
כרגע לא נראה שבית הדין הבינלאומי עומד להפוך לנקודת מחלוקת בין פת"ח לחמאס, אף שהדבר עוד צריך לעמוד למבחן. "האם פת"ח רוצה שחמאס יורשע בפשעי מלחמה? אני לא בטוחה", מהרהרת בוטו. "זהו מדרון חלקלק. צד אחד, הנתפש כמי שלוחם למען חירותו, מוצב במעמד שווה לגורם מדינתי". בכל מקרה, היא אומרת, פיוס בין פת"ח לחמאס לא נראה קרוב. "אם ההתקפות החוזרות ונשנות על עזה לא חיברו בין הצדדים, שום דבר לא יחבר".
את הקרע הפוליטי הזה משלים היעדר ניסיון לערב את הציבור הפלסטיני הרחב במאבק המשפטי בהאג. לדבריה של עריקאת, "לא לימדו את הציבור את הפרטים של הפנייה הפלסטינית לבית הדין הבינלאומי. אין קמפיין בתקשורת, פעילות שטח, בתי דין עממיים. צריך לוודא שהחוק הבינלאומי ישתלב עם תנועת שטח רחבה".
חוסר המעורבות הזה, טוענת עריקאת, מעמיד בסכנה את המטרה המוצהרת של האקטיביזם המשפטי. "ההליך בבית הדין מחליש מאוד את אוכלוסיית היעד שלו. הוא צריך דווקא לשקם את הקורבנות, אבל הם לא חלק מהשיח. חייבת להיות הזדמנות לחלוק את הסיפורים האלה, לדבר לעולם, לאתגר את החוקיות של המצור, להסיר את מגבלות התנועה". אסור שזו תהיה "משימה מיוחדת לעורכי דין", היא מדגישה.
מוחארב מציינת שבית הדין אכן הקים מנגנון כדי להגיע אל הקורבנות הפלסטינים כדי שיגישו תלונות, וארגוני חברה אזרחית מנסים לקדם את המהלך ומפתחים גם אסטרטגיות כדי להטמיע ידע על בית הדין בקרב הציבור הרחב, אך הן ייכנסו לפעולה מלאה רק אחרי שתיפתח חקירה מלאה באופן רשמי.
אף על פי כן, מוחארב מסכימה שיש חוסר הבנה בציבור ובתקשורת לגבי בית הדין, "עד כדי שכך שיש ציפיות לא ריאליות לגבי מה שבית הדין יכול לעשות באופן מעשי למען הפלסטינים". לדוגמה, העובדה שתחום הסמכות של בית הדין מוגבל לשטחים הכבושים, ובמיוחד לפשעים שבוצעו אחרי 2014, פירושה שהוא לא יעסוק במדיניות ובמעשים שבוצעו בעבר, כולל מה שנעשה לפלסטינים בתוך ישראל או לפליטים בגלות.
מוחארב מוסיפה שבעוד שהתובעת מכירה בכך שבוצעו פשעי מלחמה בפלסטין, היא אינה אומרת דבר על "פשעים נגד האנושות", כמו פשע האפרטהייד שהרשות הפלסטינית וארגוני חברה אזרחית האשימו בו את ישראל בתלונה שלהם לבית הדין. החשש הוא שהדבר ימחק את הקונטקסט של האלימות הישראלית בפלסטין. "אנחנו יודעים שקיימת מדיניות שיטתית נגדנו, כך שלהסתכל רק על פשעי מלחמה בלי להביט על האופי המוסדי שלהם זו בעיה".
למרות המגבלות, המומחיות מסכימות שלעבודה שנעשית בבית הדין יש השפעה משמעותית. ממבט ראשון, ממשלת ישראל קוראת תיגר על בית הדין. בכירים ישראלים המעיטו בחשיבות החלטת התובעת ותיארו אותה כמוטה ואפילו כ"אנטישמיות טהורה", כדברי נתניהו. אף על פי כן, בוטו מעריכה שהפחד מהעמדה לדין וממעמד של מדינה מנודה "גורם לרעידות בתוך ישראל".
אחד הסימנים לכך הוא העובדה שממשלת ישראל נמנעה עד כה מלהרוס את הכפר הבדואי ח'אן אל-אחמר, למרות איומים חוזרים ונשנים להרוס אותו באישורו של בית המשפט העליון (בנסודה עצמה הזהירה מפורשות את ישראל שמהלך כזה ייחשב "פשע מלחמה").
יותר מכך, חרף כל הדיבורים של ממשלת ישראל על סיפוח חוקי של הגדה המערבית, היא עדיין לא מימשה באופן רשמי את הדברים. אפילו היועץ המשפטי לממשלה הזהיר שצעדים כאלה עלולים לחשוף אותה לחקירה. אף שהוא מוגבל, לפחד מפני בית הדין יש "השפעה מרתיעה", אומרת בוטו.
ממשלת ישראל נמנעה עד כה מלהרוס את הכפר, למרות איומים חוזרים ונשנים להרוס אותו באישורו של בית המשפט העליון. פעילים מול הדחפורים בח'אן אל אחמר. (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)
הבעיה אינה החוק, אלא אי אכיפתו
עריקאת מוסיפה כי המהלכים המשפטיים יכולים לשמש בעתיד כאלמנט ממריץ של אקטיביזם פלסטיני בשטח. "זוהי תזכורת לכך שהפלסטינים אינם חסרי אונים. הם יושבים בכיסא הנהג ויכולים לייצג קהילה בינלאומית שלמה, שגם היא נלחמת למען עקרונות של שלטון החוק". המהלך גם משדר מסר חשוב לעולם. "אם מישהו חושב שהפלסטינים מנמנמים, שהם לא שמים לב".
כל שלוש המומחיות מסכימות שמשהו רחב בהרבה עומד על המאזניים במקרה של פלסטין: עצם החשיבות של החוק הבינלאומי. עם עלייתן של תנועות אוטוריטריות ותנועת ימין בכל העולם, החוק הבינלאומי נדחק יותר ויותר הצידה והפך משותק בגלל האכזבה מהיכולת שלו להגן על קבוצות מדוכאות.
מוחארב מודה שהציבור פסימי, אבל מדגישה שלא הכל אבוד. "אני מבינה מדוע הפלסטינים מאבדים אמון במערכת הבינלאומית. אבל הבעיה אינה החוק הבינלאומי כשלעצמו. הבעיה היא חוסר האכיפה שלו. בכך שאנחנו מתמודדים עם החסינות של ישראל, אנחנו יכולים להגן על הזכויות של הפלסטינים". תגובת הנגד של ישראל מוכיחה זאת. "פירוש הדבר שתהליך שאנחנו מקדמים הוא יעיל. זה אומר לנו שאנחנו הולכים בכיוון הנכון, אנחנו יכולים לדרוש ממנה דין וחשבון".
"הטעות שלנו", מודה בוטו, "היתה שהתרכזנו אך ורק בחוק הבינלאומי, משום שהוא אחד הכלים הבודדים שבאמצעותו אנחנו יכולים לזעוק לעולם שמה שישראל עושה הוא פסול. אבל האם אנחנו זקוקים לחוק כדי לומר שזה פסול להרוס בית, לגנוב לאנשים את האדמות?"
אף על פי כן, בעיניהן של בוטו, מוחארב ועריקאת, פלסטין היא מיקרוקוסמוס של האסון שזניחתו של החוק הבינלאומי עלולה להמיט. התמיכה עזת המצח של ארה"ב במטרות הסיפוח של ישראל – כולל העברת השגרירות שלה לירושלים וההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן – חושפים טפח מהעתיד.
"אם נחזור לשיטה שבה מותר למדינות לגנוב אדמות ויותר מכך, התוצאה תהיה שנחיה כולנו בעולם שבו רק החזק מנצח", אומרת בוטו. "אם לא נתבע דין וחשבון, זו תהיה הדרך שנלך בה, דרך של פריעת חוק ושל פירוק הסדר המשפטי העולמי".
אמג'ד עיראקי הוא עורך באתר 972+ שם פורסם המאמר במקור. תרגום: מירון רפופורט
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
