האם אנחנו לקראת נקודת מפנה חיובית במאבק בשינוי האקלים?

יום חמישי האחרון היה הדד-ליין לממשלות העולם להגיש את ההתחייבויות העדכניות שלהן, עם יעדי אקלים משודרגים, למזכירות אמנת האקלים של האו"ם. יותר מ-70 מדינות כבר עשו זאת, אבל ישראל לא ביניהן.

במשרד להגנת הסביבה כבר גובשה הצעה להתחייבות המעודכנת של ישראל. לפני עשרה ימים, פירסם המשרד טיוטה להחלטת ממשלה של תוכנית, שאם תאומץ יכולה להיות נקודת מפנה אמיתית עבור החברה הישראלית.

כדי להתמודד עם משבר בסדר גודל של משבר האקלים, ובעיקר כדי לבנות פה מציאות חברתית-כלכלית חדשה וטובה יותר, יהיה צורך לא רק במדיניות ממשלתית אלא בהתגייסות ציבורית מסיבית. אבל בכל מה שנוגע למחויבות רשמית של המדינה, אסטרטגיית האקלים שמציע המשרד להגנת הסביבה יכולה להיות נקודת פתיחה חשובה. אם רק משרד האוצר ומשרד האנרגיה לא היו נעמדים על הרגליים האחוריות כדי לבלום אותה.

יעדי האקלים של ישראל מספטמבר 2015, כמו אלה שהציג הנשיא המנוח שמעון פרס בוועידת קופנהגן ב-2009, היו לא פחות ממביכים. אבל דברים השתנו בחמש השנים שחלפו, בטח בשנתיים האחרונות, כשנושא משבר האקלים התחיל להופיע על סדר היום הציבורי – בעיקר במסגרת החברה האזרחית, אבל גם בתקשורת ואפילו בכנסת – לעתים יותר ויותר קרובות.

בתוכנית שפירסם המשרד להגנת הסביבה, שעדיין צריכה לעלות לדיון בממשלה לפני שתוגש כהתחייבות רשמית לאו"ם, יש שני אלמנטים מכריעים: יעדים להפחתת פליטות גזי חממה ויעדים לאנרגיות מתחדשות.

על פי התוכנית הזו, כפי שפורסמה ב"דבר", עד 2030 תפחית ישראל 27% מפליטות גזי החממה שלה, ועד 2050 יהיו פליטות גזי החממה של ישראל נמוכת ב-85% לעומת רמתן ב-2015. שני היעדים האלה, ובמיוחד זה של 2050, קרובים יותר למה שהמדע אומר לנו שצריך לעשות, ובעיקר שאפתניים בהרבה מהיעד שהציגה ישראל לפני חמש שנים.

יש הרבה מה לומר על השפה השמרנית של ההודעה לתקשורת שהוציא המשרד להגנת הסביבה, וגם על זה שבתכל'ס ישראל צריכה יעד של אפס פליטות. אבל השימוש במונח "כלכלה דלת פחמן" בהקשר של יעד הפליטות של 12 מיליון טונה ב-2050, ולא המונח הפופולרי בעולם של "נטו אפס פליטות", הוא לא רק כן, אלא בתקווה מרמז שהמשרד לא שוקל טכנולוגיות שנויות במחלוקת כמו לכידה ואיחסון של פחמן (CCS), ושאר פתרונות-לכאורה שמקודמים בעיקר על ידי תעשיות הדלקים המאובנים וחבריהן.

המשרד להגנת הסביבה מציע גם יעד של ייצור 40% מהחשמל בישראל באמצעות אנרגיה ממקורות מתחדשים עד 2030 ו-95% עד 2050. היעדים האלה מתיישבים בסך הכל עם ההצהרה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בוועידת האקלים הבינלאומית באמצע דצמבר, שלפיה אנרגיות מתחדשות יספקו "יותר משליש" מהחשמל עד 2030, ושישראל תעבור מדלקים מאובנים לאנרגיות מתחדשות עד 2050, לפחות אם הוא התכוון רק למשק החשמל.

מצד שני, ברור לגמרי למה לא מעט אנשים מגלים סקפטיות רבה ביחס להצהרת הכוונות הזו, לא רק בגלל האמון הציבורי בנתניהו שגם כך הולך ונשחק, אלא פשוט מפני שישראל לא עמדה באף אחד מיעדי האנרגיות המתחדשות שהציבה לעצמה במשך השנים.

בסוף 2019, כמו שדו"ח מבקר המדינה האחרון הראה, שיעור האנרגיות המתחדשות בישראל היה 5%, לעומת יעד של 10%. זו תעודת עניות, לא רק בגלל הזלזול המתמשך של מקבלי ההחלטות בארץ במשבר האקלים, אלא אפילו בהשוואה לעולם. על פי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, ברבעון הראשון של 2020, אנרגיה ממקורות מתחדשים כמו אנרגיית רוח ואנרגיה סולארית היתה 28% מכלל ייצור האנרגיה בעולם.

אבל לפטור את התוכנית של המשרד להגנת הסביבה כלא אמינה או לא ריאלית זה פשוט לא רציני. אחרי הכל, משבר האקלים הוא איום קיומי, ולישראל אין ברירה אלא להציב את הסוגיה הזו בראש סדר העדיפויות שלה – ועכשיו.

בסופו של דבר, אם ההצעה של המשרד להגנת הסביבה תאומץ על ידי הממשלה, המשמעות של היישום שלה היא שידוד מערכות אמיתי, שכבר מזמן היה צריך לקרות כאן. בין היתר, פרויקט כזה ידרוש השקעות עצומות בהתייעלות אנרגטית על מנת להוריד את צריכת החשמל, ובתחבורה ציבורית יעילה וזולה כדי להפחית דרמטית את התלות ברכב פרטי.

וכמו שמראה מסמך "תוכנית חילוץ ירוקה 2020" של קבוצת ארגוני חברה אזרחית מאוקטובר האחרון, אין סיבה שהשקעות כאלה לא יקרו כבר עכשיו, במסגרת שיקום הכלכלה הישראלית מהקורונה. ב-30 מדינות, כמעט 180 מיליארד דולר, או 35% מהסובסידיות במסגרת תוכניות הבראה, כבר מופנים למקורות אנרגיה נקיים.

מעבר לאנרגיות מתחדשות בתוך שלושה עשורים אומר השקעה בתשתיות וביזור של ייצור החשמל, בעדיפות למערכות בבעלות קהילות. זה קורה כבר עכשיו באינספור מקומות בעולם – וגם בארץ. אנרגיה סולארית מספקת כבר היום 100% מהחשמל בשעות היום באילת ובחבל אילות, ממערכות בכמעט כל היישובים באזור. וזה לקח להם עשר שנים.

סיום התלות של ישראל בדלקים מאובנים, בעיקר נפט וגז, מוכרח לכלול גם מהלך של מעבר הוגן עבור העובדים בתעשיות האלה – כזה שמספק להם הכשרה מקצועית או אפשרויות תעסוקה חליפיות, ובעיקר שם אותם ואת תושבי היישובים שבהם נמצאות התעשיות האלה במרכז תהליך קבלת ההחלטות.

ועוד לפני כל אלה, המשמעות של מעבר לאנרגיות מתחדשות עד 2050 אומר לגנוז את כל התוכניות לתחנות כוח על גז שעדיין על הפרק. תחנות כוח מוקמות לעשרות שנים – תחנת הכוח רוטנברג באשקלון פועלת מאז 1990, אורות רבין ליד חדרה מאז 1981 ורדינג בתל אביב-יפו מ-1938 – כך שאין שום הגיון בהקמה של תחנות כוח נוספות שיפעלו במקרה הטוב פחות מ-30 שנה, אם לא יהפכו לפיל לבן הרבה לפני כן.

אין ספק שדד ליין כזה לדלקים מאובנים הוא לא בדיוק מה שענקיות אנרגיה כמו שברון, שעכשיו שולטת על מאגר הגז הגדול ביותר של ישראל, היו רוצות לשמוע. ומסתבר שגם בשביל משרד האוצר ומשרד האנרגיה, שבאופן עקבי מקדמים מדיניות שמיטיבה עם תעשיית הגז, תוכנית האקלים שמציע המשרד להגנת הסביבה היא יותר מדי. במכתב ששלח מנכ"ל משרד האנרגיה למקבילו במשרד להגנת הסביבה ופורסם ב-ynet יש טענות על מחטף, על עלויות כבדות עבור המשק, ועל "נטל בירוקרטי ורגולציה שאינה נדרשת".

אבל כל מי שמבין את המשמעויות של משבר האקלים יודע שמעבר מהיר וצודק לאנרגיות מתחדשות, התייעלות אנרגטית, תחבורה ציבורית איכותית ובכלל, כלכלה הוגנת לכולם ששמה את האינטרס הציבורי במרכז הם מה שישראל צריכה. התוכנית שמציע המשרד להגנת הסביבה, אם אכן תאומץ על ידי הממשלה, תקרב אותנו לשם.

ההתנגדות של משרדי האנרגיה והאוצר, ומאידך מכתב התמיכה בהצעת המשרד להגנת הסביבה ששלחו 40 מומחים וארגוני סביבה וקמפיין המיילים של מחאת הנוער למען האקלים, היא תזכורת שהמהפך הזה, שהחברה הישראלית כל כך זקוקה לו, ידרוש מכולנו להתגייס למשימה.

עידו ליבן הוא פעיל סביבה באירופה ובישראל