newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עושה הכל, כולם באו ממנה ואי אפשר לראות אותה. האישה החרדית כאלוהים

היא המפרנסת, יולדת את כולם ויוצרת את כל המציאות הנראית בתמונת המשפחה החרדית של "המשרד לשוויון חברתי". כמו אלוהים, האישה החרדית יוצרת הכל אך לא יכולה להיראות בעצמה

מאת:

התמונה הבאה, אותה פרסם "המשרד לשוויון חברתי", מקפלת בתוכה כל כך הרבה רבדים של אי-גיון ופרדוקס, אבסורד ותמיהה שכמעט חבל לפרק אותה במילים לחלקיה. אפילו שם הזרוע הממשלתית – המשרד לשוויון חברתי, הופך לאמירה חנוך-לוינית כשהוא מוצמד לתמונה כזו.

ישנו יסוד אחד, עם זאת, שקפץ לעיניי אחרי כמה פעמים שנתקלתי בתמונה הזו. והיסוד הזו הוא ההקבלה הכמעט מושלמת בין דמות אלוהים לדמות האישה, בעולם הסמלים החרדי.

> "אין דבר כזה שינוי שם על רקע פמיניסטי" 

איפה אמא? משפחה חרדית במאגר התמונות של המשרד לשוויון חברתי (צילום: לפ"מ)

איפה אמא? משפחה חרדית במאגר התמונות של המשרד לשוויון חברתי (צילום: לפ"מ)

כמו אלוהים, האישה בראה את כלל הנוכחים בתמונה. כולם באו מבטנה. כמו האישה הבלתי נראית, האמונה הדתית קוראת לאלוהים "זן ומפרנס לכל". מי שהכינה את האוכל שעל השולחן והם עומדים לאכול, מי שסידרה אותו ודואגת שכל אחד מהנוכחים ימצא משהו לאכול, היא האישה. כמו מופת נעלם של השגחה פרטית.

זהו העולם החרדי. אנחנו יודעים שבמקרים רבים האישה החרדית יוצאת לעבוד, והגבר לא. אם כך, באופן לא בלתי מופרך, מי שהרוויחה את הכסף שקנה את החליפות האלה, את הכובעים והכיפות, המפה והפריטים השונים, ואולי אפילו את הקירות עצמם, היא האישה העובדת בעמל רב (כנראה בבית ספר או בגן, בחברת תוכנה או במשרד שבו משלמים לה מעט שבמעט, מתוך היכרות עם האפשרויות המצומצמות והנסיבות הדוחקות של חייה).

כמו שאסור להביט בפני אלוהים, כך אסור להסתכל באישה, ובוודאי שאי אפשר לצלם אותה.

כותב שורות אלה הינו אתאיסט גמור, ובכל זאת הוא לא יכול שלא לומר לעצמו למראה תמונות כאלה: חברה בלי נשים היא חברה בלי אלוהים.

> מה שמדאיג את ליצמן איננו חילול השבת אלא האדמו"ר מגור 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf