newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האינתיפאדה השנייה יצרה מרחב של שהידים חיים משני הצדדים

הפיגועים כבר נשכחו, על אלף משפחות ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים. עם שלם עבר מפוסט-טראומה לשכחה מלאה בזכות חומת ההפרדה, שבצדה האחד עם שלם שהפך אכזרי בהתנגדותו לדיכוי, ובצדה השני עם שלם שמדכא את ההתנגדות באכזריות שקופה. ואין אלה רואים את אלה

מאת:

חודשים רבים אחרי שהתחילה "אינתיפאדת אל-אקצא" נכנסתי למשרדו. הייתי בתחילת התואר השני, הוא היה פרופסור למזרח תיכון. נדמה לי שזה היה לפני "מרץ השחור" ב-2002, אז פיגועי התאבדות מחרידים אירעו מדי יום ביומו.

תחילת השיחה התמקדה ב"מצב". זה לא ייגמר עד שיהיו לנו אלף אזרחים הרוגים, הוא פסק. הייתי בהלם. המספר נשמע דמיוני. אלף הרוגים?! אלף אזרחים הרוגים, הוא חזר. להם כמובן יהיו יותר. אבל רק אחרי שכולנו, אנחנו והם, נחטוף מכה איומה כזו, העסק ייגמר.

האינתיפאדה השנייה הסתיימה ביותר מאלף הרוגים ישראלים ולמעלה מ-8,000 פצועים בקרוב ל-150 פיגועי התאבדות. הפלסטינים ספגו קרוב ל-4,000 הרוגים ו-30 אלף פצועים.

פלסטיני הולך ליד גדר ההפרדה באבו דיס, ב-2 בפברואר 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש909

פלסטיני הולך ליד גדר ההפרדה באבו דיס, ב-2 בפברואר 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש909

מבצע "חומת מגן" שנפתח באביב 2002 מילא את ייעודו המוצהר: הוא צרב את התודעה הפלסטינית לשנים הבאות, וקיבע את ההבנה שהמאבק המזוין בישראל אינו משתלם. גם בעזה מבינים זאת, אולם האידיאולוגיה והפוליטיקה של חמאס שונות מאלה של הרשות הפלסטינית.

אולם האינתיפאדה עצמה, שהסתיימה שנתיים לאחר מכן, צרבה קשות גם את התודעה הישראלית בפחד, שנאה וחוסר אמון מוחלט בפלסטינים. תפיסת "ניהול הסכסוך", דהיינו שימור הכיבוש על אש קטנה שתמנע התקוממות פלסטינית, חלחלה אל השמאל הציוני והשתלטה עליו.

לאינתיפאדה היתה תוצאה מרכזית נוספת: היא קיבעה את מעמדה של הרשות הפלסטינית כקבלנית משנה של ישראל לענייני ביטחון וניהול האוכלוסייה הכבושה, ולא עוד כתובת להסדר מדיני.

במישור תהליכי קבלת ההחלטות האינתיפאדה היא דוגמה מובהקת ליכולתם של גורמים מיליטנטיים בתוך הצבא – במקרה זה הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, וראש חטיבת המחקר באגף המודיעין, עמוס גלעד – לגבור על עמדות מתחרות בממסד הצבאי-ביטחוני, לנצל ערפול והיסוס בדרג המדיני, ולסחרר את המדינה למעגל דמים נורא שההיחלצות ממנו אורכת שנים ונזקיו לדורות.

הקמת חומת ההפרדה כלקח ישיר מהאינתיפאדה השנייה חשובה לא פחות, ואולי יותר, מכל אלה. היא הרחיקה את הכיבוש מעבר לגבולות הרי החושך בגדה המערבית, ואיפשרה לשכלל עד אין קץ את ההתעמרות הביורוקרטית בפלסטינים – בתחילה בתואנות ביטחוניות ובהמשך אף מבלי מאמץ להסתיר את המניעים הפוליטיים והגזעניים של פרויקט הנישול.

עם השלמת חומת ההפרדה, היחס הסיבתי בין אלימות הכיבוש לבין מוראות הטרור נמחק מהזיכרון והתודעה הקולקטיביים בישראל. קיר הברזל בוצר והוגבה לבלי סוף; הוא הכניע את הפלסטינים, אבל ניצח גם את הישראלים.

הזוועה הוכנסה למסגרת רציונלית

באוגוסט 1995 נפצעתי קשה בפיגוע התאבדות של חמאס באוטובוס בירושלים. כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה, פיגועי ההתאבדות ההמוניים של 1995-1996 היו עדיין טריים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. היתה להם משמעות משום שהם היו חריגים.

כאשר הלכו ותכפו פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, זיכרון הפיגועים הקודמים התעמעם, התערפל, התכווץ, נעלם. מדי חודש נוספו עשרות הרוגים ומאות פצועים חדשים. אני, ופצועים אחרים, הפכנו ל"ישנים" תוך שנים ספורות. ההרוגים והפצועים החדשים הפכו ל"ישנים" תוך שבועות וימים ספורים.

התמונות מילאו את העיתונים, הפצועים מילאו את בתי החולים, ויום למחרת כבר שכחו מכולם משום שזוועה חדשה דחקה את הקודמת. בתי הקפה המשיכו להיות מלאים, להתפוצץ, ולהתמלא מחדש כאילו אין מחר.

הדם שזרם ברחובות רק הדגיש את הנורמליזציה של האימה ואת חוסר התוחלת של החיים. כך נולדה התודעה שלימים איפשרה לראש הממשלה בנימין נתניהו לומר בפשטות, לקול פיהוק ציבורי ארוך, כי ישראל תחיה על חרבה לעד.

אני, ופצועים אחרים שהכרתי, לא חשנו כאב על שנשכחנו. חלקנו שיווע להישכח ולשקוע בחיי שגרה. אחרים, רובנו, חוו מחדש את הטראומה. החרדה והאימה היו בלתי נסבלות. הן ניבטו אלינו יום יום לא רק מהדם ומהמתכת המעוקמת, אכולת החום והאש, מהמבנים והאוטובוסים שהתפוצצו, אלא גם מהסרטונים המאולתרים מהגדה ומעזה ששודרו בטלוויזיה מדי ערב.

"אני, השהיד החי", הם היו אומרים. מישירים מבט למצלמה, אותות המתח ניכרו על פניהם. הייתי מביט בסרטונים שעל המסך בבעתה, מקשיב לכל מילה. מנסה להבין. לא רק את הערבית. את קו המחשבה, את מה שלא נאמר ולא ייאמר.

בחור צעיר, עוטה חגורת נפץ, שעה קלה לפני שהוא יוצא להתפוצץ על עשרות ישראלים בירושלים, בתל אביב, בנתניה או בחיפה. לפרקים הוא נראה אדיש, כמעט שווה נפש. כרגע, בשעת הצילום, הוא חי, אבל הוא חשוב כמת, כי הפסוק הקוראני אומר: ולַא תַחְסַבַּןַּ אַלַּדִ'יןַ קֻתִלוּא פִי סַבִּיל אִלַּלה אַמְוַאתַן בַּל אַחְיַאא עִנְדַ רַבִּהִם יֻרְזַקוּן – "אל תחשוב כי הנהרגים לשם אלוהים מתים המה. לא, כי חיים הם, ואצל אלוהים פרנסתם".

פיגוע באוטובוס בחיפה, ב-5 במרץ 2003 (צילום: רונן לידור / פלאש90)

פיגוע באוטובוס בחיפה, ב-5 במרץ 2003 (צילום: רונן לידור / פלאש90)

מרגע שקיבל עליו את ההחלטה לצאת לפיגוע התאבדות בין יהודים, או מרגע שהושלמו ההכנות, הוא במעמד של "שהיד חי". כלוא בין החיים לבין המוות, מסתובב בין האנשים כרוח רפאים, עד שהוא נפרד מקהילתו ויוצא לדרכו האחרונה.

דורות של חיילי מודיעין, ואני ביניהם, גדלו על הסיפורים הללו החל באמצע שנות ה-90 וביתר שאת בשנות ה-2000, יחד עם דורות של פלסטינים.

האחרונים למדו, במספרים שהלכו וגדלו לאין שיעור, את הלכות המת החי. חכמי ההלכה התעמקו בפסוקים ובמסורות ובפרשנויות, חידדו את שיש לחדד, הכשירו את שיש להכשיר, והצעירים למדו מהם והשתלמו אצל המהנדסים והטכנאים בהלכות התקנת גופם למות שמשון.

ובצבא ובשב"כ למדו להכיר את התשתית ההלכתית, לזהות את הפסוקים, לאתר את הסימנים המעידים, להכניס, יחד עם הפלסטינים שיתפוצצו עלינו, את הזוועה לתוך מסגרת רציונלית.

ואין הקשר. עשיו שונא ליעקב. כך היה וכך יהיה. חייל אינו חושב על הצד שלו, וכשהוא יוצא לאזרחות ההרגל הזה טבוע בו. הזוועה כבר נתונה בתוך מסגרת רציונלית, למדנית, מבוססת, והיא ממשיכה להתקיים מכוח האינרציה: זהו "האסלאם".

מדוע האינתיפאדה הראשונה היתה באבנים והשנייה במתאבדים? אין יודעים. אין חושבים. מדוע בראשונה שברנו ידיים ורגליים ואחר כך הפצצנו בטילים ובמטוסים? אין יודעים. מדוע בכלל פרצה האינתיפאדה הראשונה? מדוע הפכה האינתיפאדה השנייה לכל כך אלימה? לא חשוב. ובאה הממשלה, ואת הדיבור שהיה בחדרי חדרים מוציאה החוצה. בתחילה בהדלפות מבוישות, אחר כך בגאון: על חרבנו נחיה.

חברה שקהתה ונאטמה

חולפות השנים ואתה מסתכל על סביבותיך. על הילדים והנערות שאתה מדבר אתן בבתי ספר, על הסטודנטים שאתה מלמד, בין מבצע צבאי אחד בעזה לבין משנהו.

הם מבקשים הארכה במועד ההגשה של המבחן או של העבודה, כי היו במבצע או במלחמה או בסתם מילואים שנועדו לצחצח את החרב שעליה נחיה. ואתה נענה ומאשר במייל, מכריח את עצמך להתעלם מהסיטואציה הלא-נורמלית, כי הרי הפנמת שעל חרבנו נחיה.

אז אתה נותן להם הארכה בחפץ לב וחושב: מה זו ההקלה הזו לעומת מה שעבר עליו או יעבור עליו. ואם לא עכשיו, בעוד שנה או שנתיים. כי על חרבנו נחיה. והם אינם שואלים שאלות, כי המסגרת הרציונלית כבר הוטמעה, והאינרציה, ולמי יש זמן לחשוב.

אבל הם כבר שהידים חיים. מסתובבים בחברה שקהתה ונאטמה למה ששלוחיה בשטחים מעוללים לעם שלם. עם שלם שהפך אכזרי בהתנגדותו לדיכוי, ומולו עם שלם שמדכא את ההתנגדות באכזריות שקופה. ואין אלה רואים את אלה, ואין אלה רואים את החפים מפשע שהם מבתרים על הקרקע, ואין אלה רואים את החפים מפשע שהם מבתרים מהאוויר. מרחב דו-לאומי של שהידים חיים.

האם אפשר להבין מדוע מחבל עוטה על גופו חגורת נפץ ויוצא להתאבד על אחרים? בתור אחד שנכווה באופן אישי מהאש, תרתי משמע, אני אמור להשיב בשלילה. לעולם אי אפשר להבין.

אבל רבים מאלה שנפצעו דבקים בחיים, ומסרבים לנהל אותם על החרב. וכאשר נפרדים מדרכי חשיבה המקובלות אצל חיילים ורואים את המציאות בעיניים של אזרחים, רואים ושומעים דברים חדשים. למשל, כיצד נראים חייו של פלסטיני בגדה או בעזה. עוצמת הייאוש והתסכול שם פשוט אינה מוכרת לישראלים-יהודים. היא אינה מצליחה לחדור מבעד לקיר הברזל.

רבים מאלה שנפצעו דבקים בחיים, ומסרבים לנהל אותם על החרב. וכאשר נפרדים מדרכי חשיבה המקובלות אצל חיילים ורואים את המציאות בעיניים של אזרחים, רואים ושומעים דברים חדשים. למשל, כיצד נראים חייו של פלסטיני בגדה או בעזה

אין סוף לדוגמאות, אבל זכורה לי אחת מיוחדת, זמן קצר לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. חבר ממזרח ירושלים, שלמד אתי בתואר הראשון, יצא ללימודי המשך בארה"ב ועשה שם חיל, שיתף אותי במסכת ההתעללויות – לא היתה לזה מילה אחרת – שעבר בלשכת משרד הפנים של מדינת ישראל בעיר המזרחית בירושלים.

לא ידעתי אז דבר על מה שקורה שם, ולא על עבודת הקודש הסיזיפית שעושים קומץ של ארגוני זכויות אזרח וזכויות אדם. הסיפור של החבר שלי נשמע מופרך, כזה שקפקא לא היה מסוגל להמציא. אותיותיו קטנות ובנאליות, בלתי קריאות. הן אולי ישעממו את הקורא, אבל נשמעו לי אז, ונראות לי היום, כמו גיהנום. אין בו דם אבל יש בו אלימות בלתי מרוסנת, עיוורת ומעוורת.

כל הפרטים הנחוצים היו בסיפור שלו: חוסר האפשרות להבין את הנהלים שנכתבו מלכתחילה כדי שלא יבינו אותם. חוסר הרלוונטיות של הכללים שהיו נהוגים אתמול ושל החדשים שנהוגים היום. חוסר הקשר בין מה שנאמר לך לבין מה שקורה במקום בפועל. למה צריך בכלל להסביר לך את הסתירה? מי אתה, רק ערבי. תגיד תודה שיש לך תעודה כחולה שבכלל לא מגיעה לך.

ההמתנה משעת הנץ החמה רק כדי להיכנס למבואה, שש-שבע שעות לאחר מכן, בחום אוגוסט, שם יאמרו לך אם תזכה לקבל היום שירות או לא. חוסר היכולת לפנות למישהו שרק יענה לך אם מותר לך לקבל טיפת הקשבה והגינות. היחס המשפיל, המבזה, האדנותי, של הפקידה היהודיה הצעירה כלפי בן גילה הערבי, שמשפחתו מתגוררת בעיר זה עידן ועידנים.

הייאוש. חוסר התוחלת. הידיעה שהסיוט יחזור על עצמו יום אחרי יום עד שתזכה לקבל איזו שהיא תשובה עקרונית לפנייתך, כשהתשובה הסופית תלויה בכל כך הרבה פרטים שלא ידועים לך, ולא יוסברו לך, בדיוק משום שאף אחד לא חייב לך דבר. מי אתה, ערבי עם תעודת זהות כחולה, אוכל חינם. אתה כלום.

מילה אחת שתישמע מתוחה או כעוסה תספיק כדי להעיף אותך משם באלימות ולשלול את האפשרות שלך להעמיד את עצמך שנית בפני חסדי הממלכה.

החבר, שדיבר חצי שעה והאריך בכל פרט ופרט, היה ונותר נשמה טהורה ועדינה. חוסר האונים שהעביר אלי תוך כדי הסיפור היה בלתי נסבל. כך היה גם הזעם שלי. זו היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי מדוע ערבים יוצאים לעשות פיגועים.

הפיגועים של שנות ה-90 נשכחו, אבל אפשר למצוא אותם באינטרנט. כך גם הפיגועים של האינתיפאדה השנייה, על אלף משפחות הרוגיה ועשרות אלפי פצועיה ומשפחותיהם. עם שלם עבר מפוסט-טראומה לשכחה מלאה בזכות חומת ההפרדה, ששירתה צורך ביטחוני זמני והפכה לפרויקט נצחי של נישול פוליטי וצריבה תודעתית של שני צדי הגדר.

הסלמה בדרום. עשן מיתמר לאחר הפצצה של חיל האוויר ברפיח, רצועת עזה. 4 במאי 2019 (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

עשן מיתמר לאחר הפצצה של חיל האוויר ברפיח, רצועת עזה. 4 במאי 2019 (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

המבצעים בעזה החלו והסתיימו, עוד אחד עומד בפתח השנה, אולי בשנה הבאה. חיילים נכנסים לפוסט-טראומה ולא יוצאים ממנה, וזעקתם נשמעת עד לב השמיים ברשתות החברתיות ומשם לכנסת. איזה יופי ששרדתם. אזרחים טובים יתרמו לכם.

ובעזה, שעשרות אלפים מתושביה עבדו בתל אביב עד לפני עשרים ושלושים שנה, אי אפשר לחיות. האם הידיעה הזו הגיעה לאזניכם דרך קיר הברזל? אם כן, אזרחים טובים, תתרמו. בזמנכם החופשי, אין מה לדאוג.

עכשיו יש לנו תוכנית טראמפ, שכל כולה פיצול ופירוד של הפלסטינים ושימור הכיבוש, ויש הסכם שלום עם האמירויות ובחריין שמכשיר את הכיבוש בסיוע ידידינו החדשים מהמפרץ, והערבים טרודים באלף בעיות אחרות וכך גם העולם. אין מה לדאוג. לאף אחד כבר לא אכפת מהפלסטינים.

אבל השהידים ממשיכים לחיות על חרבם. כולם כאן, מסתובבים בינינו, מכרים, חברים, משפחה. דרגה אחת של הפרדה לכל היותר. איננו יודעים מי נגזר גורלו, אבל נגזר, כל עוד אנחנו מקבלים שעל חרבנו נחיה.

זו לא סיסמה. בממשלה ובכנסת ובמפלגות ובאקדמיה ובתקשורת ישתמשו בה לקישוט, אבל יהודים ופלסטינים לאין מספר ישלמו את מחירה עד שהכיבוש יסתיים. עם או בלי מדינה פלסטינית, עם או בלי חומת הפרדה. עד שיסתיים.

ד"ר אסף דוד הוא ראש תחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר ומייסד-שותף של הפורום לחשיבה אזורית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf