newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האיחוד האירופי לא צריך להסתפק בסימון מוצרי התנחלויות

ביום שני צפוי האיחוד האירופי להחליט על סנקציות נוספות נגד ההתנחלויות. אחרי שנים בהן הובילה ארה"ב את המו"מ בין הישראלים לפלסטינים למקום שרק חיזק את הכיבוש, עכשיו הגיע תורה של אירופה לקחת אחריות ולהוביל

מאת:

כותבים אורחים: סם בחור ומוסא ג'ירייס

ביום שני הקרוב צפויה מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי, שתתכנס לישיבתה החודשית בבריסל, לדון בצעדים חדשים אותם יאמץ האיחוד בשאלה הישראלית-פלסטינית. בישראל חוששים כי ההחלטה שתתקבל תרחיב את המאמצים של אירופה לבודד את ההתנחלויות על ידי הבחנה בינן לבין ישראל.

אולם בזמן שהיא עוסקת בבחינת הצעדים הבאים, על אירופה להבין כי הגישה לפיה ארצות הברית היא המובילה את המגעים לפתרון הסכסוך נידונה לכישלון שאין לו סוף: בפועל היא רק קונה עוד זמן למפעל ההתנחלויות הישראלי, מאפשרת לו לבסס את עצמו והופכת את פתרון שתי המדינות ליותר ויותר בלתי אפשרי. זה ברור כאור השמש – לאחר שני עשורים של משא ומתן כושל בין שתי המדינות בחסות אמריקאית – כי ההובלה האמריקאית של המאמצים לפתרון הסכסוך היא חסרת טעם ואינה יעילה.

אך אם מטרת המדיניות האירופית היא אכן השגת פתרון של שתי מדינות לשני עמים, היא תצטרך להציג עמדה ומדיניות עצמאית שתעקוף את האמריקאים. יתר על כך, המדיניות האירופית חייבת להיות גם מהותית יותר מאשר שינוי ההנחיות האירופיות שמחריגות התנחלויות מהשתתפות בפרויקט "הורייזן 2020" או מהדרישה לסמן מוצרי התנחלויות כדי להבחין אותן מישראל, כאשר במקביל מתאפשר המשך הסחר.

המדיניות האירופית תצטרך להיות יותר אסרטיבית ולהשתמש גם בענישה אם מטרתה היא לעודד את ישראל לעשות ויתורים משמעותיים למען השלום. מחקר שנערך ביולי 2015 מראה כי קיימת הזדמנות משמעותית לבודד יותר את מפעל ההתנחלויות של ישראל על ידי הרחבת היקף ההבחנה בין ישראל לבין השטחים הכבושים במשפט האירופי, כזו שתכלול בחינה מחדש של "האינטגרציה בין המגזרים הפיננסים האירופאים והישראלים, של המעמד בתוך האיחוד של ארגונים שתורמים להתנחלויות, והאם למסמכים משפטיים שהונפקו על ידי רשויות ישראליות בשטחים הכבושים יש תוקף בתוך האיחוד האירופי".

את ההשפעה האירופית הזניחה יחסית בזירת הסכסוך הזה ניתן לתלות בכך שעד כה, ובמשך זמן רב מדי, הסתמכה אירופה על המנהיגות הלא נכונה. הטעות הטרגית ההיסטורית הזאת לא רק שעולה מיליארדים למשלמי המיסים האירופאים, אלא גם הובילה למציאות שהיא ההפך הגמור ממה שאליו התכוונו קובעי המדיניות ביבשת. 23 שנות ההסתמכות על "מנהיגות אמריקאית" הובילו ליצירת בנטוסטונים פלסטינים, מוקפים בכוח צבאי כובש, שממשיך להעמיק את הכיבוש תוך שהוא מקבל פטור מעונש, וכל זאת במימון משלמי המיסים האירופאים: האיחוד האירופי ומדינות החברות בו הם ללא ספק התורמים הגדולים ביותר לפלסטינים. בזמן הזה ישראל, ששמחה שיש מי שמוכן לממן במקומה את הפלסטינים ולסבסד את הכיבוש הצבאי, ממשיכה להרחיב ולבסס את מפעל ההתנחלויות, כשהיא מקבלת תמיכה מחלקים גדולים בציבור האמריקאי.

> כך הרשות הפלסטינית משתיקה את הביקורת נגדה

שרת החוץ של האיחוד האירופי פרדריקה מוגריני וראש הממשלה נתניהו, נובמבר 2014 (צילום: האיחוד האירופי)

שרת החוץ של האיחוד האירופי פרדריקה מוגריני וראש הממשלה נתניהו, נובמבר 2014 (צילום: האיחוד האירופי)

מבחינה היסטורית, ארה"ב והאיחוד האירופי שותפים להשקפה כי הדרך לסיום הסכסוך נמצאת בתוך המסגרת של פתרון שתי המדינות. אולם בעקבות הכישלון החוזר ונשנה של מאמצי התיווך האמריקאים, ולאחרונה גם התפטרותו של הדווח המיוחד לאו"ם על זכויות האדם בשטחים הכבושים, המציאות ממשיכה להכתיב כי אין שלום – ואפילו לא מי שימשוך לשם – בעתיד הקרוב ואולי אפילו לא בימי חיינו.

ארה"ב תומכת בכיבוש. אירופה מסבסדת אותו. המצב המצער הזה הוא תיאור מדויק של המציאות הנוכחית. ארה"ב ממשיכה לתמוך בגישת ההתנערות שלה לפיה "זו החלטה ששני הצדדים צריכים לקבל". כתוצאה מכך, לישראל, שבצד שלה נמצא הכוח, יש תמריץ קטן עד לא קיים לעשות ויתורים, ואילו הפלסטינים שהם הצד החלש, שכביכול אמור להיות "מוגן" על פי המשפט הבינלאומי, נותרים לבד בייאושם.

בעוד הפרשנים העסיקו את עצמם בחיטוט מתמשך בפגר המרקיב של מה שמכונה "תהליך השלום", ובאופן בו מתחלקת האחריות על הכישלון בין הישראלים לפלסטינים, רק מעטים העזו לומר את המובן מאליו: ארה"ב היא חלק מהבעיה, ולא הפתרון. העקשנות הישראלית והאופן בו היא מפרה באופו בוטה את החוק הבינלאומי מונעת על ידי האמונה שלא משנה מה היא עושה, ארה"ב תמיד תפעל כדי להגן עליה מפני סנקציות או אפילו נזיפה משמעותית. הייאוש הפלסטיני מצידו מונע על ידי האמונה שהתמיכה האמריקאית הגורפת בישראל הופכת את המשא ומתן לחסר טעם, כאשר התמריץ שיש לישראל לוותר הוא כל כך קטן כאשר את הכסף, הנשק והתמיכה הפוליטית היא מקבלת ללא תנאי.

נבחן דוגמא אחת: בפברואר 2011 הטיל ממשל אובמה וטו על החלטת האו"ם להכריז על ההתנחלויות הישראליות כבלתי חוקיות, וזאת למרות ש-130 מדינות הניחו יחד את הצעת ההחלטה שנתמכה גם על ידי כל 14 החברות האחרות במועצת הבטחון. מאוחר יותר באותה שנה, במאי 2011, נאם ראש הממשלה הישראלי נתניהו בקונגרס האמריקאי וזכה לקבל תשואות סוערות מהקהל שנעמד על רגליו 29 פעמים, בזמן שהוא דחה בפומבי את עמדתו של הנשיא אובמה כי גבולות 67' צריכים להיות הבסיס להסדר הקבע.

לעומת זאת האירופאים כבר עשו צעדים לקראת הכרה במדינה פלסטינית. בשבדיה ובוותיקן הפכה ההכרה לרשמית, ופרלמנטים בבריטניה, אירלנד, ספרד, צרפת, לוקסמבורג, כמו גם הפרלמנט האירופי כבר אישרו את הכרתם בפלסטין.

ניתן לסכם כי ארה"ב מספקת תמיכה איתנה לישראל בזמן שהאיחוד האירופי מנסה לעשות סדר בבלגן שנוצר בהשראת הקיצוניות הישראלית והצביעות האמריקאית האינסופית. הפגישה שיקיימו שרי החוץ של האיחוד ביום שני הקרוב היא הזדמנות לבחון מה האיחוד האירופי יכול לעשות כדי לשנות את המציאות.

הגיע הזמן שאירופה תפשיל את שרווליה, ותתחיל לשחק בפוליטיקה אגרסיבית יותר נגד המדינה הכובשת, בלי לחכות ליום שבו המנהיגות האמריקאית תשיג תוצאות. אם ניתן ללמוד משהו מהניסיון בבוסניה, קוסובו, מזרח טימור ודרום אפריקה זה שהדרך לגרום לכובש או למשטר האפרטהייד לשנות את דרכיו היא בשילוב מושכל בין סנקציות, בידוד בינלאומי, וכמוצא אחרון אף בכוח צבאי.

האיחוד האירופי חייב לנצל את ההזדמנות ולהוכיח לבוחריו כי הכסף והאמינות האירופית חשובים יותר מההיאחזות במראית העין האובייקטיבית האמריקאית. בפועל לאמריקה אין שום נקיפות מצפון על כך שישראל ממשיכה להיות כוח כובש. ברגע שבו אירופה באמת תכיר במציאות זו היא תמצא את הלגיטימציה והכוח להציע מדיניות עצמאית משלה, שעומדת בקנה אחד עם מטרותיה של השכונה האירופית, אמות המידה המוסריות והערכיות שלה, והחוקים שלה.

> ערבים ויהודים הפגינו יחד נגד כיבוש ואלימות סמוך למחסום המנהרות

* * *

סם בחור הוא יועץ עסקי פלסטיני-אמריקאי מרמאללה/אל-בירה בגדה המערבית. הוא יועץ מדיניות לאל-שבכה, רשת המדיניות הפלסטינית, מתמחה בפיתוח עסקי בדגש על תחום המידע הטכנולוגי והסטארט-אפ. בחור הוא עורך המשנה של הספרHomeland: Oral Histories of Palestine and Palestinians (1994), והוא כותב את הבלוג הזה.

מוסא ג'ירייס הוא פלסטיני מהגליל. הוא בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים מאונ' ווסטמיניסטר, ובתואר ראשון כלכלה והיסטוריה כלכלית מבית הספר לכלכלה של לונדון. בין היתר עסק בגיוס ופיתוח משאבים, אבטחת איכות, פיתוח עסקי לארגונים פלסטינים, ישראלים ובריטים

הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתרAl-Shabaka  ותורגם לעברית על ידי יעל מרום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf