האחווה המעמדית של נהגי האוטובוס שסירבו להסיע עצורים

פרשיית הרצח של ג'ורג' פלויד, גבר שחור ממדינת מינסוטה שבארה"ב שנרצח בידי שוטר לבן, מזעזעת את האומה האמריקאית  כולה. הפגנות מציפות את מהדורות החדשות והגינויים לרצח מגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית האמריקאית.

העימותים אחרי רצח ג'ורג' פלויד מזעזעים את אמריקה. מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

פלויד, שנרצח לאור יום ולעיני מצלמות הסמארטפונים בידי שוטר, משמש כסמל לדיכוי הממוסד כלפי שחורים באמריקה. על רקע משבר הקורונה, נראה כי יש דברים שלא מושפעים מהדרישה לסולידאריות חברתית, אחריות אישית ודאגה לאוכלוסיות החלשות. מבטו הקר של השוטר שמחץ את פלויד למוות לא הראה שום סימנים של חירום, אלא חשף את המבנה החברתי במסגרתו חיי אדם שחור יכולים להילקח כהרף עין, והמחיר על כך יהיה קל מנשוא.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ההפגנות שהוצתו בעקבות הרצח של פלויד מזמנות אף הן הצצה ליחסי הכוח המאפיינים חברה בעלת מתח פנימי כה גבוה. עוד ועוד סרטונים של אלימות משטרתית עולים לרשתות החברתיות, בעוד התקשורת המסורתית מפנה את הזרקור בעיקר אל "המפגינים האלימים". התיאור החוזר בכלי התקשורת לתיאור ההפגנות הוא ביזה (looting) של חנויות בידי המפגינים השחורים  ובאופן כללי תחושה של פריקת עול מוגזמת, בעוד המפגינים משתפים במדיות החברתיות תיעודים של אגרסיביות מוסדית שלא נראתה כבר הרבה מאוד זמן.

המחזה הקיצוני של הפגנות אלימות מערער את כל מי שרגיל לשמוע על סיפורים כדוגמת המקרה של פלויד, לצקצק בלשונו ולהמשיך בשגרת יומו. אולם עבור אנשים רבים, הסדר החברתי הקיים כבר לא כדאי לשימור, פשוט מאוד כי הוא לא משרת את הרוב המוחץ של הציבור.

בתוך ההמולה ניצב איגוד עובדי התחבורה של העיר ניו-יורק. עד לפני האירוע, מאבקו העיקרי של האיגוד היה התמודדות עם משבר הקורונה והשלכותיו על בטיחותם ובריאותם של עובדי התחבורה הציבורית בעיר. האיגוד נאלץ להתמודד עם חוסר ביטחון תעסוקתי של חבריו, תנאי עבודה בצפיפות יתר באוטובוסים, העדר מיגון הולם לנהגים מפני האיום של הווירוס ומאבק להיות מוכרים כ'עובדים חיוניים', כל זאת מול מדינה שהזניחה באופן נפשע שירות ציבורי שחויב להמשיך לתפקד כנגד כל הסיכויים.

והנה נראה שהמאבק חידד את ההבנה שאין מה לצפות מהרשויות המדינתיות, המונהגות על ידי משטר כלכלי שדוגל בייבוש השירותים החברתיים ובאפליה מובהקת בחלוקת המשאבים בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם. רוב הציבור, כלומר מעמד הפועלים העמוק שזקוק לשירות ציבורי, יצטרך לדאוג לעצמו. לכן הקמפיין של האיגוד נאחז בקשר שיש לעובדי התחבורה הציבורית עם ציבור הנוסעים אליהם הוא קשור בטבורו. הוא מגיע ממנו ונאמן לו.

כשפרצו המהומות בעיר ניו-יורק, היה ברור לעובדי האיגוד באיזה צד הם. בצד של הציבור שמשתמש בתחבורה הציבורית וזקוק עכשיו לסולידאריות שלהם כעובדים מאורגנים. לכן, כשכוחות המשטרה של העיר ניו-יורק ביקשו להשתמש באוטובוסים לשינוע מפגינים עצורים, הם נתקלו בסירוב מוחלט מצד חברי האיגוד. חברי האיגוד הותירו אוטובוסים עמוסי עצורים דוממים לקול צהלות המפגינים.

חברי האיגוד סירבו לאפשר לאוטובוסים, המשמשים בשגרה את האנשים שנעצרו עכשיו כדי להגיע לעבודה, לבית או לרופא, "להפוך את עורם" כך שישמשו את הממסד כנגדם. הממסד, שמתעלם במופגן מנחיצותם של שירותים חברתיים כגון חינוך, בריאות ותחבורה לחייו של מעמד הביניים ההולך ומתרחב, לא זכה לשיתוף פעולה מצד עובדי התחבורה הציבורית המגנים על הציבור. השבריריות של מעמד הביניים, שנחשפה ביתר שאת כשהמשכורת לא הגיעה חודש אחרי חודש בעקבות המשבר הקורונה, התגבשה לכדי הנשק החזק ביותר של אלו שאין להם: כוח המספרים הגדולים.

תם פרומוביץ הוא ראש ענף תחבורה בארגון "כוח לעובדים"