newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרוח האולימפית וקורבנות מלחמת השחרור הנשית

מה הקשר בין הספורטאית האיראנית הראשונה אי פעם שזוכה במדליה באולימפיאדה לבין אמנה יאסין שנרצחה בחודש התשיעי על ידי בעלה?

מאת:

במשך שבועיים ריחפו אצלי בבית רוח המשחקים האולימפיים, אחדות העמים, וספורטאים וספורטאיות בכל הצבעים. המין האנושי חגג את היכולות הגופניות שלו, וכולם אתגרו את השרירים ושברו עוד ועוד שיאים, ואני תכננתי לכתוב לכם בתום המשחקים על הנשים הערביות והמוסלמיות שלקחו חלק באירוע המרהיב הזה.

רציתי לספר בגאווה גדולה על 111 נשים מהעולם הערבי שצעדו בטקס הפתיחה של האולימפיאדה בריו: על האידי עאדל הצעירה בהן, רק בת 16, שייצגה את מצרים בקרב חמש מודרני; על מרימת המשקולות סארא אחמד בת ה-18 ממצרים שהפכה לאשה הערביה הראשונה שזוכה במדליה במקצוע זה, אבל העולם התעסק רק בחתיכת הבד הקטנה שכיסתה את ראשה, ולא במוט הברזל הכבד שהיא הרימה בגבורה; על הלב שלי שדפק יחד עם ליבה של האצנית הסעודית סארה אל עטאר שרצה את המרתון של חייה, ושעם כל ציוץ ששלחו נגדה בטוויטר גברים שלא היו מרוצים מהשתתפותה – החזירה מקהלת ציפורים באלפי ציוצים מרהיבים ומעודדים. ארבע ספורטאיות סעודיות השתתפו במשחקים בריו, כנגד כל הסיכויים וחרף כל סוגי הכיסויים.

איך כאבתי והתרגשתי יחד השחיינית הסורית יוסרה מרדיני שהופיעה במסגרת משלחת הפליטים של הוועד האולימפי וזכתה להצטרף למשלחת אחרי שגררה ספינת פליטים לחוף מבטחים בשיניים והצילה 20 בני אדם.

> הזכות ללבוש בורקיני היא הזכות לשוויון

מדליסטיות ערביות על הפודיום. זוכות הארד הדאיה מלאכ ממצרים ולצדה קימיה עליזאדה – האשה האיראנית הראשונה שזוכה במדליה אולימפית. טורניר טאקוונדו עד 57 ק"ג, אולימפיאדת ריו 2016. (צילום: מוחמד חסנזאדה, ויקימדיה)

מדליסטיות מוסלמיות על הפודיום. זוכות הארד הדאיה מלאכ ממצרים ולצדה קימיה עליזאדה – האשה האיראנית הראשונה שזוכה במדליה אולימפית. טורניר טאקוונדו עד 57 ק"ג, אולימפיאדת ריו 2016. (צילום: מוחמד חסנזאדה, ויקימדיה)

כמה התלהבתי ממשחק הכדורעף על החוף ומדו קרב "הביקיני נגד הבורקיני" בין נבחרות גרמניה ומצרים. היו גם כלי תקשורת שהכריזו בעקבות התחרות הזאת על "מלחמת תרבות" – לא פחות ולא יותר – וכל זה בגלל שטח הבד המדוד בקפדנות בסנטימטרים שכיסה את גופה של אישה שקופצת באוויר והודפת כדור מעבר לרשת. אותם עיתונאים נכשלו, כמובן, בהדיפת סט שלם של דעות קדומות ותבניות מושרשות של הפחדה ממי שנראית אחרת.

כאשר קימיה עליזאדה, לוחמת הטאקוונדו האיראנית, בכתה משמחה אחרי שהבינה שתחזור לטהראן עם מדלית ארד – והפכה לאשה האיראנית הראשונה שעולה לפודיום באולימפיאדה – הרגשתי כל כך קרובה לאצבעותיה העייפות הרועדות מהתרגשות שהכניסו את השערות החלקות השחורות למקומן מתחת לכיסוי הלבן. ומעולם לא שמחתי כל כך על ניצחון של נבחרת אמריקאית כפי ששמחתי כאשר אבתהאג׳ מוחמד זכתה במדליית ארד יחד עם נבחרת הסייף הנשית של ארה״ב ועלתה לפודיום המנצחות עם החיג׳אב שלה כשהיא מייצגת את ארצה הלא ערבית ולא מוסלמית.

רציתי לספר על נואל אל מותואקל ממרוקו, שהייתה לערביה הראשונה אי פעם שזוכה במדליה לאחר שניצחה בתחרות הריצה 400 מטר מכשולים בשנת 1984 בלוס אנג'לס וסללה את הדרך לחסיבה בלמרכה השכנה מאלג'יר שזכתה ב-1992 במדליית זהב בריצת 1500 ושברה שיא עולמי. וגם על כך שחצי מהמדליות בעולם הערבי רשומות על שמן של נשים ספורטאיות.

דרכה של אבתיהאג' מוחמד באולימפיאדה:

תכננתי להקדיש כמה שורות להסביר לקוראיי היקרים שלא כל ערבייה היא דתייה, ולא כל דתייה עם חיג׳אב היא ערבייה, כי יש איראן, אינדונזיה ומלזיה, אפגניסטן ופקיסטן – מדינות האסלאם הגדולות בעולם, והן לא חלק מהעולם הערבי. על הדרך חשבתי להכניס כמה משפטים ולכעוס על המבוהלים והמבולבלים מחוסר ידע ובורות.

חשבתי לקחת אתכם למלתחה של נשים מוסלמיות דתיות כדי להסביר מה זה "מנדיל", או "חיג'אב" ומה ההבדל בין זה ל"ניקאב", או ה"בורקה" שמשגע את העולם המערבי, אך בין הנשים והמרוצים, המאמרים על איסלאמופוביה ותהליך הספורדתיזציה (השיח על הפיכת הספורט לזירה למלחמה דתית, המצאתי את זה פשוט אז תתרגלו) טבעתי בין כל הנתונים והסיפורים.

אספתי לכם את שמות הגיבורות החדשות של עולם הנשים החזק והאופטימי שכולל נשים ערביות, ויהודיות מוסלמיות או נוצריות מכל העולם. חלמתי על הנכדה התיאורטית שלי יושבת בעוד כמה עשורים וקוראת את המאמר הפרימיטיבי הנוסטלגי הזה על הנשים הערביות בספורט העולמי ותוהה "סבתא, באמת עסקתם בזה? פעם נשים לא היו באולימפיאדה? לא יכול להיות. וזה מה שהיה לכן בראש, מה היא לבשה ומה שמה על הראש?". דמיינתי את עצמי מחבקת אותה ולוקחת אותה למסע מדהים של נשים מהעבר שעשו את הבלתי מותר, ואיך אנחנו צוחקות יחד.

אמנה יאסין

אמנה יאסין

האש לא תכבה

ואז בשבע בבוקר צלצל הטלפון וקרע אותי מהחלום באכזריות לא אנושית. על הקו היה עיתונאי מאחד מכלי התקשורת המרכזיים שעדכן בשצף בלי להתמהמה: "נרצחה עוד אישה, סמאח. היא הייתה בהריון מתקדם ואמא לשניים מטמרה. זה קרה ממש לפני זמן קצר. את רוצה לכתוב לנו תגובה? איזה מספר היא בסטטיסטיקה שלך, נדמה לי שהמספר עולה, נכון? איך דקר אותה בבטן, יא ווארדי". והוא ממשיך בלי לעצור "אתן מתכננות מחאה? אני חייב להוציא אייטם מהר לפני כולם. תשלחי לי משהו? תגובה?".
"כן. כן. אני כותבת, כותבת, כותבת…", מלמלתי.

עוד אישה ערבייה נרצחה. קראו לה אמנה יאסין. זה לא קרה בריו הרחוקה שאני חולמת על  הנשים שהיו בה, זה קרה פה בטמרה הקרובה. אמנה לא לבשה בורקיני וגם לא ביקיני, היא לבשה פיג׳מה רחבה ופרחונית שעטפה את עוברה שהיה אמור לצאת לאוויר העולם בקרוב. ולאמא שהייתה אמורה להיות לו אין מדליה אבל יש תעודת פטירה, ואין למולדת שלה המנון יש רק צעקה אחת מהדהדת של צער ויגון.

גם בזמן שאנחנו זוכות במדליות, נשים ערביות ונשים מדוכאות בכל העולם ממשיכות להיאבק על החיים שלהן, ועל החירות שלהן. לפעמים קורבנות מלחמת השחרור של המין הנשי מהמין הלא אנושי נופלות במלכודת המוות, לפעמים זה כואב וקשה ולפעמים הן מרימות ידיים, אבל לעולם לעולם האש לא תיכבה, כמו האש של הלפיד האולימפי.

אנחנו נמשיך לצעוד אחרי אמנה יאסין, נמשיך לחיות גם אחרי הטבח הזה, נמשיך להרות ונלד חיים. ואתם, הגברים האלימים בעלי מסת השריר הגדולה, תמשיכו לרעוד מגופה של אישה, תמשיכו להרהר מה יש לנו מתחת לבגדים, תמשיכו לאכול את עצמכם במרתפי תודעתכם הרקובה, ותכרסמו את הציפורניים במחשכים. כי אנחנו הנשים נמצאות כאן באור תחת השמש הזורחת, וכאן נישאר, נגדל, נפרח ונתהדר.

> בתום למעלה מחודשיים בכלא שוחררה סרבנית המצפון עמרי ברנס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf