"הָאֲדָמָה לְעוֹלָם אֵינָה אֲדִישָׁה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נִפְתַּחַת" – על נתן זך

"את שומעת?" אמרה אני הנרגשת בת החמש עשרה לפני יותר מעשרים שנה לחברת נעורים, בטלפון בזק, "מצאתי פה שיר שאני חייבת לקרוא לך אותו. 'איך זה שכוכב אחד / לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם. / כוכב אחד לבד. / אני לא הייתי / מעז. ואני, בעצם, / לא לבד'. זה כל כך יפה", השתנקתי. "כולם מכירים את השיר הזה. מתי כספי שר את זה", היא ענתה.

אמנם תחושת התגלית שלי, המרגשת והפרטית, התמוססה מיד לכדי מבוכה, אבל השיר נשאר אתי, הוא וכל הספרון האדום הקטן שמצאתי בבית וקראתי בו בהתלהבות קצת נבוכה של מי שמגלה מה יכולה שירה לעשות בה. ביום שישי האחרון, כמעט חודש לפני יום הולדתו ה-90, נתן זך מת, ואני רוצה לומר כמה מילים עליו ועל שירתו, ואיך הוא הפך מבחינתי מהכוכב הזה לסלע.

מבחינה פואטית, אני משערת שהשבוע, כמו בעשרות השנים האחרונות, רבים ידברו על ה"מהפכה" של זך, על השיר המופתי "רגע אחד" הפותח את ספרו החשוב "שירים שונים" שהיה ספר שיריו השני וראה אור בשנת 1960 והסעיר את השירה העברית, בפנייתו אל הקוראות והקוראים: "רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי / רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה".

המהפכה של הרגע הזה היא גם מהפכת הנוסח, בקריאה לשירה לא מחורזת ולא ממושקלת כמו של אלתרמן וגולדברג, מהלך שזך פרץ בו בחברותא עם יהודה עמיחי ועוד. אין ספק שתהילתו של זך קשורה מאוד למהלך זה, ועל פי רוב מתרכזת גם בשנים הללו. הרגע האחד הזה, של הספר "שירים שונים" (1960), ואולי גם שירי "כל החלב והדבש" (1966), שבהם לרוב מתרכזים כשמדובר בשירת זך.

אך מה יש בה בשירת זך, השובה את הלב, מהם נושאיה העיקריים, ומה המשמעות שלה כיום?

לפני הכל, המוזיקליות של שירת זך מודגמת טוב מכל כאשר הוא בעצמו קורא אותה, למשל פה בפרויקט היפה שלו עם שלומי פריג'.

השירה של זך השתנתה רבות במהלך השנים, אף שהיו בה אלמנטים ונושאים שחזרו שוב ושוב. אפשר לנסות לתאר את המהלך השירי של זך, היוצא מעמדת הידיעה האקזיסטנציאליסטית בספרו "שירים ראשונים", למשל באחד השירים החשובים ביותר בקובץ המוקדם הנפתח כך: "רָאִיתִי צִפּוֹר לְבָנָה בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר / וְיָדַעְתִּי כִּי קָרוֹב לִכְבּוֹת אוֹר / עֵינַי בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר".

הידיעה הזאת, ידיעת המוות אמנם, היא עדיין ידיעה של משהו. חמש שנים לאחר מכן, לעומת זאת, הספר "שירים שונים" חוזר שוב ושוב לעמדת אי-ידיעה כבסיס, כפזמון חוזר כמעט, גם בשיר הפותח "רגע אחד" הנחתם במילים: "לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי", או בשורה האירונית (האירוניה והרומנטיות של זך לרוב שלובות זו בזו, אירוניה איננה היפוכה של הרומנטיקה): "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. לְיֶתֶר דִּיוּק: אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ", שמותירה את השאלה מה מדויק בזה.

העיסוק בדיוק ושאיפה לו קיבל מקץ עשרים שנה תפנית בשיר פוליטי נוקב המתייחס לשיח על אודות טבח סברה ושתילה ואשר נכלל תחילה באסופה "ואין תכלה לקרבות ולהרג" בעריכת חנן חבר ומשה רון:

על הרצון לדייק / נתן זך

ואז הייתה הגזמה גדולה במנְיַן הגוויות:

היו שמנו כמאה והיו שמנו כמאות

וזה אמר ספרתי 36 נשים שרופות

וחברו אמר לא צדקתָּ, כי רק אחת-עשרה

והמשגה מְכֻוָּן הוא וּפוליטי, לא יד המקרה

ואם כבר פתחתי, אֹמַר גם זה

שרק שמונה נשים נשחטו, כי שְׁתַּיִם נוֹרוּ

ויש אחת מפוקפקת ולא ברור

אם נשחטה, נאנסה או רק שֻסּפה בטבור

 

וגם בעניין הילדים עוד לא נאמרה הַמִּלָּה האחרונה

הכל מודים כי שִשּה נצלבו ואחד עֻנָּה

לפני שראשו רֻצָּץ אבל מי לידינו יתקע

כי כל אלה שנעלמו ואין יודע את עִקּבותם

אמנם הֻשלכו כֻּלָּם או חלקם אל הים

שאם כך, כיצד נסביר את כתמי הדם?

בִּדברים ממין זה אסור להִתּפס להגזמות

ויש להבחין וּלהִזּהר: המדובר בדיני נפשות

שהרי עלולים חלילה לטעות בדוחות

וּכבר היו, ידידי המלומד, דברים מעולם.

 

ותהי שם מחלוקת רבה כל אותו היום

ולולא הסרחון הנורא שעלה במקום

היו מגיעים לדיוק גמור – או למכות

שהרי הרצון לדייק אנושי לא-פחות

מן הרצון להרוג, לאנוס, לרוצץ ולאבד מן העולם

את אויבך, יריבך, שכנך שממול, את הזר החשוד, או כך סתם

כל גבר, אישה וילד אשר בעולם.

עם השנים, התווספה לשיריו של זך גם נימה אישית קצת יותר. בשנת 1997 ראה אור הספר הממוארי "מות אמי" המתאר את גסיסתה של אמו, והוא מסמן גם מגמה קצת יותר אישית וקונקרטית הנוכחת בספריו המאוחרים יחסית. הנה קטע קצר מתוכו:

"יום אחד אמרה לי: אולי תעזור לי לסלק אותם. אני רק שוכבת במיטה ועשרות אנשים זרים נכנסים לחדר, חלק מהם שרים, חלק מדברים בשפה שאני לא מבינה, חלק צוחקים לי. אין לי כוח לכל כך הרבה אנשים זרים בבית. תוציא אותם.

רק אחרי שעה של בירור הבנתי שהכוונה למה שהיא רואה בטלוויזיה. אז עוד ידעה להפעיל את המכשיר" (מתוך: מות אמי)

מעניין לחשוב גם על הביוגרפיה של זך, ובעצם לחשוב על הנתק המקובל בינה לבין שיריו, אשר כמעט לעולם לא נקראים ביחס לזהותו ולמאורעות חייו. נתן זך נולד בשם הארי זייטלבך בגרמניה בשנת 1930. הוא נקרא כמייצג הישראליות, אף שנולד בגרמניה ומשפחתו היגרה והוא הגיע לפלסטין בהיותו בן שש. הוא לא נקרא ביחס למצוקה הכלכלית שהבית היה שרוי בה אחרי שאביו האמיד כשל וירד מנכסיו, מה שלטענתו של זך אף הוביל להתאבדות האב.

הוא נקרא כישראלי וכיהודי מבטן ומלידה אף שאמו היתה איטלקיה. הבדידות בשיריו נקראת כבדידות אקסיסטנציאלית אף שהיה בן יחיד ואף שעד לשנים האחרונות חי זך בגפו, בלי משפחה וילדים (בעשורים האחרונים היתה לו בת זוג, שרה אביטל). היחס הזה הוא מעניין במיוחד לאור יחס הפוך שלו זוכות משוררות רבות אשר שיריהן נקראים תדיר בזיקה מתמדת לביוגרפיה שלהן.

הסלע והמחלוקת

הקריירה הפואטית של זך ניצבת תמיד גם בזיקה למאבק ומרד בשירת נתן אלתרמן, לאור המסה המשפיעה שפרסם בכתב העת "עכשיו" בשנת 1959 "הרהורים על שירת אלתרמן", שנחשבת לאבן דרך בשירה העברית ושעליה נכתבו תילי תילים של מילים. יש לה אפילו ערך ויקיפדיה מוצלח למדי.

כולם ידברו על אלתרמן, אבל אני רוצה לדבר על מחלוקות אחרות, עכשוויות יותר, שמסמנות לדעתי את חשיבותו העדכנית ביותר של נתן זך, ויכולות לעזור לי לענות על השאלה מה התפקיד שלו כיום בשירה העברית, אם איננו רוצות להישאר רק באותו "רגע אחד" ויחיד.

את ספר שיריו האחד לפני האחרון, "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה" (2013), פתח זך במוטו מאת המשורר הסורי-הלבנוני הגולה אדוניס (אחמד סעיד), בן גילו של זך, והם אף היו מיודדים. מילות המוטו הן "אני הסלע שעליו בונים גלות". הבחירה של זך במילים אלה כמוטו לספר מאוחר יכולה להצביע על העמדה שבה ניצב כדמות וגם שירתו כיום.

בעשורים האחרונים הביקורת והמחקר על שירת זך נוטה פעמים רבות לתפיסה ביקורתית המתייחסת לעמדה ההגמונית ולאפיון של שירתו כמייצרת סובייקט וזהות לאומית דווקא על ידי הדחקת הפרטיקולריות והספציפיות, על ידי אני מופשט – "אני אזרח העולם", כפי שכתב בשיר – ובכך מאפשרת להסתיר ולהדחיק את האלימות והכיבוש שספוגים במקום הקונקרטי ובזהות הלאומית הישראלית. את הקריאה הביקורתית החשובה הזו בשירת זך מובילים חנן חבר וחמוטל צמיר למשל.

לקריאות אלה מצטרפת גם השערורייה הציבורית שפרצה לפני שנים ספורות, שכללה גם הפגנות מחאה, לאחר שזך הצהיר הצהרות גזעניות, ואף התנצל עליהן בהתנצלות שראוי לשאול כמה מספקת היא.

מה זאת אומרת להיות הסלע שעליו בונים גלות? המשפט הזה נותר אתי כחידה כבר כמה שנים, מאז שיצא הספר לאור בשנת 2013. מוצקותו של הסלע ואיתנותו נדמית מובנת. אני הסלע, הוא אומר לנו, נקודת המשען. אנחנו לא רגילות לחשוב על סלע כמה שעליו בונים. כדי לבנות נחוץ שטח שטוח והסלע נדמה משונן. אפשר לבנות אתו, אך איך בונים עליו? והאם גלות היא בניין? האם היא איננה תנועת התרחקות, עזיבה?

בזירה הספרותית שירתו של זך מרכזית עד היום ומשפיעה על הנוסח. ניתן למצוא את המוזיקליות בסגנון זך בשירים רבים של משוררות ומשוררים, לעתים גם בצורה של פניות ישירות, כמו שירהּ של שירה סתיו שמבצע מהלך יפהפה של התנגדות והתייחסות והצבעה ביוגרפית על ידי השם: "כשבדידות היתה פחד / נולדתי / שירה" – המתייחס לשורותיו הידועות של זך: "כְּשֶׁבְּדִידוּת אֵינָהּ פַּחַד / נוֹלֶדֶת שִׁירָה", ויוצרת ככה את "לידתה" גם כמשוררת, לא נשמעת לקביעתו אלא מאמצת את פחד הבדידות או לכל הפחות מבהירה כי יש שירות שכך נולדות.

בשירו פורץ הדרך של רועי חסן "במדינת אשכנז", שהוא מעין גט כריתות מן הישראליות האשכנזית, מופיעות השורות שעוררו סערה: "לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק / וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ".

הצהרה זאת מתפרשת בהמשך שירו של חסן. זהו שיר מפתח, שיר הכתרה לשירה שפונה נגד מסורת השירה העברית ההגמונית אך עושה זאת מתוכה, כשהוא נפתח באלוזיה לשיר של לאה גולדברג ומסתיים ב:"לֹא רָאִית אוֹתִי […] כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי שִׁירָה וּמְשׁוֹרְרִים / כִּי לֹא סִפְּרוּ לִי שֶׁשִׁטְרִית וּבִּיטוֹן וְדָדוֹן וְחָתוּכָּה / גַּם כּוֹתְבִים שִׁירִים / וּבְכָל זֹאת בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה / שֶׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכְּנַזִּית / וּכְמוֹ אָתֵאִיסְט הַקּוֹרֵא בִּכְתָבִים קְדוֹשִׁים / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לַחֲשֹב / כָּךְ קָרָאתִי אֵת כֻּלָּם / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לִכְתֹּב".

שיר זה התפרסם בשנת 2014, שנה אחרי קביעת המוטו "אני הסלע שעליו בונים גלות". והנה, הוא הסלע, שמאפשר לבנות על ידי גלות או לגלות על ידי בנייה.

רעות בן-יעקב היא מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. עבודת התזה שלה עסקה בטכניקות של אירוניה בשירתו של נתן זך