newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דרום הר חברון: כך נראה משבר אקלים פוליטי

המזה"ת כולו נחשב למקום ששינויי האקלים פוגעים בו יותר מאשר אזורים אחרים, ודרום ההר הוא אחת הנקודות הרגישות בו. כבר היום ניתן לראות בבירור כיצד הכיבוש מחמיר את המצב, ויוצר מציאות קשה במיוחד עבור התושבים המקומיים

מאת:

התנועה לצדק אקלימי היא חלק מהמאבק הכולל לשחרור, שוויון וצדק לכל – בכל העולם. המסגרת הרעיונית שלה היא "שינוי שיטה – לא שינוי אקלים". היא מתייחסת למשבר האקלים כמשבר פוליטי, שמחייב שינוי מערכתי כולל של כל מבני הכוח החברתיים והכלכליים שיצרו אותו, ושממשיכים לשמרו בקנאות רבה.

שני הגורמים המרכזיים שאחראים במאות השנים האחרונות לתיעוש, לצריכה אדירת ממדים, לפליטות גזי חממה חסרות תקדים, להרס אקולוגי עצום ולמצב החירום האקלימי שבו אנחנו נמצאים כיום הם הקולוניאליזם המערבי והכלכלה הניאו ליברלית.

אלה הובילו, בין היתר, להכחדת מינים עצומה; להרס תרבויות ילידיות שידעו לשמר מסורת ארוכת שנים של חיים הרמוניים עם הסביבה; ולגזילת אוצרות טבע מאזורים תחת כיבוש, לטובת המשך התעשרות המערב ושימון השיטה.

משבר האקלים אמנם פוגע בכולנו, אבל לא כולנו נמצאים באותה הסירה. אוכלוסיות שסובלות מכיבוש, עוני, אלימות, אפליה, דיכוי ואי שוויון הן הראשונות להיפגע מהמשבר. במקרים רבים הן פשוט קרובות יותר למפגעים הסביבתיים והאקלימיים. ובכל מקרה אין להן יכולת לבנות חוסן אקלימי ולהגן על עצמן כראוי מהשפעותיו הקשות של המשבר.

אום אל ח'יר, אחרי סופת שלגים נדירה (צילום: נטשה ווסטהיימר)

במשבר האקלים לא כולנו באותה סירה, ואוכלוסיות חלשות הן הראשונות להיפגע. אום אל ח'יר, אחרי סופת שלגים נדירה (צילום: נטשה ווסטהיימר)

מדעני האקלים מתייחסים אל המזרח התיכון כאל "נקודה חמה" (hotspot) – מקום שמשבר האקלים פוגע בו יותר מאשר באזורים אחרים. לפי הערכות, המזה"ת מתחמם קרוב לפי שניים מהממוצע העולמי, והצפי הוא להתחממות אזורית של 4-5 מעלות עד סוף המאה.

בתוך המזה"ת, אזור דרום הר חברון הוא אחת מהנקודות הרגישות ביותר. האזור נחשב לאחת מנקודות החום שיושפעו הכי הרבה מההתחממות הגלובלית וממשבר האקלים.

לפי התחזיות, השינויים האקלימיים יובילו למחסור חמור במקורות מים, לבצורות, למדבור, למליחות מוגברת של מים עיליים ומי תהום, לתדירות גבוהה יותר של אירועי אקלים קשים כמו גלי חום וסופות עוצמתיות, להתפשטות מהירה יותר של מחלות ועוד.

גם ירידה ואובדן של מגוון ביולוגי הם חלק מהמציאות הצפויה לנו, בעידן שבו כבר ברור ששמירה על שטחים אקולוגיים ועל המגוון הביולוגי הם הכרחיים ביותר להתמודדות עם המשבר החמור.

בגלל הרגישות האקלימית הגבוהה, בדרום הר חברון ניתן לראות בבירור כיצד הכיבוש על מופעיו השונים – גזילת קרקעות, אלימות מתנחלים, מערכות החוק השונות החלות על האוכלוסיות היהודית והפלסטינית – יוצרים מציאות קשה שאפשר לכנותה כאפרטהייד אקלימי.

בשל כך, התחלנו בתנועת מנאח וואחד – אקלים אחד להוביל סיורי צדק אקלימי לאזור, יחד עם ארגון שוברים שתיקה שפועל במרחב כבר שנים רבות. מטרת הסיורים היא לחקור ולחשוף את יחסי הגומלין הקשים והכואבים בין המשטר הפוליטי והכלכלי שישראל מפעילה מעבר לקו הירוק לבין השפעותיו הקשות של משבר האקלים, שכאמור כבר כיום פוגע בצורה דרמטית באזור דרום הר חברון.

במסגרת הסיורים, ביקרנו בסוסיא ואום אל ח'יר, שני כפרים שסובלים ממציאות חיים בלתי נסבלת בצל הכיבוש ומשבר האקלים.

סוסיא נתונה כבר עשורים להתנכלויות חוזרות ונשנות של המינהל האזרחי, הצבא ומתנחלים. ב-1986 גורשו תושבי הכפר מאדמותיהם, לאחר שבמקום התגלו שרידים ארכיאולוגיים של בית כנסת קדום. חלק מהפלסטינים ברחו לערים אחרות בגדה, וחלקם הקימו מגורים חדשים על השטחים החקלאיים שלהם, שנמצאים בקרבת מקום.

נאסר נוואג'עה, תושב הכפר ופעיל זכויות אדם בארגון בצלם, מספר ש-80% מבורות המים באזור, שמשמשים מזה דורות לאיסוף מי גשמים, לשתייה ולחקלאות, נמצאים כיום מחוץ להישג ידם של תושבי הכפר, בשטחים שישראל הפקיעה.

סוגיית המים היא אחת הסוגיות הכואבות ביותר בגדה המערבית ובעזה, וכך גם בדרום הר חברון. מאז גירושם של תושבי סוסיא, כל מבני המגורים שלהם נמצאים תחת צווי הריסה, ואינם מחוברים לתשתיות מים וביוב. חוסר הנגישות של בורות המים מאלץ את התושבים לקנות מים במחירים מופקעים של 30 שקל לקוב, בערך פי חמישה ממה שישראלים משלמים.

באזורים בדרום ההר שהגישה אליהם קשה יותר, המחיר לקוב מים יכול להגיע גם ל-60 שקל – כמעט פי 10 ממה שאנחנו משלמים.

במהלך הביקור, עברנו דרך כמה בורות מים ששוקמו וטוהרו, לאחר שנהרסו על ידי הצבא ומתנחלים. "ב-2001 היתה הריסה גדולה בסוסיא, שבמהלכה הרסו גם הרבה בורות מים", מספר נוואג'עה. לדבריו, לאחד הבורות הצבא הכניס שלדה של סובארו, שזיהמה את המים והוציאה את הבור מכלל שימוש. רק בשנה שעברה הצליחו הפלסטינים להוציא את הרכב ולשקם את המים.

בור מים בסוסיא (צילום: נטשה ווסטהיימר)

בור מים בסוסיא (צילום: נטשה ווסטהיימר)

נוואג'עה מספר על השינויים האקלימיים הקשים שעובר האזור, על המדבור הזוחל ועל הפגיעה בחקלאות המקומית. "עד לפני עשר שנים כל החקלאות שלנו היתה בלדית: חומוס, עדשים, קישואים ירוקים – שמרנו על הזנים האלה מאות שנים, והיום הם נעלמו.

"מ-2011 החלה השתלטות על האדמות החקלאיות שלנו, שבהן היינו זורעים ורועים את הצאן. כיום רעיית הצאן הצטמצמה למקומות שקרובים לבית, מה שפוגע בגידול הטבעי". הוא נזכר כיצד באחד הלילות ב-2003 מתנחלים הרסו שדה שלם של עדשים. "מאז הפסיק לגדול כאן העדש הבלדי".

בנוסף, החום גובר והולך משנה לשנה, ומופעי מזג האוויר קיצוניים יותר ושכיחים יותר מבעבר. "בסוסיא השנה לא היה גשם טוב. פעם היה מגיע לכאן גשם חזק, היום מגיע לשעתיים ומפסיק. החום לא אותו חום. גם יתושים וזבובים לא היו כאן, והיום יש מלא", אומר נוואג'עה.

הוא מספר כיצד בחורף הקשה של 2013, כשירושלים היתה חסומה עקב סופות שלגים, גם בדרום הר חברון פגעו הסופות הקשות. בסוסיא נהרסו 12 בתי מגורים, ונגרם נזק רב לחקלאות. לדבריו, כשהתושבים נאלצו להתמודד עם האסון האקלימי וניסו לבנות בחזרה את בתיהם, עמותת רגבים עתרה לבג"ץ בטענה שמפרים בכפר את החלטת בג"ץ לא לבנות מבנים נוספים באזור.

כל ניסיונותיהם להסביר שהם בסך הכל בונים מחדש את מה שנהרס בסופה לא התקבלו בבית המשפט, ובג"ץ ביטל את צו הביניים שחייב את המדינה לא להרוס את סוסיא.

"המים מגיעים הנה רק בימי רביעי לחמש שעות"

בכפר הבדואי אום אל ח'יר נפגשנו בחום הלוהט עם עאוודה אל הת'לין, פעיל זכויות אדם ומורה לאנגלית, מתחת לסככה ליד מה שהיה המרכז הקהילתי של הכפר, שנהרס על ידי המינהל האזרחי.

אל הת'לין מספר כיצד תושבי הכפר הגיעו אליו אחרי שגורשו מבתיהם באזור ערד ב-1948. לדבריו, הם קנו את האדמות בכסף רב, ואף שיש בידיהם את כל המסמכים, ישראל מעולם לא הכירה בכפר באופן רשמי ולכן הוא מיועד להריסה עד היום.

לדברי אל הת'לין, מאז 2007 הממשל הצבאי הרס 95% מהמבנים בכפר ביותר מ-20 גלי הריסה. הוא מדבר על הקושי והאי ודאות של לגור בבית "שאתה לא יודע אם מחר יבואו להרוס אותו. הם עושים הכל כדי שלא נישאר כאן". בעקבות הכיבוש, הוא התחיל לשנוא את עונות השנה, בגלל חוסר היכולת של התושבים להגן על עצמם מפני החום הכבד של הקיץ והקור והסופות החזקות של החורף.

צמוד לאום אל ח'יר נמצאת ההתנחלות כרמל, שהוקמה בשנות ה-80 של המאה שעברה. מול הקרוואנים, האוהלים ומבני הפח הרעועים של אום אל ח'יר עומדים בתים פרטיים, שטובלים בעצים ובירוק. לפי אל הת'לין, כרמל נבנתה על יותר ממחצית השטחים של אום אל ח'יר.

גם הכפר אום אל ח'יר, כמו סוסיא, סובל ממחסור חמור במים ואינו מחובר לחשמל. מעליו עוברים חוטי החשמל של כרמל אל עבר לולי המסילה שההתנחלות מחזיקה בסמוך.

סיור בדרום הר חברון (צילום: באדיבות שוברים שתיקה)

סיור בדרום הר חברון (צילום: באדיבות שוברים שתיקה)

"המים מגיעים לכאן רק בימי רביעי בלילה למשך חמש שעות", אומר אל הת'לין."אין לנו מספיק מכלים כדי לאסוף את המים שיספיקו לכל השבוע. לא משנה כמה ביקשנו לקבל עוד מים במהלך השבוע, אפילו שעה של אספקת מים בכל יום, המינהל האזרחי לא הסכים".

באופן ציני ומקומם, גם צינור המים של מקורות עובר דרך אום אל ח'יר, בלי להשאיר אפילו כמה טיפות בכפר היבש.

הסיפור העגום של המחסור במים והשימוש הציני שישראל עושה באוצרות הטבע שנמצאים בשטחים הכבושים עומד בניגוד גמור לחוק הבינלאומי. הסכמי המים, שנחתמו לפני כ-25 שנה באוסלו ועודכנו רק במעט מאז, לא משקפים את הצורך האמיתי של הפלסטינים במים לשתייה ולחקלאות בעידן של מצב חירום אקלימי, שבו הצורך במים רק גובר והולך.

אחת מדרישות התנועה העולמית לצדק אקלימי היא "שימור משאבים שמבוסס על זכויות אדם ונאכף בכפוף לזכויות ילידיות על האדמה, כשהשליטה באנרגיה, ביערות, באדמה ובמים מובלת על ידי הקהילות האלה". אי אפשר לדמיין מציאות רחוקה מזו כרגע בדרום הר חברון.

גם הזרמת ביוב ושפכים בגדה המערבית, בעזה ובדרום הר חברון היא תופעה מוכרת וכואב. פלסטינים רבים חיים בקרבה רבה לזיהום ותחלואה. לפי הערכות, מדי שנה מוזרמים יותר מ-100 מיליון קוב של שפכים לנחלים, למי התהום, לים התיכון ולים המלח. דו"ח מבקר המדינה מ-2016 הגדיר את התופעה כמפגע הסביבתי הגדול ביותר בממשק "חוצה גבולות". מאז לא השתנה יותר מדי.

אל הת'לין מספר על הביוב שזורם מההתנחלות כרמל אל עבר מטעי העצים של הכפר, שגם מהסיבה הזאת וגם בגלל המחסור במים רבים מהם אינם מחזיקים מעמד. בשנים שבהן אני נפגש עם חקלאים מהגדה שמעתי עשרות סיפורים כאלה.

תופעה מוכרת וקשה נוספת היא אלימות של מתנחלים, בעיקר כלפי חקלאים פלסטינים ורועי צאן. אל הת'לין מספר שאמו הותקפה לפני כמה שנים על ידי שמונה מתנחלים צעירים, שהיכו אותה כשהלכה עם הצאן בשטחים החקלאיים של הכפר. "פעם זה היה כפר עשיר, היו כאן יותר מ-800 כבשים ועזים. היום נשארו כ-200. לקחו מלא אדמות מכל הכיוונים, אין לאן ללכת אתם. כל השדות צהובים, ואין מים להשקות אותם".

לדברי אל הת'לין, המדינה הציעה לערוך תוכנית מתאר ליישוב, כשהמשמעות היא ששטחו יצטמצם לשליש מהשטח שעליו חיים התושבים כיום. לאור העובדה שכבר יותר ממחצית השטח הופקע על ידי המדינה לטובת הקמת כרמל, אפשר להבין מדוע תושבי הכפר אינם מוכנים לקבל את ההצעה.

החרמת ציוד באום אל ח'יר (צילום: נטשה ווסטהיימר)

החרמת ציוד באום אל ח'יר (צילום: נטשה ווסטהיימר)

נטשה ווסטהיימר, פעילה סביבתית ופעילת זכויות אדם, שמובילה אתנו את הסיורים לדרום ההר, מציינת את העובדה שישראל לא מכירה ברעיית צאן כחקלאות. לדבריה, העניין הפעוט הזה לכאורה מאפשר לישראל לנשל פלסטיניים מאדמותיהם, ולצמצם באופן דרמטי את המרחב שלהם לרעיית צאן.

"אדמות פרטיות שמשמשות לרעיית צאן לא מוכרות ככאלה, והופכות לאדמות מדינה. הדבר מצמצם את שטח המרעה, ומוביל לרעיית יתר ופגיעה משמעותית בפוריות של האדמות באזור הזה", היא אומרת.

דוגמא נוספת לאי צדק אקלימי היא תעשיית הרפתות והלולים שפורחת בדרום ההר. לדברי יערה פרץ, פעילת צדק אקלימי ותיקה וממובילות מנאח וואחד – אקלים אחד, "זו עוד דוגמה עגומה לשותפות האינטרסים של מקסום רווחים ותפיסת קרקעות על חשבון אנשים ובעלי חיים.

"אלה רפתות תעשייתיות, שהוקמו על ידי מוסדות המדינה: הסוכנות היהודית, החטיבה להתיישבות ומשרד החקלאות, עם יותר מ-500 פרות. את החלב הם מוכרים לתנובה. מדובר בתעשיית המזון מן החי, שהיא אחת התעשיות המזהמות בעולם, שעושה את הרווח שלה על חשבון אנשים ובעלי חיים. באזור כל כך חם, התעשיות האלה דורשות פי שניים יותר מים וחשמל ממרכז הארץ".

גם בעלי החיים והעצים משלמים את מחיר הכיבוש

קשה מאוד לא להתייחס לנזקים האקולוגיים והאקלימיים הכבדים שמייצרות עשרות שנות כיבוש ישראלי בגדה המערבית: התנחלויות, כבישים עוקפים, בסיסי צבא, נקודות בידוק, חומת ההפרדה.

גם אם לכאורה אזור דרום הר חברון נראה מדברי וצחיח, מדובר למעשה באזור בעל ייחודיות אקולוגית ששימרה את עצמה, את הצמחייה, את בעלי החיים ואת התושבים המקומיים – ושהכיבוש פוגע בה פגיעה אנושה.

מאז 1967, הצבא והשלטון הישראליים קידמו בנייה מסיבית של תשתיות כבישים ליהודים בלבד – בין אם זה לבסיסי צבא, מחסומים או התנחלויות. תפיסת העולם הפוליטית של השתלטות מקסימלית על שטחים וייהודם מובילה לכך שבמקרים רבים, הבנייה נעשית על מסדרונות נדידה והגירה של חיות בר וציפורים. רוב התשתיות, בעיקר באזור דרום ההר, דורשות קדיחה עמוקה באדמה, מה שמוביל להרס אזורי מחיה טבעיים של מינים רבים.

לעתים קרובות ניתן לראות בשולי הכבישים חיות בר כמו קיפודים, צבים, סנאים ונחשים. בין החיות האופייניות לאזור שנמצאות בסכנת הכחדה ניתן למצוא את הצבי הערבי, השחף אדום המקור, מריון החולות (סוג של עכבר חולות) ועוד.

ולא רק בעלי החיים, גם העצים שילמו ומשלמים מחיר יקר כדי לאפשר את מפעל ההתנחלויות. לפי הקבוצה הערבית להגנת הטבע (APN), בשנים מסוימות ישראל עקרה עץ אחד לדקה בממוצע בשטחי 1967. עצים אלה הם מקור מזון לבעלי החיים, לקירור אזורים צחיחים ולפרנסתם של הפלסטינים, והיו בסיס משמעותי לאיזון האקולוגי. בין העצים הללו ניתן למצוא עצי זית, עצי הדר, עצי יער, גפנים, עצי בננה, עצי דקל ועוד.

הנתונים מראים ש-70.7% מכלל אזורי היערות בגדה נהרסו כתוצאה מבנייה של התנחלויות. אזור דרום ההר הוא אחד מהמוקדים הגבוהים לכריתה או שריפה מכוונת של עצים (בנוסף לשכם, בית לחם וסלפית).

הצפות של שטחים חלקאיים אחרי סופת השלגים בסוסיא (צילום: נטשה ווסטהיימר)

הצפות של שטחים חלקאיים אחרי סופת השלגים בסוסיא (צילום: נטשה ווסטהיימר)

בקה סטרובר, מנהלת המחלקה החינוכית בשוברים שתיקה שפעילה בדרום הר חברון כבר כ-6 שנים, מציינת שהמציאות הזאת מתאפשרת משום ששטח C, שנמצא בשליטה ישראלית מלאה, הוא למעשה 60% משטחי הגדה המערבית, דבר שמוביל לכך ש-50% מהאדמות בגדה לא נגישות בכלל לפלסטינים.

לדברי סטרובר, "לפי החוק העות'מאני, אחרי שלוש שנים שמנעו מהפלסטינים גישה לאדמות שלהם הם מאבדים אותה, ואחרי עשר שנים האדמות הללו עוברות לידי המתנחלים, שעיבדו אותן בינתיים. לגזול קרקעות זה לא בר קיימא. מה שמתחיל כמאחז קטן הופך להתנחלות גדולה, הורס את הטבע – וכל זה בשביל להעיף פלסטינים.

"יש התעלמות מאוכלוסייה שלמה, ששומרת על האדמה הזאת כבר מאות שנים. בסופו של דבר, קיימת מדיניות שמטרתה היא לגרום לפלסטינים לעזוב את דרום הר חברון ואת כל שטחי C. לצערנו, במקום שהמדינה תיתן מענה למציאות האקלימית הקשה, משתמשים בה כדי לייצר יותר לחץ על הפלסטינים שיעזבו".

נשים ונוער מובילים בנייה של חוסן אקלימי

אל הת'לין מאום אל ח'יר מספר על שיתוף פעולה יוצא דופן בבניית חוסן אקלימי – התארגנות אזרחית שמגייסת כספים ומחברת אותם וקהילות פלסטיניות נוספות בדרום ההר לחשמל, שמגיע ממערכות סולאריות שהותקנו במקום. "פעם, לפני מבחנים היינו יושבים בלילה ולומדים ליד עמודי התאורה של כרמל, עד שהצבא היה מגרש או עוצר אותנו. היום לפחות יש חשמל, מקרר ומאוורר", הוא אומר.

ההתארגנות גם מסייעת בהתקנת מערכות לטיהור מים מבורות שתייה והקמת מתקני ביו-גז, שמייצרים גז לתושבי הכפר מפסולת אורגנית. מכיוון שכל המבנים בכפר נמצאים תחת צווי הריסה, גם המתקנים האלה הוחרמו ונהרסו לא פעם על ידי המינהל האזרחי, ונמצאים כל העת בסכנה רבה.

במציאות שבה קהילות ילידיות, כמו אלה בדרום ההר, נאלצות לפתח חוסן ועמידות במשך שנים ארוכות, מרשים לראות התארגנויות אזרחיות מקומיות, שמובלות בעיקר על ידי נשים ונוער, שנועדו להעצים פעילויות תומכות ולהכיר בערכם של התושבים המקומיים בבניית חוסן ובמאבק בלתי אלים בכיבוש.

סיור בדרום הר חברון (צילום: באדיבות שוברים שתיקה)

סיור בדרום הר חברון (צילום: באדיבות שוברים שתיקה)

בני הנוער באזור מובילים את ה"צומוד" – ההיאחזות בקרקע במקרים של פינויים ואלימות. הנשים דואגות לפתח כלכלה מקומית ולתמוך במשפחות שחוות הריסות, פינויים, אלימות והחרמות ציוד.

"במציאות של אזור שמתחמם מהר, קשה לא לקחת את הדברים לשיח מוסרי. אם לא נעצור את זה, לא נוכל לחיות כאן. אי אפשר לנתח את המציאות בלי לקחת בחשבון את משבר האקלים ובלי לפקוח את העיניים למציאות שבה הכיבוש מחריף אותו. יש עוד מה לעשות, עוד לא מאוחר מדי, ואין לנו את הפריבילגיה להרים ידיים, בטח לא לפריבילגים שבינינו", אומרת פרץ.

לדבריה, "אי אפשר להילחם במשבר האקלים בלי להיאבק על צדק. המאבק במשבר האקלים הוא לא מאבק להפחתת פליטות, הוא מאבק לחיים. אני לא רוצה לחיות בחברה אלימה וגזענית, שמייצרת ומשמרת יחסי כוח ומבוססת על ניצול. זה מה שהוביל למשבר מלכתחילה, וזה בהכרח אומר שאם אנחנו רוצות חברה אחרת, אנחנו חייבות לסיים את הדיכוי והניצול. כבר היום במזרח התיכון ובמרחב שבין הירדן לים יש אנשים שנפגעים יותר ממשבר האקלים. בין אם אוהבים את זה או לא, יש לנו אחריות גדולה מאוד".

מור גלבוע הוא פעיל אקלים וזכויות אדם וממובילי תנועת מנאח וואחד – אקלים אחד, לקידום צדק אקלימי בין הירדן לים.

ביום שישי הקרוב, ה-2 ביולי, נצא לסיור נוסף לדרום ההר, שם נעמיק בהשפעותיו הקשות של הכיבוש על משבר האקלים, ונפגוש חלק מהקהילות הפלסטיניות שחיות באזור, ונפגעות ממציאות פוליטית קשה וכואבת ומחוסר היכולת להגן על עצמן כראוי מפני השפעות אלה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf