newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

די לדיסאינפורמציה: הקורונה היא מגיפה קטלנית, והמחדל אדיר

אנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע שגוי ואינטרסנטי לגבי המגיפה, שמלווה בתלי תלים של פרשנויות בעייתיות וטענות מסוכנות. פיזור של חלק מהערפל חושף את גודל האסון שמתרחש פה. ובתוך כל זה כדאי גם לזכור דבר שמושכח במכוון: old lives matter

מאת:

החיים בצל מגיפת הקורונה פורשים מעלינו ענן כבד של אי-ודאות. אנחנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע – ברובו הגדול לא נכון, בחלקו מופץ על ידי בעלי אינטרסים, ובחלקו על ידי חסידי עידן ה"בולשיט", שבו לאמת אין שום משמעות. ואם זה לא מספיק, למידע החסר והשגוי הזה מתווספים תלי תלים של פרשנויות, שמשקפות במקרה הטוב השקפת עולם צרה ובמקרה הפחות טוב שרלטנות.

אין כל שחר לטענה הנשמעת כי למניעת תמותה או להארכת חיים של קשישים יש ערך מופחת. נוסעים ברכבת הקלה בירושלים, אפריל 2020 (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

אין כל שחר לטענה הנשמעת כי למניעת תמותה או להארכת חיים של קשישים יש ערך מופחת. נוסעים ברכבת הקלה בירושלים, אפריל 2020 (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

כדי לעשות קצת סדר בכאוס הזה ולהפריך כמה טענות מסוכנות שמסתובבות בקרב הציבור, אנסה להציג כאן כמה פיסות מידע קריטיות שמבוססות על מקורות מהימנים, להבהיר כמה מושגים חיוניים ולפזר במידה מועטה לפחות חלק מהערפל.

אבל יש להזהיר: גם אחרי ההבהרות האלה הערפל יישאר סמיך, מכיוון שגם אחרי שישה חודשים, כמעט 30 מיליון נדבקים וכ-920 אלף קורבנות (1,103 בישראל), עדיין רב הנסתר על הגלוי.

קוביד-19 היא מגיפה קטלנית

הדיווח על מספר הנפטרים מהמחלה עלול להיות מוטעה. באנשים קשישים עם ריבוי מחלות כרוניות קשה גם כך לקבוע את סיבת המוות, לנוכח העובדה שכמעט לא מבוצעות יותר נתיחות שלאחר המוות. ההדבקה בנגיף יכולה להיות סיבת המוות (פגיעה ריאתית או חיסונית) או זרז להחמרה באחת ממחלות הרקע, ולעתים היא אף בלתי קשורה למהלך הטבעי של מחלת רקע אחרת.

בנוסף, חלק מהנפטרים מחוץ למסגרת הרפואית לא עוברים בדיקה לאיתור הנגיף, ובמקרים רבים, בהיותם בודדים, אף חסר מידע על הימים האחרונים לחייהם.

המדד הקובע את חומרתה של מגיפה הוא עודף סך התמותה בתקופה שבה היא התחוללה, בהשוואה היסטורית. חישוב עודף התמותה הוא פרוצדורה סטטיסטית מורכבת, ולא השוואה פשוטה בין מספר הנפטרים השנה לבין זה שהיה בשנה שעברה.

הפרוצדורה של חישוב עודף תמותה מבוססת על הערכה כמותית של מספר מקרי המוות הצפויים בתקופה האמורה ללא המגיפה, על סמך מידע היסטורי (במקרה שלנו, בין 2015 ל-2019), תוך שיקלול השינויים הדמוגרפיים והעונתיים.

על פי תחשיב זה, בתקופה שבין 2 למרץ ל-27 ביולי היה בישראל עודף תמותה של כ-400 בני אדם, מספר קרוב למספר המדווח של המתים מקורונה. עדיין אין תחשיב לגבי התקופה שעברה מאז ועד היום, שבה מספר המתים עלה בחדות (וממשיך לעלות).

במדינות רבות, עודף התמותה גבוה בהרבה מהמספר המדווח על ידי רשויות הבריאות של המדינה. בארה"ב למשל, המספר שדווח עד ה-1 באוגוסט היה 154,917 מתים, ואילו תחשיב עודף התמותה מצביע על 213,500 מתים.

שיעור התמותה, לעומת זאת, הוא נתון בעייתי שיש להתייחס אליו בזהירות. יש המעריכים את שיעור התמותה מקוביד-19 ב-0.5%, שהוא נמוך למדי, אך מכיוון שמדובר במגיפה שמדביקה עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם, מספר הקורבנות האבסולוטי שלה הוא גבוה – כמעט מיליון איש נכון לעכשיו.

לצורך ההשוואה, נגיף הקורונה שגרם ל-SARS היה קטלני הרבה יותר – שיעור התמותה בקרב אלה שנדבקו היה 11%. אך מכיוון שהוא היה הרבה פחות מדבק, מספר הנדבקים בעולם היה 8,500 ומספר הקורבנות שגבה היה 915 בני אדם.

Old Lives Matter

החברה המערבית ברובה רואה בבריאות זכות אדם בסיסית. כמעט בכל מדינה מערבית מתקדמת, כל אזרח זכאי לקבל שירותי בריאות בהתאם לצרכיו, בכפוף למגבלות התקציביות של המדינה שבה הוא חי.

עם התארכות תוחלת החיים – שנחשבת להישג גדול של החברה המערבית – והזדקנות האוכלוסייה שבאה בעקבותיה, רוב הכסף של מערכת הבריאות מושקע בקשישים, וחלקו הגדול בשנה האחרונה לחייהם. בהולנד, למשל, אנשים מעל גיל 65 הם 16% מהאוכלוסייה, והם צורכים 40% מהמשאבים המושקעים בבריאות.

ההוצאה לבריאות לנפש (per capita) עולה עם הגיל, ובצורה חדה מגיל 65 ומעלה. בקבוצת הגיל 65-69 ההוצאה לבריאות שווה ל-11%-16% מההכנסה הממוצעת, ובקבוצת הגיל של מעל 85 השיעור עולה עד 67% מההכנסה הממוצעת.

אנחנו מאפשרים לקשישים דיאליזה, ניתוחי מפרקים, החלפת מסתמים ועוד, ללא כל היסוס. לכן אין כל שחר לטענה הנשמעת כי למניעת תמותה או להארכת חיים של קשישים יש ערך מופחת.

המשבר הכלכלי קשור יותר למגיפה מאשר למגבלות

בנייר עבודה שפירסמה הרשות הלאומית למחקר כלכלי האמריקאית (NBER), ניסו המחברים לבדוק את הסיבות העיקריות לפגיעה בכלכלה בחודשים הראשונים של המגיפה.

החוקרים בדקו 2.25 מיליון בתי עסק ב-110 תעשיות שונות בארה"ב, ומצאו שתנועת הצרכנים ירדה ב-60%, אך ההגבלות החוקיות (מטעם המדינה או המחוז) תרמו רק 7% לירידה, כאשר ההחלטה של הצרכנים לא לפקוד את בתי העסק נבעה בעיקר מפחד מהמחלה. כמו כן, נמצא מתאם גבוה בין המגבלות שהפרטים הטילו על עצמם למספר מקרי המוות כתוצאה מהמגיפה באזור מגוריהם.

מחקר אחר לא מצא קשר בין חומרת המגבלות שהוטלו על ידי השלטונות לבין הפגיעה הכלכלית. כך, גם מדינות שהטילו מעט מגבלות והיה בהן מספר גבוה של נדבקים ונפטרים סבלו מירידה בתל"ג, בשיעורים דומים למדינות שהטילו מגבלות חמורות יותר והקטינו את התחלואה והתמותה.

יתרה מזאת, מדינות שנקטו בצעדים כלכלים מתאימים הקטינו בצורה משמעותית את הפגיעה הכלכלית והכינו תשתית טובה לקיום בעת המגפה ולשיקום אחריה.

בריאות האוכלוסייה קודמת לחירויות הפרט

גארט הרדין, אקולוג ופילוסוף אמריקאי, פירסם ב-1968 מאמר פורץ דרך תחת הכותרת "הטרגדיה של ההמון". הרדין טען כי הסכמה לתת חופש לאזרחים לפעול בהתאם לאינטרסים האישיים שלהם כאשר הם מנוגדים לטובת הכלל עלולה להרוס את החברה כולה.

הוא התנגד בחריפות לפנות למצפונם של האזרחים. מצב שיותיר את ההחלטה בידי מצפונו של כל פרט, כתב, ייתן עדיפות לחסרי המצפון. כאשר בני אדם מסכימים, קובע הרדין, לחוקק חוקים המעדיפים את הרכוש הציבורי (טובת הכלל) על פני האינטרסים של השודד (טובת הפרט) – המין האנושי נעשה חופשי יותר.

המרכיבים העיקריים בהתמודדות עם מגיפה ויראלית המתפשטת דרך דרכי הנשימה הם ריחוק בין בני אדם, וזיהוי ובידוד של נדבקים. על יעילותם של אמצעים אלה ניתן ללמוד מהניסיון שנצבר בשפעת הספרדית, ומניסיונן המצטבר של מדינות שונות שהפעילו מגבלות שונות לפרקי זמן שונים.

אך יותר מכל ניתן ללמוד ממקרי הקיצון, למשל שבדיה וישראל – שנסמכו בעיקר על התנהגות אישית של אזרחים (מבחירה או שלא מבחירה, בצורה תרבותית או בצורה של האשמות), יכולות ללמד כיצד אין לנהוג. ולעומתם ניו זילנד – שהציבה מיד מערכת מסודרת של מגבלות בדרגת חומרה כזו או אחרת, יכולה ללמד אותנו כיצד יש לנהוג.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת ממשלה בכנסת, ב-17 במאי 2020 (צילום: אלכס קולומויסקי)

הנושא באחריות, ראש הממשלה, צריך לתת את הדין על המחדל הזה (צילום: אלכס קולומויסקי)

על האחראי לתת את הדין

אחד מהיסודות של כל ארגון בחברה המודרנית הוא אחריותיות (accountability) – על כל מקבל החלטות הנושא באחריות לדווח, להשיב, לתת דין וחשבון לאלה שהעניקו לו סמכות, שנתנו בו את אמונם. בבסיס המושג הזה נמצאת התפיסה כי החברה גובה מחיר על פעילות או מחדל שלא ניתן להצדיקם באופן סביר, ולאו דווקא על תוצאות לא רצויות.

הסרת המגבלות בבת אחת ללא כל הדרגה; אי הקמה של מערך יעיל של בדיקות לאיתור נשאים; אי הקמת מערך יעיל של חקירות אפידמיולוגיות עד היום הזה – כל אלה ועוד מצטברים לכדי מחדל נורא שלא ניתן להצדיקו. והתוצאות הן קשות לא פחות.

הנושא באחריות, ראש הממשלה, צריך לתת את הדין על המחדל הזה. לעומתו, כל חטאיו האחרים שבגינם הוא צפוי לעמוד למשפט בטלים בשישים.

ד"ר בנימין מוזס הוא רופא פנימי ואפידמיולוג קליני.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf