newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דימוי איקוני אחד שנותן הצצה לאימה היומיומית

הצילום של מתנחל רעול פנים שעומד ליד חייל ללא חולצה ויורה לעבר פלסטינים הציג דוגמה קיצונית לשגרת החיים תחת אלימות מתנחלים, בגיבוי והגנת הצבא. זה מזכיר לנו את חשיבותו הגדולה של התיעוד, אך גם את המחיקה והביטול של כל מה שלא זוכה לתיעוד כזה

מאת:

הדימוי של רעול פנים עומד ליד חייל ויורה בנשק אוטומטי לעבר פלסטינים בעוריף הפך איקוני זמן קצר לאחר פרסומו בשבוע שעבר. הדימוי פורסם במסגרת תחקיר של יובל אברהם כאן ב"שיחה מקומית", שחשף כי מיליציות של צה"ל ומתנחלים פלשו יחד לפחות לארבעה כפרים בגדה המערבית ביום אחד במאי, תקפו והרגו פלסטינים.

הדימוי, שכלל צילום סטילס שצילם ראש מועצת עוריף מאזן שחאדה וגם וידאו של ארגון "בצלם", הציג דוגמה קיצונית למציאות יומיומית של אלימות מתנחלים בגיבוי והגנה של חיילים. עשרות, אם לא מאות, פעמים בשנים האחרונות חיילים תועדו עומדים בחוסר מעש בזמן שמתנחלים תוקפים חקלאים פלסטינים. פעמים רבות החיילים גם ירו גז מדמיע ואף ירי חי כדי לסייע למתנחלים.

המתנחל והחייל, צילום מסך מתוך הסרטון של "בצלם"

המתנחל והחייל, צילום מסך מתוך הסרטון של "בצלם"

אך בדימוי שפורסם המצב שונה. במקום אבנים, המתנחל מחזיק נשק צבאי (לאחר הפרסום התברר כי מדובר בחייל מיצהר שלא היה בתפקיד), כאשר בווידאו ניתן לראות את החייל שלצדו עומד בשאננות.

הדימוי הפך איקוני מכיוון שהוא מדגים היטב את מה שטוענים פלסטינים וארגוני זכויות אדם כבר תקופה ארוכה – בגדה המערבית, הצבא והמתנחלים פועלים ביחד, במקרה הזה בתוך כפר פלסטיני, כדי ליצור "הרתעה" – כפי שאף ציינו כמה מתנחלים בתגובה לתחקיר.

הדימוי משך תשומת לב רבה כי גם בלי המלל הנלווה, בלי התחקיר שמפרט שזו שיטה, שבאותו יום נהרגו לפחות ארבעה פלסטינים מאש המתנחלים והצבא – הוא מעביר לצופה את התחושה של מיליציה, של חוסר החוק בגדה, שאותו הפלסטינים, במיוחד אלה שחיים ליד התנחלויות, חשים על בשרם מדי יום ביומו.

העבודה שרעול פנים, לבוש במכנסיים צבאיות ואוחז נשק צבאי, עומד ליד חייל ויורה בצורה חופשית, היא מטרידה – ומזכירה לצופים עד כמה המציאות בגדה המערבית קיצונית. גם ישראלים שחושבים ש"הכל בסדר" ולא מתעניינים במה שקורה "שם" לא יכולים להתעלם מזה.

הדימוי מבקש להזכיר שהכל ממש לא בסדר גם למי שלא עוקב אחרי הנעשה שם באופן יומיומי, מכיוון שהוא מצליח לזקק לתוכו את שיתוף הפעולה של הצבא המתנחלים – במיוחד לאור העובדה שלאחר הפרסום התברר כי רעול הפנים הוא חייל-מתנחל שלא היה "חלק מהכוח", כך לפי דובר צה"ל.

המתנחל היורה חשוף חזה – אולי הוריד את החולצה כדי לכסות את פניו, אבל אולי הוא עשה את זה כדי לסמל את כוחו, את חוסר הפגיעות שלו וחוסר הפחד מול הצעירים הפלסטינים. הדימוי מזכיר את הצילומים של הצעירים העזתים בהפגנות מול הגדר עם ישראל ב-2018. רבים מהם הצטלמו אז ללא חולצה, כמו בצילום המפורסם של הצלם העזתי מוסטפא חסונה. המסר של הצעירים האלה ליד הגדר היה שהם לא מפחדים – גם כשהם עומדים עם אבנים מול הצבא החזק במזרח התיכון, כאשר רק בגל המחאה ההוא נהרגו יותר מ-300 פלסטינים.

עזתי בהפגנות ליד הגדר ב-26 באוקטובר 2018 (צילום: מוחמד זאנון)

עזתי בהפגנות ליד הגדר ב-26 באוקטובר 2018 (צילום: מוחמד זאנון)

בעוריף המצב הפוך. המתנחל מרגיש בלתי מנוצח ולא פגיע מכיוון שהכוח לצדו – הוא מחזיק נשק צבאי וחייל עומד לידו. במובן הזה, הדימוי משקף היטב את המציאות בגדה – המתנחלים יוצאים לתקוף בידיעה שהצבא יבוא להגן עליהם והפלסטינים יירתעו מלהגן על עצמם. בלי נוכחות הצבא, ספק אם המתנחלים היו מעיזים להיכנס לבדם לכפרים פלסטיניים. במקרים לא מעטים, כשמתנחלים תוקפים לבדם חקלאים פלסטינים, כשמגיעים למקום חיילים האלימות רק מתגברת, מכיוון שהתוקפים מרגישים מוגנים.

בדובר צה"ל וגם בקרב המתנחלים נטען שבאירוע הם הותקפו על ידי פלסטינים רבים, אך בצילום החייל והמתנחל נראים נינוחים. במובן הזה, ניתן לראות שמה שקרה בלוד ובערים נוספות בתוך ישראל היה הפוך – מתנחלים, חלקם מהגדה, שרגילים לפעול ללא הפרעה וללא פחד, תקפו פלסטינים ונתקלו באלימות קשה ואף בירי חי לעברם מצד התושבים הפלסטינים.

ועוד נקודה: הסרטון צולם על ידי "בצלם", ולא במקרה. בשנים האחרונות, רוב רובם של קטעי הווידאו שהפכו אייקונים צולמו על ידי מתנדבי "בצלם". לא חסרות דוגמאות: סרטון ה"שרמוטה" מחברון, ההוצאה להורג של עבד אל-פתאח א-שריף על ידי אלאור עזריה בחברון, חיילים רעולי פנים מעירים ילדים משנתם בנאבי סאלח, מתנחלים מכים באלות פעילי שמאל. זה לא קורה במקרה. למרות הנוכחות של צלמים מקצועיים ושל טלפונים ניידים, אין תחליף לתושבים שנמצאים במקום כל הזמן ומחזיקים בציוד ובעיקר בהכשרה ובליווי מתאים.

כל דימוי שהפך איקוני מזכיר לנו גם את חשיבותו הגדולה של התיעוד, כאשר מה שלא תועד כאילו לא קרה. יובל אברהם חשף בתחקיר ארבעה כפרים שבהם מתנחלים וחיילים פעלו יחד ופלסטינים נהרגו. בשניים מהם היה תיעוד – בעוריף ובכפר עסירה אל קבלייה, שם התיעוד היה פחות דרמטי. כשפנינו לכתבים ישראלים לעניין אותם בסיפור, חלקם ענו "אבל אין תיעוד", או התלוננו שאין מספיק חומר ויזואלי. המציאות הזו מוחקת כל סיפור שיש בו רק "עדות ראיה" של פלסטינים, שממילא הציבור והתקשורת לא מאמינים להם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf