דייגו ארמנדו מראדונה - גדוּלה עממית

בקיץ 1986 כתבתי בעיתונים "העיר" ו"כל העיר" על אודות זכייתו של דייגו ארמנדו מראדונה בגביע העולם, תחת הכותרת "ניצחון האדם על המכונה". כבר אז הוא היה אהוב לבי, גם בזכות הערצתו לפידל קסטרו והתיעוב שרחש לעשירים בכלל ולמנצלי העולם השלישי בפרט.

בעצם, הפוליטיקה שלו היתה זהה לחלוטין לזו של הסופרת והחוקרת הרדיקלית נעמי קליין, ואפילו הלאומנות שלו נקשרה למאבקם של בני ארצו נגד הגנרלים וההון הזר.

ארגנטינים רבים נרצחו בידי הגנרלים הפשיסטים דווקא בעיצומו של טורניר הגביע העולמי בשנת 1978. מראדונה "הבוּר", לדעתם של עיתונאים רבים בישראל, שיונקים את כל המידע שלהם מוושינגטון, ידע והבין את המתרחש ביבשת שלו. הוא שינן את הלקחים מצ'ילה 1973, מרצח הנשיא סלבאדור איינדה בידיי צ'יליאנים מוסתים בהשראה ישירה של הנרי קיסינג'ר, הממשל בארה"ב וחברות ענק כמו פפסי קולה ו-ITT.

גם הבריטים הצטיירו בעיניו, בצדק גמור, כמשרתים נרצעים של וושינגטון. כאשר הבקיע את שני שעריו המפורסמים נגד אנגליה במשחק רבע הגמר של מונדיאל 1986, מראדונה הצדיק את שערו הבלתי ספורטיבי בעזרת היד (הנודע כ"שער יד האלוהים") כחלק מנקמתו באנגלים בשל מלחמת פוקלנד. שערו השני באותו משחק הרגיז את האנגלים הרבה יותר. הוא חלף על פני כל ההגנה האנגלית, ורבים רואים במבצע שלו את הרגע הכי מרטיט בתולדות הכדורגל העולמי.

מראדונה בא מסביבה של עוני מנוול, ומעולם לא טשטש את האמת על מוצאו. הוא היה עשיר מופלג בעצמו בזכות יכולתו הנדירה ככדורגלן, אבל לעומת רבים אחרים שבגדו בבני המעמד שלהם והתחברו להשקפת העולם הניאו-ליברלית, מרדונה הבין היטב את הגזענות שחושלה כנשק של הרכושנים הלבנים נגד קורבנותיהם כהי העור.

הוא דיבר כמונו, סוציאליסטים לבנים שחיו בין המנצלים וניסו להזדהות עם מושאי הניצול, אבל הוא שילב אותנטיות משכנעת עם השקפת עולמו. כמו רבים מבני דורו, הוא שילב את תוכן ספרו הנפלא של אדוארדו גאליינו, "העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית", אל תוך קריאת המציאות שלו.

ייתכן שלא קרא כלל את היצירה הסמינלית של גאליינו, אבל הוא למד את תורתו מבני דורו: יש מנצלים ויש מנוצלים, וכל אדם הגון חייב לקחת צד. חרף חטאיו האמיתיים והמדומים של מראדונה, הוא עמד לצדם של המנוצלים, ועל אף דתיותו והזדהותו עם ארץ הקודש הוא תמך בנחישות גם בפלסטינים.

גם מי שמודע לכניעתו של מראדונה לגחמות שהכתיבה המאפיה הנפוליטנית, חייב להודות שהוא היה הכדורגלן הכי טוב בתולדות המשחק (בנוסף ללאו מסי), וגם מייצג מובהק לא רק של עניי ארצו אלא גם של המנושלים בעולם כולו.

גם אחרי ההשחתה התרבותית והחברתית של ממשל טראמפ לא נס ליחו של מראדונה. האיש היה גם דתי, גם נהנתן וגם ישורון, ששמן ובעט, ושמורה לו אהבתנו היוקדת.

חיים ברעם הוא סופר ופובליציסט