newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דיווח מיוחד מבודפשט: הפליטים מחפשים פתרון פוליטי ולא עוד מתנדבים

כל עוד מיליוני הפליטים נשארו במדינות כמו תורכיה או יוון, האירופאים שתקו. עכשיו מאות אלפי הפליטים שמנסים להגיע לאירופה מחייבים אותה לקחת אחריות. בעוד התקשורת זועקת "משבר הומניטרי", רק פתרון פוליטי יעזור. "אנחנו צריכים גבולות פתוחים"

מאת:

שחר שוהם, בודפשט

כאשר ביקרתי בתחנת הרכבת המרכזית בבודפשט יומיים קודם לכן ניתן היה למצוא מעט מאוד כלי תקשורת במקום בו אלפי פליטים, כולל מאות ילדים, חיו ברחוב כבר יותר משבוע. מי שהלך אז ברחוב לכיוון תחנת הרכבת לא היה יכול לדעת כי מתחת לאדמה נמצאים אלפי בני אדם המבקשים הגנה. יומיים מאוחר יותר, ביום רביעי שעבר, כל מי שהתקרב לאזור תחנת הרכבת קליטי כבר היה יכול לזהות בברור את מה שכונה שוב ושוב "משבר הפליטים" הגדול באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. על פני הרחוב כעת, ולא רק מתחת האדמה, ניתן היה למצוא בליל של צוותי טלוויזיה ומגישי חדשות מעונבים המשדרים על רקע הפליטים ועשרות שוטרים הונגרים.

בין חצובות המצלמות מתמקמת משפחה של אמא ושלושה ילדים קטנים על שמיכה. שורה ארוכה של שוטרים עומדת בכניסה לתחנת הרכבת וחוסמת את הכניסה, מאחוריהם שלט שמכריז על הרכבות היוצאות, לפניהם יושבים עשרות פליטים, חלקם מנקים שאריות של שלטים באנגלית עליהם הכיתוב "Help" ו"גרמניה", היעד אליו מבקשים רובם להגיע, שנותרו מההפגנה שהתקיימה שם מוקדם יותר. ההפגנה התקיימה כמחאה על סגירת תחנת הרכבת יום קודם לכן לנסיעה של פליטים.

> אלפי פליטים בתחנת הרכבת בהונגריה: "לא יודעים לאן ללכת"

שוטרים עומדים בשורה וחוסמים את הכניסה לתחנת הרכבת בבודפשט. מולם יושבים פליטים (צילום: שחר שוהם)

שוטרים עומדים בשורה וחוסמים את הכניסה לתחנת הרכבת בבודפשט. מולם יושבים פליטים (צילום: שחר שוהם)

משבר פוליטי ולא הומניטרי

שלושת האחים הסורים שראיינתי יומיים קודם כבר לא נמצאים במקום בו חיו מתחת לשלט גדול המורה Exit. האם הצליחו לעלות על הרכבת לאוסטריה באותן שעות ספורות שבהם הונגריה איפשרה לפליטים להיכנס לתחנת הרכבת? האם גם הם נעצרו על ידי הרשויות בהונגריה ונשלחו למחנה השהייה לפליטים תוך כדי שחויבו להירשם? בשפת הפליטים קוראים לזה "לתת אצבע", כלומר למסור טביעת אצבע לרשויות ובכך להיות חלק ממאגר המידע הגדול של האיחוד האירופאי, EURODAC.

כל אחד מהפליטים איתם דיברתי בתחנה טרח להדגיש האם הוא מסר טביעות אצבעות בהונגריה או לא, מאחר ויש לכך משמעות עצומה על עתידם, זאת בהתאם לאמנת דבלין ולנהלים שנקבעו בעקבותיה. אלו שלא נרשמו סיפרו כמעט גאווה איך הצליחו להתחמק מרישום ובכך לעקוף את המציאות הקשה שיצרה השיטה האירופאית שבה מבקש המקלט אמור להישאר בתחומי המדינה הראשונה אליה הגיע בתחום האיחוד האירופאי.

> הפתרון לטביעות בים התיכון: מחנה פליטים בגולן

מתחת לאדמה נמצאים אלפי בני אדם המבקשים הגנה. מבקשי מקלט בתחנת הרכבת המרכזית בבודפשט (צילום: שחר שוהם)

מתחת לאדמה נמצאים אלפי בני אדם המבקשים הגנה. מבקשי מקלט בתחנת הרכבת המרכזית בבודפשט (צילום: שחר שוהם)

כששאלתי מתנדב מארגון צדקה נוצרי מדוע למעשה הונגריה לא איפשרה לפליטים לצאת מתחומה ומה הם מצפים שיקרה הוא הסביר כי "הם רוצים לשמור על אזור שנגן, אם יתנו להם לעזוב זה יפגע בהסכמים האירופאים, באמנת דבלין, ברעיון הגבולות הפתוחים". בכך הוא מחזק את ההבנה כי למרות כותרות העיתונים הזועקות משבר הומניטרי מדובר למעשה במשבר פוליטי עם אפשרות לפתרון בכלים פוליטיים. מי אם לא אירופה, עם אחוזי הכרה בפליטים מהגבוהים בעולם, יכולה להתמודד ולתת הגנה ראויה לפליטים המגיעים אליה. המצב הקשה שהפליטים שחיים בתחנת הרכבת בבודפשט הגיעו אליו הרי היה יכול להיות שונה לחלוטין במידה ומנהיגי אירופה היו מקבלים החלטות פוליטיות אחרות.

ומתי סיטואציה מסוימת הופכת להיות "משבר"? שהרי יש לזכור כי המשבר הגדול מתקיים מזה שנים בסוריה, באפגניסטן, באריתראה. מתי הפכו הפליטים הסורים "המסכנים" לשיחת הבוקר, הצהריים והערב? האם כאשר הגיעו כשני מיליון פליטים סורים לטורקיה בשנים האחרונות או כשלבנון נתנה הגנה ליותר ממיליון פליטים? לא ולא. זעקות השבר החלו כאשר כ-350 אלף פליטים סורים ביחד עם פליטים ממקומות אחרים החלו להגיע לאדמת אירופה ולבקש ממנה לקחת חלק במתן הגנה לאלה הזקוקים לה. או שמא אלו התמונות הקשות של גופות שנסחפו לחוף הן שסימנו למנהיגי אירופה שכדאי להחליף את השפה ולהתחיל לפעול?

"הגבולות הפתוחים יכולים להציל אותנו"

בחור סורי צעיר פונה אלי פתאום "סליחה, את יכולה אולי לעזור לנו למצוא מלון זול להלילה? אף אחד לא מוכן לתת לנו לישון פה כי אין לנו מסמכים. אם לא נמצא מקום נצטרך לישון שוב פה בחוץ, ליד תחנת הרכבת".

נער אפגני עומד לידי ובוחן בסקרנות את כתב היד שלי בעברית. הוא מתעקש שנדבר בגרמנית. "למדתי במכון גתה באפגניסטן" הוא מספר בגאווה. "אני רוצה להגיע לגרמניה, ללמוד שם ולהיות מהנדס או רופא, רופא לב ובטן." הוא מספר כי הוא הגיע להונגריה לפני כשבועיים ומאז הוא חי בפארק לא רחוק מתחנת הרכבת. "אני בן 16, אבל המשטרה בהונגריה אמרה לי להגיד שאני בן 18 אם אני רוצה לצאת ממתקן השהייה. הגעתי לפה לבד. באפגניסטן נשארה רק אמא שלי והיא דחפה אותי לעזוב, אמרה שאני חייב לברוח לגרמניה, לקרובי המשפחה שחיים שם. עכשיו אני חי בפארק עם עוד נערים כמוני, כולם צעירים אבל אומרים שהם מעל גיל 18 כדי שיוכלו להמשיך. הגעתי לפה לתחנה כדי שחבר שלי יוכל ללכת לטפל בשיניים שלו אצל הרופאה שמתנדבת פה. היא נתנה לו קצת כדורים לכאב, אני מקווה שזה יעזור".

> מהתופת בסוריה לרחובות אתונה, חסרי כל: הפלסטינים, הפליטים הנצחיים

שוטרים רבים בכניסה לתחנת הרכבת המרכזית בבודפשט (צילום: שחר שוהם)

שוטרים רבים בכניסה לתחנת הרכבת המרכזית בבודפשט (צילום: שחר שוהם)

מתחת לאדמה נמצאים אלפי בני אדם המבקשים הגנה. מבקשי מקלט בתחנת הרכבת המרכזית בבודפשט (צילום: שחר שוהם)

מתחת לאדמה נמצאים אלפי בני אדם המבקשים הגנה. מבקשי מקלט בתחנת הרכבת המרכזית בבודפשט (צילום: שחר שוהם)

לפתע רץ לעברי בחור אפגני אחר ומראה לי בטלפון הסלולרי שלו סרטון בו נראה גבר מלקה אישה השכובה ארצה. "את רואה מה קורה במדינה שלי? את רואה מה הטאליבן עושים שם? אנחנו כלואים שם בין שני כוחות, מספר אחד זה הטאליבן, מספר שתיים זה דאע"ש. שמעת עליהם? עזבתי את אפגניסטן בגלל שהטאליבן התחילו לתחקר אותי כי עבדתי עם חברה אמריקאית, עבדתי איתם כי הייתי צריך את הכסף. לקח לי 70 יום להגיע לפה, ועכשיו אני לא בטוח לאן להמשיך".

הוא בן 23. באפגניסטן הוא היה מורה לאנגלית. בדרך לבודפשט עבר בבלגראד, שם חי בפארק. "היה מלוכלך וקשה מאוד", הוא מספר, "לא היו שם כמעט אנשים שעזרו אלא בעיקר הרבה עיתונאים, כולם מצלמים תמונות ומראיינים אותנו כל הזמן, זה מה שמעניין אותם". משם צעד עם קבוצה של 25 אנשים לגבול סרביה-הונגריה. הם צעדו במשך שעות, והלכו לאיבוד עד שמצאו שער דרכו יכלו לעבור. "מאחורי השער היו שוטרים ששאלו לאן אנחנו רוצים ללכת. אמרנו גרמניה. אבל למה הם שואלים? הם יודעים הרי לאן אנחנו רוצים להגיע".

"אף אחד לא יודע כלום, אף אחד לא מסביר כלום, יש לפעמים שמועות שעוברות מפה לאוזן. מה את חושבת? מה את יודעת על גרמניה?" פתאום אני מוצאת את עצמי מסבירה לו שמקריאה בעיתונים נראה שבעצם אף אחד לא יודע מה יהיה, שאנגלה מרקל קוראת למדינות האיחוד להתחלק באופן שוויוני בנטל קליטת הפליטים וכי בשבוע הבא אמורה להתקיים ועידת פסגה של ראשי ממשלות אירופה שם הם ידונו בנושא. ושוב מתבהרת התמונה כי כל הפתרונות נמצאים בידי מנהיגי אירופה וכי מה שדרוש הוא רצון פוליטי ולא בהכרח עוד שמיכה וסנדוויץ' ממתנדבים בתחנת הרכבת הגדולה בבודפשט.

> מאות מבקשי מקלט שוחררו מחולות, ולא יודעים לאן ללכת

בני הדודים מאפגניסטן מבקשים מקלט באירופה: "תגידי בתקשורת שאנחנו צריכים גבולות פתוחים, יש יותר מידי מלחמות באסיה, יש את הטאליבן ואת דאע"ש, יותר מידי מסוכן שם". (צילום: שחר שוהם)

בני הדודים מאפגניסטן מבקשים מקלט באירופה: "תגידי בתקשורת שאנחנו צריכים גבולות פתוחים, יש יותר מידי מלחמות באסיה, יש את הטאליבן ואת דאע"ש, יותר מידי מסוכן שם". (צילום: שחר שוהם)

על הרצפה באחד המסדרונות המובילים לרכבת התחתית יושבת חבורת בחורים צעירים, מחזיקים בידם שלט עם כיתוב "I Love Afghanistan" (אני אוהב את אפגניסטן). "אנחנו בני דודים. היינו סטודנטים להנדסה בקאבול. יום אחד נודע לנו שהטאליבן תקף את הכפר שלנו. במשך חודש חיפשנו את המשפחות שלנו אבל לא שמענו מהם. עד היום אנחנו לא יודעים מה קרה להם. חשוב לנו שתגידי בתקשורת שאנחנו צריכים גבולות פתוחים, יש יותר מידי מלחמות באסיה, יש את הטאליבן ואת דאע"ש, יותר מידי מסוכן שם, שוחטים אותנו, הגבולות הפתוחים יכולים להציל אותנו".

בימים שלאחר ביקורי בתחנה איפשרה ממשלת הונגריה לחלק מהפליטים לעלות על הרכבות לאוסטריה. באחד מהדיווחים בטלוויזיה זיהיתי פתאום את חבורת בני הדודים, מנסים להידחק לרכבת כאשר הם נמעכים עם עוד מאות אנשים המנסים להיכנס בדלת הכניסה הצרה.

בישראל פתאום מגלים דאגה לפליטים, מרחוק

בנתיים חזרתי לישראל ונחשפתי לסיקור של הנושא בתקשורת הישראלית באופן שלא ראיתי כמותו בכל שנותי בתחום. עמודים על גבי עמודים מתארים העיתונים והטלוויזיה את "המשבר" הגדול שקרה לו פתאום, כאילו משום מקום. מחד מבקרת התקשורת הישראלית את אירופה על יחסה לפליטים, מאידך מביעה ללא הירף חשש מאיבוד זהותה של אירופה, כל זה תוך כדי התעלמות ברורה הן מהאופן שבו ישראל מתעמרת בפליטים החיים ביננו מזה שנים והן מהעובדה שאותם פליטים שהיא דואגת לשלומם בורחים ממקום מאוד קרוב אלינו, פה מעבר לגבול.

וכאילו מקריא מתוך ספר לימוד שכתבה הממשלה לעצמה חוזר נתניהו על המילים הקבועות בהן משתמשים בישראל ביחס לפליטים, "מסתננים, מהגרים עבודה ופעילי טרור". שיח שממשלת ישראל הצליחה לבסס בהתעקשות, התמדה ומאמץ רב, ולגרום לציבור הישראלי להפנים אותו באופן כמעט טוטאלי. לא לא לא, עונים לנתניהו מהמחנה הציוני, אל תתבלבל עם האפריקאים שנמצאים פה, אלה לא פליטים. אנחנו רוצים לעזור למי שבאירופה, אלה שבעיתונים קוראים להם פליטים ואמרו שצריך לעזור להם כי יש משבר באירופה. עזוב עכשיו את אלא שנמצאים פה כבר שנים. הם סתם מסתננים.

שחר שוהם הייתה פעילה בקידום זכויות מהגרים, פליטים וחסרי מעמד בישראל במסגרת עבודתה בארגון רופאים לזכויות אדם. כיום היא לומדת "Global Studies" לתואר שני באוניברסיטאות שונות ברחבי הגלובוס. 

> חשיפה: למרות הסכנה לחייהם, ישראל החזירה אלפי מבקשי מקלט לסודן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf