newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דו"ח חדש: כך מכשירה מערכת המשפט הצבאית את הפגיעה בקטינים פלסטינים

פלישות ליליות, מעצר עד תום ההליכים, סחיטת הודאות והסדרי טיעון, אי ידוע ההורים – למרות טענותיה של ישראל לשיפור ניכר באופן הטיפול המשפטי בקטינים הפלסטינים שבחזקתה, דו"ח חדש של בצלם חושף כי הפגיעה בזכויותיהם ממשיכה להיות עניין שבשגרה

מאת:

בעשור האחרון מתגאה המדינה כי ערכה שיפורים רבים באופן הטיפול בקטינים פלסטינים בבתי המשפט הצבאיים. מנפנפים שם בהקמת בית הדין הצבאי לנוער, בשיפור מעורבות ההורים של הילדים שנכלאו, ובקיצור מספר ימי המעצר שניתן לקבוע ללא הארכה בפני שופט.

אולם דו"ח חדש שמפרסם היום (שלישי) ארגון "בצלם" חושף את הפער העצום בין ההצהרות של ישראל בפורומים מקומיים ובין לאומיים, לבין המציאות היומיומית של התעמרות בקטינים פלסטינים במעצר.

קודם כל כמה נתונים:

על פי נתונים שמסרו הרשויות לאגודה לזכויות האזרח, בשנים 2014-2015 הגישה התביעה הצבאית 1,046 כתבי אישום נגד קטינים פלסטינים. 755 מהם נגד נערים בגילאים 16-17 (כ-72 אחוז), 261 נגד בני 14-15 (כ-25 אחוז) ו-30 נגד ילדים בני 12-13 (כ-3 אחוז). על פי ארגון זכויות האסירים הפלסטיני "אדאמיר" במהלך החודשיים הראשונים של 2018 נעצרו 274 קטינים פלסטינים.

משורה של דוחות שפרסמו ארגוני זכויות אדם ישראלים ופלסטינים בשנים האחרונות עולים נתונים עקביים. כך למשל יותר מ-40 אחוז מהקטינים הפלסטינים נעצרים בבתיהם באמצע הלילה, בזמן שהם ישנים, כאשר רק לעשרה אחוז מהוריהם נמסר מידע כגון סיבת המעצר, לאן הם נלקחים ומתי יוכלו לראות את ילדיהם. על פי הדוחות שהתבססו על מאות עדויות, כשהקטינים מגיעים לחקירה הם לא מיודעים לגבי הזכויות שלהם (80 אחוז) ולא מוצגת להם האפשרות להיפגש או לשוחח עם עורך דין לפני החקירה (90 אחוז).

> לבטל את בית המשפט הצבאי לנוער

חיילים עוצרים נער פלסטיני בחברון בהפגנה בעקבות הכרזת טראמפ על ירושלים (ויסאם השלמון / פלאש90)

המציאות היומיומית של התעמרות בקטינים פלסטינים במעצר. חיילים עוצרים נער פלסטיני בחברון בהפגנה בעקבות הכרזת טראמפ על ירושלים (ויסאם השלמון / פלאש90)

כמו כל פלסטיני שנעצר על ידי ישראל, גם קטינים מוחזקים ככלל במעצר מרגע מעצרם ועד תום ההליכים. אם אצל ילדים ישראלים מאסר הוא האופציה האחרונה, אצל ילדים פלסטינים מדבר באופציה הראשונה והכמעט יחידה. כך נוצר מצד שבו כמעט לכל קטין עדיף לחתום על עסקת טיעון, שכן יש סיכויים רבים יותר שבדרך הזאת הוא ישב בכלא פחות זמן ויחזור מהר יותר לחיק משפחתו ושגרת לימודיו, מאשר אם יתעקש לנהל משפט. גם אם יזוכה הקטין בסוף המשפט, ההליכים עצמם עלולים לקחת זמן רב יותר – אותו יבלה בכלא – מהעונש שיקבלו אם יחתמו על עסקת טיעון. וכך אנחנו מגיעים לנתון המופלא שחוזר שוב ושוב בדוחות לאורך השנים של אחוזי ההרשעה של קטינים בבתי המשפט הצבאיים, שעמד בשנים 2014-2015 על יותר מ-95.

אחת העדויות שמביא "בצלם" בדו"ח מדגימה בדיוק איך מגיעים לאחוזי הרשעה כאלו:

עאבד סבאח בן ה-15 מג'ילזון נעצר בקיץ אחרון. בשלוש לפנות בוקר פרצו חיילים לביתו ולקחו אותו בלי להסביר מדוע. הוא נאזק מאחורי גבו ועיניו כוסו. על פי עדותו, מרגע זה ובמהלך הנסיעה לבסיס החיילים היכו וקיללו אותו. הוא הוחזק במשך כמה שעות בבסיס כשהוא אזוק בעמידה ובבוקר הועבר לתחנת משטרה. רק שם, בחדר החקירות, הודיעו לו במה הוא מואשם: זריקת אבנים ומטען צינור. החוקר אפשר לו להתקשר למשפחתו אבל לא לעורך דין, והוא גם לא הסביר לעאבד את זכויותיו ושמותר לו לשתוק עד שיגיע עורך דין.

בחקירה הראשונית הזאת החוקר דרש שעאבד יודה באישומים, הפעיל לחץ ואמר שזה רק יעזור לו. עאבד הכחיש. החוקר רצה להחתים אותו על מסמך בעברית, שעאבד אינו מבין. הנער סירב לחתום. משם הועבר לתא לנוער בכלא עופר ומשם הועבר לבית המשפט הצבאי באותו המתחם. כל זה בפחות מ-12 שעות כשהוא לבדו לחלוטין. גם בבית המשפט לא חיכה לו אף אחד. לא הוריו ולא עורך דין. עאבד העיד שלא הבין מה מטרת הדיון. משם הוא הוחזר לכלא.

רק אחרי כשבועיים הובא שוב לפני שופט. הפעם היה שם עורך דין שאמר לו שהוא מואשם בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה (האישום בזריקת מטען כבר נעלם). עורך הדין דיבר עם השופט אבל עאבד לא הבין דבר, אז הוא ניצל את הזמן כדי להחליף כמה מילים עם אימו אותה לא ראה מאז נעצר. בינתיים הוחלט לדחות את הדיון.

רק חודשיים אחר כך הוא הגיע שוב לבית המשפט. עורך הדין אמר לו שהוא רוצה לסגור עסקה שתכלול מאסר של חודשיים ו-15 ימים – בדיוק פרק הזמן שעאבד כבר בילה במעצר. וכך היה. הוריו שילמו גם קנס של אלפיים שקלים, והוא קיבל חודשי מאסר על תנאי. באותו יום בשעה שמונה בלילה הודיעו לו שהוא משתחרר. אחיו חיכה לו מול הכלא, אבל הסוהרים החליטו לשחרר אותו דווקא במחסום בית סירא. והנה כך נרשמה לה עוד הרשעה במערכת הצדק הצבאית.

השופטים בתפקיד חותמת הגומי

בעשור האחרון, בעקבות ביקורת בינלאומית, ישראל עושה מאמצים גדולים כדי לשפר את תדמיתה בנושא מעצרי הקטינים הפלסטינים. היא מתגאה בהפקת מסקנות ובמקצה שיפורים שעברה מערכת המשפט הצבאית בכל הנוגע לטיפול בקטינים. ב-2009 הוקמה גולת הכותרת של התדמית המחודשת של ישראל כמדינה ששומרת על זכויות ילדים ערבים במעצר – בית המשפט הצבאי לנוער. בנוסף, המדינה טוענת כי נערכו שיפורים וההורים הפכו לחלק מרכזי בהליך, וכי קטינים יובאו בפני שופט להארכת מעצר לעיתים קרובות יותר.

> אביה של עהד תמימי: "לא סומך על מערכת שנועדה להעניש פלסטינים"

עהד תמימי בדיון בבית המשפט הצבאי בעופר. 20 בדצמבר 2017 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עהד תמימי בדיון בבית המשפט הצבאי בעופר. 20 בדצמבר 2017 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בשנת 2011, בתגובה לדו"ח שפרסם בצלם בנושא מעצרי קטינים שזרקו אבנים, מסרה יחידת בתי המשפט הצבאיים כי "למיטב ידיעתנו, אין אח ורע להקפדה דומה על זכויות קטינים במערכות משפטיות העוסקות באכיפת חוק באזורי סכסוך". במסמך שפורסם ב-2014 מטעם משרד המשפטים באנגלית בלבד נכתב כי "מדינת ישראל מייחסת חשיבות רבה לחיזוק ולקידום ההגנה המוענקת לקטינים במערכת המשפט הצבאית בגדה המערבית, כשבמקביל היא לוקחת בחשבון את הנסיבות הייחודיות ואת המצב הביטחוני בגדה המערבית". באותו מסמך, למרות שלמדינה חשוב מאוד לצבוע את בני הנוער הפלסטינים כשונאים, מוסתים ואלימים משחר ילדותם, ואפילו מטבעם, חשוב להעביר לקוראי האנגלית בקרב מדינות העולם גם מסר ברור של הקפדה על זכויותיהם של הקטינים הפלסטינים במעצר.

הדו"ח של "בצלם" מפוצץ את בועת ההסברה:

נתחיל בטענה האחרונה – העובדה שצריך להביא את הקטינים בפני שופט להארכת מעצר לא אומרת שתקופות המעצר שלהם משתנות, שהם נעצרים פחות או מורשעים פחות. זה רק אומר שיותר פעמים הם מטורטרים לדיוני הארכת מעצר בפני שופט. בנוסף, דיוני הארכת המעצר האלו לא מתקיימים בבית משפט לנוער.

בעניין מעורבות ההורים, המדינה טוענת כי השינויים שנעשו בצווים הצבאיים מאפשרים מעורבות גבוהה יותר של הורי הקטין. ב"בצלם" טוענים מנגד כי מדובר בשינויים סמליים וחסרי משמעות, שכן מראש מידת המעורבות של ההורים מינימלית ואינה כוללת, למשל, את זכותם להיות נוכחים בחקירת ילדיהם, או מחויבות אמתית לעדכן את הוריו של הקטין בדבר מעצרו.

מה שמוביל אותנו לעניין המרכזי – תפקידו של בית המשפט הצבאי לנוער, אשר למרות יחסי הציבור הבינלאומיים, מתמצה בעיקר באשרור עסקאות טיעון. חותמת גומי, אם תרצו, להליך שעיקרו, ברוב כמעט מוחלט של המקרים, לא מתנהל בכלל בין כותלי בית המשפט, ונגמר באותן עסקאות טיעון שכל ילד פלסטיני יודע שעדיף לו לחתום עליהן כבר בשלב החקירה. בסמכותם של בתי הדין האלו לדון רק בתיקים עצמם ולא בהארכות מעצר (דיונים אלו מתקיימים בבית משפט צבאי "רגיל"). אולם מאחר ורוב מוחלט של התיקים נסגרים בעסקאות טיעון, נדיר מאוד לראות משפט הוכחות מתנהל בין כותלי בית הדין לנוער. השופטים נשארים אם כך בתפקיד חותמת הגומי.

ההסתמכות של המערכת על עסקאות טיעון, יוצרת מצב בו יש צורך בהשגת הודאות של הקטינים או עדויות מפלילות על אחרים. אלו מכריעות את התיק ולמטרה זו מוקדשים השעות והימים הראשונים למעצר. בשלב הזה הקטינים מבודדים לחלוטין, ללא אפשרות ליצור קשר עם הוריהם או מבוגר שידאג לאינטרס שלהם, כשמופעלים עליהם לחצים כבדדים מצד מבוגרים שאינם בני עמו, שחלקם אינם מדברים את שפתו, וכל מטרתם לגרום לקטין העצור להודות או למסור מידע.

המדינה טוענת כי ננקטו צעדים רבים כדי להבטיח את ההגנה על הקטינים בשלבים האלו של המעצר, כי נקבעו נהלים וכי תפקידם של בתי הדין הוא לשמור על זכויות הילדים. אולם על פי הדו"ח של בצלם לטענות המדינה אין שחר והפרת זכויותיהם של קטינים במעצר הם עניין שבשגרה: החל מהנהלים שגם אם היו מיושמים במלואם היו מספקים הגנה חלקים בלבד (ובפועל כלל אינם מיושמים במציאות ולא נעשה מאמץ לאכוף אותם), וכלה בבתי המשפט הצבאים לנוער אשר בניגוד לטענות הגורמים הרשמיים לא משחררים קטינים שזכויותיהם נפגעו במהלך מעצר או חקירה.

> מה שיהודים לא מבינים על יחסי כוח בינם לבין פלסטינים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf