newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גשם של אבנים: איך זה שהאלימות לא נגמרת עם החורף?

נתניהו התקפל בפני המופתי, דרעי התקפל בפני נתניהו, חברת החשמל התקפלה בפני הגשם, ורק בשטחים עדיין עוסקים באלימות והרוגים

מאת:

אז מה היה לנו השבוע? קודם כל נתניהו חזר בו מהאשמת המופתי בהשמדת היהודים. אנג'לה מרקל הסבירה לו מה קרה לפני שבעים שנה, עשתה לו בוחן בחומר ושיחררה אותו עם פתק להורים: "ביבי שלכם חולם בכיתה, לא מרוכז ומתבלבל בין היסטוריה להיסטריה. אתם מתבקשים לקבוע פגישה עם היועצת".

כל האנרגיות, הקליפים, הצחוקים והקטעים על המופתי הלכו לעולמם, ומצד שני אלו שממש התאמצו להבנות בכוח את הקשר ההיסטורי בין המופתי להיטלר לטובת ראש הממשלה – עבודתם ירדה לטמיון. אני עדיין מחכה לנציגי משפחת אל-חוסייני שיתבעו את נתניהו על הוצאת לשון הרע והכפשת שמם בעולם. ובכלל, זו הייתה ידיעת החדשות המוזרה ביותר בעולם – כאשר שני הגיבורים הראשיים שלה לא בחיים ובכל זאת קראו לזה "חדשות מרעישות".

בזמן שעלילת הדם נגד המופתי העסיקה אותנו, שר הכלכלה הספיק להתחזות לשר התחבורה ולסלול את הדרך בפני מתווה הגז לעבור. מה יהיה עם המתווה הזה, תגידו? מעולם לא היה נושא שעליו היה קונצנזוס כל כך גורף שהוא גרוע לאזרחים, שנודף ממנו ריח גז של תאוות בצע ושוד פומבי. מפלגות נכנסו לכנסת על תקן גואלות ישראל ממתווה הגז, ונעלמו יום אחרי הקמת הממשלה. שמישהו יסביר לי איך היחידה שמדברת על זה בעקביות היא קרן נויבך? מסכנה, לא התייאשה עדיין.

האם יבוא יום ונבחרי הציבור שאחראים למתווה הזה יתנו דין וחשבון בפני העם? אני בספק, כי באותו היום, בדיוק-בדיוק רגע לפני חשיפת האחראים, תפרוץ אינתיפאדה רביעית בשם "סכינים מאבנים", כי ישראל תחבל בתעשיית הסכינים בגדה ותעצור אלפי מיידי אבנים – כך שהפלסטינים היצירתיים יחזרו לעידן המאובנים וישייפו סכינים מאבן. תצפו גם שצה"ל, בתזמון מפליא, יפתח במבצע "קידוח לוויתן" נגד עזה למען בטחון התושבים השוחים בים.

> דרעי מבין כמה מסוכן מתווה הגז, ובוחר להתחמק

גשם והצפות (יותם רונן / אקטיבסטילס)

גשם והצפות, הרצליה (יותם רונן / אקטיבסטילס)

יהודים וערבים יחד נגד חברת החשמל

הדבר השלישי שהיה לנו השבוע, ותמיד עושה כותרות, הוא הגשם. אם לא יורד גשם מדברים על בצורת, ואם יורד מדברים כמה שזה חריג ביחס לשנה שעברה. זה נושא פרווה שלא מזיק ולא מועיל וגם אין את מי להאשים בו. הוא פשוט ממלא את הזמן, כמו בשיחה עם קרוב משפחה שאני לא ממש רוצה לדבר איתו ושואלת "איך מזג האוויר אצלכם?". "בסדר, אנא עארף?", הוא עונה ומסתכל מהחלון. כאילו שלא כולנו יודעים בלי לפתוח חלון.

ואילו הפעם מבול הגשם הראשון באוקטובר תפס אותנו לא מוכנים. בגדי החורף עדיין בארגזים, הנעליים סגורות לא בהישג יד והמטרייה נעלמה. כל שנה מתרחש אצלנו הוויכוח אם זרקנו את המטרייה בשנה שעברה כי היא נשברה או שהיא שרדה את החורף האחרון. לא משנה מה, תמיד בסוף קונים עוד אחת.

עם הגשם הראשון נדמה היה שהמקום הזה עשוי קרטון: מנופים נפלו, אנשים נפצעו, עצים עפו ובתים הוצפו. המאמינים היהודים, הנוצרים והמוסלמים חושבים שאלוהים כועס מאוד וזה סימן ממנו כדי להרגיע את הרוחות. רק לוסי אהריש החכמה הקדימה את זמנה והבינה לפני כולם שאנחנו ב"בית של אלוהים" ושממש לא בא לו עכשיו שיריבו. לא יפה, אלוהים אומר, שחקו ביחד בבקשה.

מרכז ומזרח הארץ נותק מחשמל. לא גוש דן, חלילה, הגוש האחר, שיש בו יותר מדי ערבים מטירה, טייבה, קלנסווה והמשולש. אלו שעובדים בכפר סבא, הוד השרון ורעננה. כולם מנותקים מחשמל. ה"קצר" ביחסים בעקבות המצב הביטחוני נרגע קצת, לא הותקפו ערבים ומזרחים בנתניה השבוע – כולם יחד תקפו את חברת החשמל.

נכון שמדברים על איך להכין חלב לתינוק, או חימום לקשישים, ותרופות שחייבות קירור, אבל האנשים שאני דיברתי איתם מהאזור אמרו שהדבר הכי קשה במשבר החשמל זה טעינת הסמארטפון. אפשר בלי אינטרנט בבית, הראווטר לא עובד, הבנו, אבל בחיאת – הטלפון הנייד חייב-חייב חשמל!

שמעתי אישה מטירה ברדיו מדברת על עוגמת הנפש שנגרמה לתושבים בעקבות הפסקת החשמל. המראיין ניסה להתגרות בה ושאל: האם החזירו לשכנים היהודים שלכם את החשמל? ואז ענתה לו בישראליות מרשימה: "לא, הם גם מנותקים מחשמל, הרי זה אותו כבל שמחבר פה ושם. והוא בכלל מתחת לאדמה אצלנו, אז איך נפגע מהסופה איך? ואנחנו והם (היהודים בכוכב יאיר) צריכים לשתף פעולה ולתבוע את החברה ולא לשלם החודש את חשבון החשמל. רק כך הם ילמדו לקח!"

> חברי מבית הספר לשלום יושב במעצר בגלל סטטוס

חיילים ומפגינים, עימותים בפאתי רמאללה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חיילים ומפגינים, עימותים בפאתי רמאללה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כשנפוליאון יכבוש את עכו

ואם אנחנו כבר עם נשים ואמהות שמתלוננות על משהו, אז אמא ערבייה אחת מעכו התלוננה השבוע שאין אבטחה בגן של הבת שלה בזמן שגן היהודים הסמוך זוכה למאבטח. בגנים שם יצאו כולם להליכה במסגרת יום ההליכה הבינלאומי שמימנה שרת הספורט מירי רגב – השרה שפיתחה לעצמה ספורט חדש, ועם דחפור משוריין הוא דוהרת בדרך להר הבית, שאף פעם לא ביקרה בו לדבריה, אבל יושב עמוק בלבה היהודי הטהור.

בכל אופן הילדים מעכו הלכו במסלול מיוחד והאמא הזאת נפגעה מעצם נוכחות המשטרה וניידות העירייה והמאבטח עם נשק שהתייצבו כולם מסביב לקטנטנים החמודים היהודים, בעוד שילדי הגן הערבי היו אמורים להרגיש בטוח מעצם היותם ערבים. האימא סיפרה: "גם אני בנאדם ומפחדת שיקרה לבעלי משהו בעבודה, והילדים שלי הולכים לאותם מקומות כמו ילדי השכנים. למה, אין לנו רגשות? חרדות? דאגות? יש לנו הכל, והמצב משפיע על כולנו ואני רוצה אבטחה צמודה כמו היהודים!"

טוב, חשבתי על זה לרגע, והיא צודקת. באמת יש לנו רגשות. זה מוכח מדעית. יש לנו אנשים עם רקעים נפשיים בעיתיים, שיכולים להוביל למעשה לא רציונאלי כמו ניסיון התאבדות בתחנה המרכזית בעפולה. באמת, למה לא חשבנו על זה קודם? איך ה"מחבל" מדימונה, שדקר ארבעה עובדים ערבים, הגיע לחקירה עם אבחון מראש מהתקשורת שהוא מעורער בנפשו, בוגר מסגרות טיפוליות שיצא למסע נקמה בלתי נשלט?

לעומת זאת לקח חודש שלם להבין שאיסראא עאבד מנצרת גם היא סובלת מרקע נפשי מעורער, ניסיונות התאבדות בעבר וטיפול תרופתי מוכח, ותחשבו עד כמה היה קשה לאבא שלה להודות בזה בתקשורת. הרי זה טאבו אצלנו, הערבים השמרניים הדתיים המסורתיים, שאין לנו משהו מלבד הכבוד להגן עליו. אתם בטח יודעים את זה, זה הרי שיעור מספר ארבע במבוא לסוציולוגיה על החברה הערבית. ובכל זאת אסראא ערבייה, אז צריך לבדוק עד הסוף האם הרקע למעשה לאומני או אישי. הרי אין אצל הערבים אישי, הכל קולקטיבי כזה. שיעור חמש בקורס לסוציולוגיה, לא זוכרים? אנחנו חברה שבטית קולקטיבית שאין לאינדיבידואל מקום בה.

אז מה האמא הזאת מעכו מתבכיינת בתקשורת? ועוד רוצה מאבטח עם נשק. מי מעז לתת נשק לערבי במדינה הזאת? גם אם הוא הולך להציל את עכו מנפוליאון בכבודו ובעצמו לא יתנו לו נשק.

ערבי שמדבר על בטחונו האישי בפומבי ודורש התייחסות ממסדית זה חידוש מסוים. מה שנחמד בסיטואציה הזו הוא שאני כאמא ממש מבינה אותה. קשה לי עם נושא הנשק למאבטח בכניסה לגן, אבל הצורך הבסיסי של כל אם לשמור על צאצאיה מאוד מובן ולגיטימי. זה שם את עיריית עכו במבחן השוויון בין התושבים הערבים והיהודים, שמשלמים מסים לקופת העירייה, גרים בשכונות מעורבות ונהנים מאותו ים כל יום מחדש. במבחן הזה מישהו נכשל.

הסיפור המפוספס

בעוד שהחדשות על הרגיעה ברמות האלימות בישראל מבצבצות להן בתקשורת הישראלית כפטריות אחרי הגשם, השטחים בוערים. חברון, אל-בירה ושכם נלחמות ורצח פלסטינים צעירים בידי צה"ל הפך לשגרת חייהם של הרבה פלסטינים בגדה המערבית וירושלים המזרחית. אני חושבת ששוב אלוהים אשם בכל דבר: יש גשם באמת, ואיך אפשר להתנגד בגשם? ערביי "השמנת" נכנסו הביתה למאבק בפייסבוק והפסיקו להפגין, והפלסטינים בגדה יצאו לרחובות (חוץ מאשר ברמאללה הנשלטת בידי אבו מאזן). כוחות הביטחון הישראליים מבסוטים מעצמם ואומרים שרשימת הצעדים והמהלכים הרגיעו את השטח. במידה שבה בכלל יש רגיעה – אני חושבת שזה בגלל הגשם.

עכשיו לאט-לאט עם כניסת החורף נחזור לעסוק בהפסקות החשמל בעזה ובמשבר הפליטים בעולם. יחד עם הפליטים נתגעגע לקור במחנות בירדן לעומת קור האימים של אירופה ולעומת הסערות הצפויות בלב ים. ועם הגשם נכנס לבתים התודעתיים שלנו לתרדמת החורף השנתית.

> 71 הרוגים פלסטינים בחודש אוקטובר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf