newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם כסף למעונות יום הוא הגנה על נשים

ליברמן הודיע שיעביר כסף שייחסך ממעונות יום לחרדים לטובת מניעת אלימות במשפחה. אסור שארגוני נשים ישלימו עם התרגיל הציני הזה. כדי להשיג חברה בטוחה אנחנו זקוקות קודם כל לרווחה, לא לשיח ביטחוני

מאת:

מזה שנים שהתחזית הכי עגומה שלי הולכת ומתגשמת לנגד עיני.

תכף שבע שנים מאז שאמא שלי היקרה והאהובה נרצחה בידי אבי, אחרי חיים שלמים בצל האלימות שלו, אחרי מסכת התעללות שרק הלכה וגברה ככל שהיא היטיבה לשחרר מהלפיתה שלו. וזה תכף שבע שנים שאני ממללת (בפה ובאותיות) וממוללת (באצבעות) את הכאב, את הקרע, את התהום חסרת התחתית שהיא המוות, אבל גם מתעקשת תמיד לחלץ, דווקא מתוך הריק הזה, משהו חיובי. מחשבה חדה, מעשה טוב. תיאוריה ופוליטיקה.

מה שנדרש הוא לא להשיב את הסדר על כנו, אלא לפרק ולהרכיב אותו מחדש. הפגנה נגד רצח נשים בתל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

מה שנדרש הוא לא להשיב את הסדר על כנו, אלא לפרק ולהרכיב אותו מחדש. הפגנה נגד רצח נשים בתל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

לאורך השנים צברתי הרבה הון פוליטי סביב הסיפור הזה וסביב הכתיבה שלי על הנושא. בשנים הראשונות הוקדשה הכתיבה להעלאת הנושא לסדר היום הציבורי. לפרוץ את חומת השתיקה וההשתקה.

אבל תוך כמה זמן, ככל שגם הבנתי כמה אינני לבד בניסיון הזה, התחלתי גם להתבונן פנימה. לא רק לתוך עצמי, אלא לתוך התנועה הזו שתבעתי לעצמי חלק בתוכה: התנועה הפמיניסטית, המאבק נגד אלימות מגדרית. וההתבוננות הזו פנימה העלתה אי-נוחות מסוימת.

אז לפני ארבע שנים כתבתי פוסט סאטירי: "יש לי פתרון שישים סוף לרצח הנשים במדינה".

בפוסט ההוא כתבתי על רשת מעקב מתוחכמת, תיאורטית למחצה, שתנטר את הפעילות של כל הגברים במדינה ותזהה דפוסים אלימים במה שהם כותבים, אומרים, בעצם בכל מידע שהטלפון הנייד וכל האמצעים הטכנולוגיים שהם עושים בהם שימוש באופן יומיומי. על פני השטח, הרעיון היה שככה המשטרה תוכל למנוע כמעט כל רצח, באמצעות חדירה מוחלטת, אך גם כוללנית וגורפת, לחיי אזרחיה.

אבל מתחת לפני השטח, הרעיון היה להשתמש בכח שיש לי, בזה שאנשות קוראות אותי ולוקחות ברצינות את מה שיש לי לומר על הפוליטיקה של האלימות המגדרית, ולהפנות את אותם משקעים רגשיים של אמפתיה, דאגה וזעם, למקום אחר שאינו זוכה לתשומת הלב הזו.

במילים פשוטות יותר: קיוויתי שהרעיון הזה יצרום כל כך לאנשות עד שעצם השימוש בטכנולוגיה התיאורטית-למחצה הזו תיראה להן בזויה ופסולה במהותה. וכן, תיאורטית למחצה, כי היא אמיתית לחלוטין ומיושמת בידי משטרים ותאגידים שונים ברחבי העולם כדי לדכא מיעוטים ולרסק התנגדות. ביניהם המשטר הישראלי. לכן סיימתי את הפוסט באמירה של "מזעזע נכון? אז תחליפו גברים בפלסטינים".

לתדהמתי, התוצאה עבור רבות היתה הפוכה: תגובות רבות היו "רעיון מצוין, אני מאחורייך".

זה לא מסתכם באירוע הנקודתי הזה, אבל באותה תקופה בערך חל מפנה באופן שבו חשבתי על הנושא הזה וקידמתי אותו. יותר ויותר צרם לי הדמיון ההולך וגובר בין ההבנה של הטרור המגדרי לבין ההבנה הישראלית של המילה טרור. המחשבה הביטחונית, של מניעת הרצח, החליפה את המחשבה על מאבק ארוך, יסודי, רב-גוני, חברתי ושיטתי באלימות. לחלופין, ביקשתי יותר ויותר לדבר על אלימות במשפחה לא רק כחלק מהתעלמות והשתקה, אלא כחלק מתפישה של רווחה.

זה בעצם אותו המעבר ממחשבה על פגיעה מינית כמשהו שמתרחש בסמטאות חשוכות למשהו שהוא חלק יומיומי מחייהן החברתיים והמשפחתיים של נשים. ממשהו שפורץ את הסדר הנורמטיבי למשהו שהוא חלק מהסדר הנורמטיבי. ומכאן מה שנדרש אינו להשיב את הסדר על כנו, אלא להפך: לפרק ולהרכיב אותו מחדש, מהיסוד.

רווחה היא מונח מפתח כאן. כי בעוד ששיח ביטחוני מבקש לאפשר לנו לשרוד (לא להיפגע, לא למות), שיח רווחתי מבקש לאפשר לנו לחיות חיים מלאים יותר.

בחזרה לדימוי של פגיעות מיניות ברחוב. הרעיון הוא לא להסתפק בהגנה נקודתית מפני איום חיצוני, אלא ליצור מציאות שבה אנו מסוגלות להתקיים בעולם הזה בסכנה ואיום מופחתים ככל שניתן. לא ללכת ברחוב עם אקדח שמא יצוץ אדם בלתי רצוי, אלא ללכת ברחוב ביחד, בנחת, בשלום, ברווחה.

אלימות נגד נשים כעניין של ביטחון לאומי. סגן השר לביטחון פנים יואב סגלוביץ' (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

אלימות נגד נשים כעניין של ביטחון לאומי. סגן השר לביטחון פנים יואב סגלוביץ' (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

מוקדם יותר נודע לי שהיום התקיים כנס על אלימות במשפחה בכנסת, בו סגן השר לביטחון פנים, יואב סגלוביץ', אמר שהכי חשוב לדעתו להתחיל לדבר על הנושא הזה לא כנושא רווחה, אלא כנושא של ביטחון לאומי.

והנה, מהדהדות לי בראש התגובות מאותו פוסט. הסיפור הזה על הפוסט הוא מיקרו-קוסמוס לכל ההתרחשות הזו. במקום פוסט בפייסבוק יש עכשיו עמותה, במקום בת של נרצחת יש אחות של נרצחת ובמקום "יש לי פתרון שישים סוף" זה "אפס נרצחות בשנה".

ההבדל העקרוני היחיד הוא שאין כאן שום פאנצ'ליין. ביטחון לאומי מול הטרור המגדרי. זו השפה, ואיתה באים אלגוריתמים של תאגידים וכלבי הגנה של עוקץ.

כבר כתבתי הרבה על פורום מיכל סלה, על כמה שה"פתרונות" שלו לא ישימים (נגיד, המשטרה ידעה הכל על הרצח המתקרב של אמי כמו של רבות אחרות, כך שזו שאלה של מדיניות ומשאבים ולא של ידע וכוח) ועל הפוליטיקה הבעייתית שהוא מקדם. אני לא אוהבת להיתפס ככה על אף ארגון או אדם, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהארגון הזה מקדם את האג'נדה הביטחונית הזו, שמעבר לכל פשוט מפוררת את האפשרות שלנו לחשוב באופן פמיניסטי על חיים של רווחה – גופנית, נפשית, חברתית.

בשם ההישגים האלה, חיבוק הדוב של חובבי הנשק והטכנולוגיה (אמיר אוחנה וגלעד ארדן בראשם) עוד ימחץ כל כך הרבה נשים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות.

אז הנה ליברמן בא ומושיענו עם ההצעה לנצל 55 מיליון שקל מהכסף שייחסך מהקיצוץ ממעונות יום לאברכים לטובת מניעת אלימות במשפחה. תקציבים, משאבים. לא רק מניעה, גם תמיכה אמיתית. אבל מעבר לזה נחבא אותו היגיון, שרואה בפמיניזם תנועה מגזרית אינטרסנטית, שכל מעייניה בדאגה לנשים מהסוג שמוביל אותו. וגם כאן הדימוי החיצוני, כמו זה העצמי, הוא של נשים נורמליות, יהודיות, רצוי לבנות ובורגניות וחילוניות, שתקצוב של מעונות יום אינו אמצעי הכרחי לרווחה שלהן.

וכמו כל מאבק מגזרי אינטרסנטי ונורא, הבחירה היא בין שידרכו עלי או יפקירו אותי לבין שיעשו זאת לאחר. זה ביסוד כל מה שהושחת בשנים האחרונות בתנועה הפמיניסטית, במחשבה ובפוליטיקה שלה. זה מה שמרעיד לי את העצמות.

אני פסימית, אבל הלוואי הלוואי הלוואי שתקום זעקה רצינית של הארגונים הפמיניסטיים נגד השימוש הציני הזה בדם נשים מסוג אחד נגד חיי נשים מסוג אחר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf