גם אם נתניהו ינצח, לא צריך להיכנס לפאניקה

היום בעשר בלילה יפורסמו תוצאות המדגמים, ויש סיכוי גדול מאוד שהם יעבירו צמרמורת בגוום של רבים מאוד.

התוצאות עשויות לבשר לא רק שבנימין נתניהו יישאר בתפקידו, אלא שהוא יקים ממשלה שתהיה תלויה במפלגות ובאישים גזענים במוצהר, אנטי דמוקרטים ואנטי-ליברלים כאידיאולוגיה, תומכי סיפוח ואפילו גירוש הפלסטינים או חלקים מהם. נתניהו, כפי שכתבנו כאן, הוא לא הרע במיעוטו. הוא הרע במירעו, והוא עשוי לחזור לתפקידו יחד עם אנשים רעים עוד יותר.

ובכל זאת, אם אלה יהיו התוצאות (ויש גם סיכוי שלא זה יהיה המצב), אנחנו מציעים לכולם לקחת קצת אוויר.

מהרגע שחזר לראשות הממשלה ב-2009, נתניהו מנסה לפגוע, להזיק ולהדיר את המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, לפרק את העבודה המאורגנת, לערער את מוסדות הדמוקרטיה ולהאיץ את הסיפוח הזוחל של הגדה המערבית. זה הצליח לו במידה לא מעטה, אבל כמעט באותה מידה, ואולי יותר, הוא יצר תנועות נגד שחתרו נגד המהלכים שלו – ולפעמים היו חזקות ממנו ומכוונותיו הרעות. غصبا عنه, כמו שאומרים בערבית, בעל כורחו. או "תוצאות לא מתוכננות", בלשון יותר אקדמית.

כשנתניהו נבחר מחדש ב-2009 הוא היה מזוהה לחלוטין עם ניאו-ליברליזם מהסוג הקשוח. רק כמה שנים קודם לכן, כשהיה שר אוצר, הוא קיצץ באכזריות בקצבאות. אבל בקיץ 2011, כשהאופוזיציה נגדו נראתה מפורקת לחלוטין אחרי פיצול מפלגת העבודה שנכנסה אתו לממשלה, פרצה משום מקום, ללא תמיכה פוליטית של ממש, המחאה החברתית, והוציאה מאות אלפי אזרחים לרחובות תחת הססמאות "העם דורש צדק חברתי ו"הו-הא מי זה בא, מדינת הרווחה".

ברמה הפרקטית המחאה הזו הביאה לכמה הישגים ממשיים, כמו חינוך חינם מגיל שלוש, מה שהשפיע על חייהם של מאות אלפי הורים צעירים, או הצרת צעדיהם של המונופולים הגדולים במשק. קשה לתאר מה היה קורה למשק הגז אלמלא המחאה הזו. ועם כל ההסתייגויות, היא גם יצרה שינוי תודעה. המושג "מדינת רווחה" חזר לשיח, עבודה מאורגנת חזרה לאופנה, קמו מאות קבוצות של מודעות חברתית ופוליטית, והעיקר חזרה האמונה – שספק אם היתה קודם בחברה היהודית-ישראלית – בכוח ובלגיטימיות של המחאה.

כמעט עשור מאוחר יותר, מחאת בלפור היא סוג של המשך של המחאה ההיא. שוב, על רקע מחנה מרכז-שמאל מפורק כמעט לחלוטין מבחינה פוליטית, ללא ארגון של ממש, עשרות אלפי אנשים, ולפעמים גם הרבה יותר מכך, יצאו לכיכר פריז או לצמתים וגשרים בכל המדינה, תוך ערעור גלוי על הלגיטימיות של שלטונו של נתניהו, של ה"משטר" שהוא עומד בראשו, ותוך נכונות להתמודד באופן ישיר עם כוחות הדיכוי של המשטר הזה – המשטרה ושלוחותיה.

רק כאן ב"שיחה מקומית" התפרסמו ביומיים האחרונים שתי דעות הפוכות לגבי האפקטיביות של מחאה בלפור. אבל נדמה שקשה להכחיש שהיא שימשה בית גידול מואץ לתודעה דמוקרטית. השכבות החברתיות שעמדו במרכז המחאה – המרכז-שמאל היהודי – התחנכו על ה"ממלכתיות" הישראלית, על כך שהן חלק מהמדינה, שהן המדינה. המחאה לימדה חלקים מהם, בעיקר בקרב הצעירים, שאפשר להתנגד למדינה, שאפשר לנקוט שיטות שקרובות מאוד להגדרה של "מרי אזרחי".

במה שנוגע למיעוט הפלסטיני-ערבי בישראל הדברים אפילו בולטים יותר. נישא על הססמה "נתניהו טוב ליהודים", נתניהו הפך את ההדרה הפוליטית של הפלסטינים בישראל לדגל המרכזי שלו. הקואליציה הראשונה שהוא הקים ב-2009 היתה עם אביגדור ליברמן, שהלך לבחירות ההן עם הססמה "בלי נאמנות, אין אזרחות". נתניהו אימץ את הרעיון הזה וניסה להעביר חוק ברוח זו.

מאוחר יותר, ב-2013, הוא העלה יחד עם ליברמן את אחוז החסימה, במטרה ברורה לפגוע בייצוג הפוליטי של הערבים-הפלסטינים בכנסת. "הערבים נעים בכמויות" של בחירות 2015 היה המשך ישיר של הרוח הזו.

גולת הכותרת של המהלך להדרתו של המיעוט הערבי-פלסטיני ובעצם למחיקתו הזהותית היתה חוק הלאום. החוק הזה תימצת באופן מושלם את התפיסה של נתניהו לגבי הפלסטינים בישראל: אזרחים – כן, קבוצה לאומית עם זהות לאומית ומפלגות המייצגות אותה – בשום פנים ואופן לא.

את מה שקרה מאז, כולם יודעים. מול ניסיונות המחיקה האלה, קמה הרשימה המשותפת ב-2015 והעמידה לרשות הפלסטינים בישראל כוח פוליטי חסר תקדים בעוצמתו. ב-2019 יצא איימן עודה עם מה שאנחנו כינינו כאן "הרגע העודיאני", ודרש מקום לציבור הערבי-פלסטיני ליד הגה השלטון.

המהלך הזה הביא בסופו של דבר לשבירת המחיצות שהמרכז-שמאל הציוני בנה מול הפלסטינים בישראל במשך שנים, אולי בעצם מאז ראשית ימיה של הציונות, עד לנכונות של יש עתיד לשר מהרשימה המשותפת.

גם מנסור עבאס והמהלך שלו – עם כל הבעייתיות שלו – נובע בדיוק מהשינוי הזה. האם לפני שנתיים בלבד אפשר היה להעלות על הדעת שראש רשימה ערבית בישראל יכריז שהוא יחליט מי יהיה ראש הממשלה, כפי שהצהיר עבאס אתמול ברהט? נתניהו פעל בכוח מול המיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל, והציבור הזה השיב לו באותה שפה: שפת הכוח הפוליטי.

אל מול הכוח הזה, נתניהו נאלץ בעצם ללכת ליישובים הערביים כדי לנסות לקושש קולות שישאירו אותו בשלטון. אבל יש כאן יותר מכדאיות פוליטית. האמירה שלו בראיון ל"כל אלערב" כאילו חוק הלאום "בכלל לא קשור לאוכלוסייה הערבית, לאזרחים הערבים שלנו", אלא ל"סיכון של הצפה של מהגרים בלתי חוקיים מאפריקה" היא לא רק שקר גס הגובל בפיצול אישיות. היא גם הודאה בכך שבעצם הכניסה שלהם לפוליטיקה והכוח הפוליטי שצברו, הערבים-הפלסטינים הביסו למעשה את נתניהו בעניין חוק הלאום. הוא יכול לחוקק מה שהוא רוצה, המציאות מדברת אחרת.

גם בעניין הסיפוח נחל נתניהו כישלון מוחץ. במשך שנים הוא שיכלל לדרגת אמנות את הסיפוח הזוחל של הגדה המערבית. לקראת הבחירות באפריל 2019, כנראה כדי להבטיח את תמיכת הימין בענייניו המשפטיים, הוא אימץ את רעיון הסיפוח והפך אותו לדגל פוליטי מרכזי במשך שלוש מערכות בחירות.

בתחילת 2020 המהלך הזה נראה בלתי ניתן לעצירה. ממשלת ימין-ימין בישראל, ממשל אמריקאי שבדברים מסוימים היה יותר ימני ממנה, ועולם ערבי משותק. ובכל זאת הסיפוח לא קרה, וככל הנראה אופסן לשנים ארוכות, בוודאי כל עוד ג'ו ביידן הוא הנשיא בוושינגטון.

נכון, בניגוד לדוגמאות שהבאנו למעלה, הכישלון הזה עדיין לא הביא לתנועת-נגד של הפלסטינים בשטחים הכבושים, מסיבות שלא ניכנס אליהן כאן. אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר בכישלון נחרץ.

לכן, גם אם תוצאות המדגם יבשרו הערב על ניצחונו של נתניהו, לא צריך להיכנס לפאניקה. 12 שנות שלטונו הרצוף הראו שאפשר להתנגד לנתניהו ולמדיניות שלו, ולפעמים גם להצליח. עדיף בלי נתניהו, יהיה משמח מאוד לראות אותו עוזב את הבית בבלפור, אבל נסתדר גם אתו ועם להקת הסמוטריצ'ים והבן גבירים שלו.