גודל ההזדמנות כגודל הסכנה – היציאה מהקורונה חייבת להיות ירוקה

ביום חמישי שעבר התפרסם דו"ח חשוב של סוכנות האנרגיה הבינלאומית על "התאוששות ירוקה" ממשבר הקורונה. מנכ"ל הסוכנות, פַתִיהְּ בירוֹל (Fatih Birol) מתריע: יש לעולם רק עוד שישה חודשים לשנות כיוון לפני שההתאוששות ממשבר הקורונה משגרת אותנו סופית מעבר לגבול ההתחממות שנקבע בהסכם פריז, אל עבר התחממות גלובלית אותה כבר לא ניתן יהיה לבלום.

אחרי הסגר הגדול והשפל הכלכלי העצום שנגרם בידי העצירה הפתאומית של "העסקים כרגיל", הממשלות האמונות על הכלכלות הגדולות בעולם בונות תוכניות עצומות בהיקפן להתאוששות כלכלית – כ-9 טריליון דולר בחודשים הקרובים, על פי הערכות הסוכנות. תוכן התוכניות האלה יכתיב במידה ניכרת את האופן בו כלכלת העולם תתפתח במשך שנים ואף עשורים.

בחצי השנה הקרובה יוכרע הרבה ממה שנחווה שנים ועשורים קדימה. למה אנחנו מחכים? (Cristian IS Pixabay)

בנוסף להלם הכלכלי (והכללי), משבר הקורונה גרם גם לירידה חסרת תקדים בפליטת גזי חממה ולשיפור מורגש באיכות האוויר. כאשר ממשלות ניגשות להמריץ את הכלכלה ולעורר אותה מההלם, הן יכולות לעשות זאת באופן שישמר את ההישגים הסביבתיים הבלתי-מתוכננים של המשבר, או שהן יכולות להחזיר את המצב לקדמותו או גרוע מכך.

החדשות הטובות הן שאזרחי העולם מסכימים על כך שצריך להתאושש מהמשבר באופן שלא יחריף את משבר האקלים. החדשות הרעות הן שלממשלות במדינות הגדולות יש תוכניות אחרות.

דעת קהל לחוד ומדיניות לחוד

סקר בינלאומי באפריל הראה שב-14 המדינות שנסקרו, רוב גורף מבין האזרחים הסכימו עם האמירה שבמאמצי ההתאוששות, על ממשלותיהם לתעדף פעולות נגד שינוי האקלים. אפילו בארצות הברית, בה האזרחים המעטים ביותר מבין המדינות שנסקרו תמכו באמירה זו – או הסכימו ששינוי האקלים הוא סכנה גדולה לפחות כמו הקורונה – תמך רוב מובהק בשתי האמירות (57 אחוזים ו-59 בהתאמה).

סקרים מראים גם תמיכה מובהקת, כמעט גורפת, בשימור איכות האוויר המשופרת – אפילו בקרב נהגים, על אף שברור כי שיפור איכות האוויר יבוא על חשבון הרכב הפרטי ויתעדף הליכה, רכיבה, ושימוש בתחבורה ציבורית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אבל דעת קהל לחוד ומדיניות ממשלתית לחוד. בסין נמצא האחוז הגדול ביותר של אזרחים הרואים בשינוי האקלים סכנה גדולה (87 אחוזים), אך הממשלה – שהצטיינה עד שנה שעברה בפירוק תחנות כוח פחמיות – אישרה במסגרת מאמצי ההתאוששות הקמת תחנות פחם חדשות. בדומה, ואולי באופן נרחב ומדאיג עוד יותר, הודו, תחת הנהגתו של נרנדרה מודי, משחררת את הרסן על תעשיית הפחם, ואף תשקיע כ-6.6 מיליארד דולרים בתשתיות חדשות לכריית ושריפת פחם.

אף אחד לא מופתע כמובן מכך שממשלת סין אינה פועלת לפי דעת הקהל, אבל בארצות הברית, לכאורה המדינה הדמוקרטית בהא הידיעה, המצב לא טוב יותר. מיד עם תחילת משבר הקורונה החל ממשל טראמפ להזרים סכומי עתק לתעשיות האנרגיה והתעופה המזהמות. גם כעת הוא ממשיך לפרק הגנות סביבתיות ולשפוך כספי ציבור על תעשיות אלו. התירוץ הוא כלכלי, אבל כבר מאז אפריל ברור כי השקעה בתעשיית הנפט האמריקאית היא השקעה אבודה. דו"ח חדש של צוות החשיבה "קרבון טראקר" (מעקב פחמן) מעריך כי תעשיות הדלקים המאובנים ככלל נמצאות בשקיעה סופית ולא יתאוששו עוד.

בסין נמצא האחוז הגדול ביותר של אזרחים הרואים בשינוי האקלים סכנה גדולה. מאבטח סיני בודק את חום גופם של הנכנסים לתחנת רכבת עם פרוף נגיף הקורונה (ויקיפדיה)

אולם לא רק ממשלו המבולבל, ההרסני, חדור-השנאה וחסר-ההיגיון של טראמפ, ממשיך להזרים כספי ציבור לתעשיות הללו, שגם כשהן מועדות לכיליון הן מאיימות לגרור לשם את כל הציביליזציה האנושית איתן. גם אם נשים בצד את המקרה המורכב של סין או את שלטונו הסמכותני והגזעני של מודי בהודו, נראה שאפילו כלכלות בהן ישנה כביכול מודעות גבוהה לשינוי האקלים, ממשיכה המחויבות להרס האקלים.

בבריטניה, שב-2019 הראתה התקדמות מדהימה במעבר לאנרגיות מתחדשות, הבנק המרכזי קונה חובות של תאגידי נפט במסגרת תמריצי ההתאוששות ממשבר הקורונה. למרות שבחודש שעבר מושל הבנק טען בפני הפרלמנט שיש להחריג מהתמריצים את תעשיות הדלקים המאובנים, הבנק ממשיך לקנות חובות של חברות בת של אלופות הרס אקלים עולמיות כמו BP, טוטאל, ותאגיד של (Shell) ההולנדי. בדומה, גם הבנק המרכזי האירופי ממשיך להלוות מאות מיליארדי יורו לחברות נפט.

אף במסגרת חבילת החילוץ של האיחוד האירופאי, שאוהב להציג את עצמו כמוביל עולמי במאבק נגד שינוי האקלים וכבר הכריז ברוב תרועה על התאוששות ירוקה, ניתוח של גרינפיס הולנד מעלה כי תעשיות דלקים מאובנים, חברות תעופה, יצרניות רכב, ותעשיות מזהמות אחרות נהנות מכספי ההתאוששות במישרין ובעקיפין. מתוך כ-4 טריליון יורו, רוב כספי החילוץ יועברו ישירות לחבילות החילוץ הלאומיות השונות, ללא כל דרישה סביבתית מצד האיחוד.

בונוס גריטה

כיצד נראות התוצאות אפשר ללמוד למשל מגרמניה, הכלכלה הגדולה באיחוד, ומדינה שתופשת את עצמה ונתפשת בעולם כמובילה בהגנת הסביבה.

מרכיב אחד שעלה על סדר היום בהרכבת חבילת התמריצים של הממשלה הפדרלית בגרמניה תפס הרבה מתשומת הלב: חזרתו של "בונוס הסביבה" (Umweltprämie) הידוע יותר בתור "בונוס גריטה" (Abwrackprämie) על רכישת מכוניות חדשות.

תמריץ שכזה חולק בגרמניה כבר ב-2009-10 בהתאוששות מהמשבר הכלכלי דאז (משבר הסאב-פריים) ומטרתו הייתה לעודד קניית מכוניות. הוא שווק בתור "בונוס סביבה" כיוון שהוא התמקד בגריטה של כלי רכב ותיקים לטובת כלי רכב חדשים העומדים בתקן אקלימי עדכני יותר.

הזיהום אותו יפזר רכב ותיק בכל שארית חייו לא ישתווה לעולם לזיהום שנוצר בעת ייצורו של הרכב החדש (Jonas Flickr CC BY-NC 2.0)

למעשה, הכינוי "בונוס סביבה" היה פרסום מטעה – ככלל, הזיהום אותו יפזר רכב ותיק בכל שארית חייו לא ישתווה לעולם לזיהום שנוצר בעת ייצורו של הרכב החדש. מוטב היה לסביבה ולאקלים אילו תושבי גרמניה היו דבקים בכלי הרכב הוותיקים שלהם ומתחזקים אותם היטב כמה שיותר זמן לפני שעברו לרכב חדש, אבל לתעשיית הרכב היו כמובן אינטרסים אחרים.

תעשיית הרכב בגרמניה היא ותיקה, גדולה ועוצמתית. יש לה לובי חזק והיא זוכה לאהדה רבה בקרב חלקים מסוימים בציבור, לרוב שמרניים יותר. בדיונים לקראת חבילת החילוץ הנוכחית התעשייה ביקשה תמריץ הרסני עוד יותר מאשר ב-2009 – בונוס לקניית רכב חדש ללא דרישה שרכב וותיק ירד מהכביש בתמורה. את דרישה זו גיבו אף ראשי הממשלה של שלוש מדינות מחוז גדולות ועשירות (בוואריה, באדן-וירטמברג, וסקסוניה תחתית) ואף ארגון העובדים הגדול והוותיק בגרמניה, אִי-גֶה מֶטָאל (IG Metall, במקור איגוד עובדי תעשיית המתכת, המאגד כיום גם עובדים רבים בתעשיית הרכב).

אך נגד תעשיית הרכב ושלל תומכיה עמדה קואליציה מרשימה לא פחות של מתנגדים. כלכלנים ומומחים אחרים טענו כי התמריץ יעזור ליצרניות זרות יותר מאשר מקומיות, ושהתמריץ רק ידחה את הנפילה ברכישות רכב ואת ההלם הכלכלי הנלווה למועד מאוחר יותר. לצידם התייצבו שורת פוליטיקאים, ארגוני חברה אזרחית כולל המרכז להגנת הצרכן ומועדון רוכבי האופניים, ותנועת הסביבה כולה.

במהלך חודש מאי, למרות הגבלות הקורונה, יצאו אזרחיות להפגין ברחבי גרמניה, התקשורת נמלאה בטענות נגד התמריץ, ובסופו של דבר נגנזה ההצעה. במקומה הוחלט רק להגדיל את הסבסוד לכלי רכב חשמליים והיברידיים, לא בהכרח מדיניות אידיאלית מבחינה אקלימית (במדיניות שכזו תחבורה ציבורית תקבל עדיפות גבוהה בהרבה), אבל בהחלט תוצאה פחות גרועה מאשר הצפת הכבישים בעוד המוני מכוניות עם מנועי בערה פנימית מזהמים.

הזדמנות לשינוי

אולם ייתכן שבונוס-הגריטה-ללא-גריטה, בונוס האקלים האנטי-סביבתי, היה רק עז, שגם בלעדיה גרמניה קיבלה תכנית חילוץ שאינה עושה את הנדרש לאור אזהרותיה הבהולות של סוכנות האנרגיה העולמית ויתר המומחים. הגישה הבסיסית של תכנית החילוץ הגרמנית היא עידוד צריכה, וגולת הכותרת שלה היא הנמכה גורפת של המע"מ. זוהי גישה שמובילה לחזרה להרס האקלים של לפני הקורונה.

גם אם נשים בצד את העובדה שהקטנת המע"מ ותמריצים אחרים לצריכה פרטית לא בהכרח יגרמו לאנשים לצאת למרכזי הקניות כמו שהיו יוצאים בעבר בגלל חששות מהווירוס – אזרחי גרמניה כבר צורכים הרבה מעל לחלקם באוכלוסיית העולם, וחלקם בהרס האקלים גבוה בהתאם.

כפי שמתריעה בביקורתה על חבילת החילוץ רות קרוהן מ"מפעל הקונצפטים כלכלה חדשה", בלתי אפשרי ליישב בין השאיפה לצריכה הולכת וגדלה בלי סוף לבין השאיפה לשמירה על האקלים. לא ניתן לצרוך כמות גוברת והולכת של משאבים ובו זמנית לשמר אותם, לא ניתן לקיים כלכלה אינסופית על בסיס של עולם שאינו אינסופי.

אולם סוכנות האנרגיה ומומחים אחרים מבהירים שניתן בהחלט ליצור התאוששות כלכלית תוך שמירה על הסביבה. המפתח הוא לייצר פעילות כלכלית מבלי בהכרח לשמר את אותם תאגידים ואותן תעשיות שרווחו לפני המגיפה.

המפתח הוא לייצר פעילות כלכלית מבלי בהכרח לשמר את אותם תאגידים ואותן תעשיות שרווחו לפני המגיפה (צילום:mingzia zhou CC BY NC ND 2

במקום להנשים תעשיות גוססות כמו תעשיית הנפט, יש לנצל את ההזדמנות לתת להן לשקוע, ולהשקיע את כספי התמריצים בהקמת התשתיות החלופיות שנדרשות עבור העתיד. אלו מתחילות כמובן בתחום האנרגיה עצמו – תחנות כוח על בסיס אנרגיה מתחדשת, רשתות חשמל בינלאומיות שיאפשרו להעביר אנרגיה מהשמש לאיזורים חשוכים יותר ביום, ולהעביר בחזרה אנרגיה מהרוח בלילה, מתקני אגירה, וכיוצא בזאת.

אך האבטלה הגואה והצורך להמריץ את הכלכלה הן גם הזדמנות להשקיע את העבודה הרבה הנדרשת בהמרת תשתיות קיימות, בפרט הסבת בניינים קיימים ליעילות אנרגטית. זהו מצד אחד תחום קריטי לצמצום צריכת האנרגיה ולפיכך לכלכלה בת-קיימא בעתיד, ומצד שני תחום הדורש השקעה מאסיבית של עבודה בשנים ובעשורים הקרובים.

מחריבים את הכלכלה בשם הצלתה

כפי שידוע כבר זמן רב, ההשקעה במעבר לכלכלה ירוקה אמנם לא זולה, אבל היא תשתלם בקלות תוך כמה עשרות שנים. הנזקים הכלכליים של שינוי האקלים עולים בהרבה על העלויות של המעבר, ובכל שנה בה המעבר לא מתבצע עלותו הולכת ועולה. עם כל שנה של התחממות, עולה המהירות בה נדרש לבצע את המעבר, ואיתה העלויות. בנוסף, ובמיוחד אם נעבור את הגבול העליון של 2 מעלות התחממות בממוצע הגלובלי – גבול אליו אנחנו כבר קרובים מאוד – העלויות הנוספות של התמודדות עם נזקי ההתחממות רק ילכו ויעלו, גם אחרי מעבר לכלכלה ירוקה.

אולם בניגוד לאופן בו פוליטיקאים נוהגים להציג את הדברים, התפישה המנחה את המדיניות לרוב איננה נגזרת מתוך הסתכלות אובייקטיבית על טובת הכלכלה כולה, בטח שלא בטווח הבינוני או הארוך. גם לא טובת האוכלוסייה ככלל, או העובדים, או האזרחים ככלל עומדת בפני עיניהם של מעצבי המדיניות לרוב. אם אלו היו מטרות המדיניות, המעבר לכלכלה ירוקה היה מתחיל מזמן, ולו בגלל תחשיב העלויות.

למעשה, כאשר מעצבי המדיניות חושבים על הכלכלה, הם לא חושבים קודם כל על מדדים כלכליים מופשטים או על מקומות עבודה, אלא על השחקנים הקונקרטיים שהם נמצאים במגע שוטף עמם וחייבים להם דין וחשבון: לוביסטים, החברות הגדולות שהם מייצגים, גופי השקעות גדולים, וארגוני תעשיה וסחר למיניהן המייצגים את האינטרסים העוצמתיים האלו מולם.

מעצבי מדיניות במדינות דמוקרטיות מודעים כמובן גם לקיומם של הבוחרים, אבל את אלו נראה שניתן לקנות בסיסמאות ואין צורך להלאותם בפרטי המדיניות האמיתיים: אפשר להגיד שאין כסף למעבר לכלכלה ירוקה, ובו זמנית לשפוך הון תועפות על תעשיית הנפט. בסופו של דבר פוליטיקאים יודעים שאי אפשר תמיד להיבחר מחדש, ובין אם באשמתם או שלא, יום אחד ימצאו עצמם מחפשים עבודה חדשה – וזו תגיע לא מהאזרחים, אלא מהעסקים הגדולים.

לכן, כאשר הם מדברים על שיקום "הכלכלה", בדרך כלל מתכוונים קודם כל למצבם הכלכלי של שחקנים גדולים אלו. האזרח הפשוט שעובד למחייתו הוא לרוב לא יותר מהערת שוליים, אם לא קישוט גרידא.

כבר עשרות שנים שמחנכים את האוכלוסייה שהדרך הלגיטימית להשפיע היא בבחירה צרכנית, ואנו האזרחים למדנו לצאת לבעלי השררה מהדרך, לעשות את הבחירות הצרכניות שלנו, ולתת ללוביסטים ולפוליטיקאים לסגור עסקאות מעל הראשים שלנו. כאשר ממשלת גרמניה מחלקת תמריצים במטרה שהאזרחים ימשיכו לצרוך כרגיל בצל המגיפה, כאשר הבנקים המרכזיים קונים חובות של תאגידי נפט, וכאשר טראמפ מפזר מיליארדים בין חברות נפט ותעופה שאין להן עתיד, אלו פשוט העסקים כרגיל.

זה לא ייגמר עד שהציבור יקום וידרוש, בלי פשרות ובאופן שלא משתמע לשתי פנים, מדיניות בה יש לנו עתיד. בחצי השנה יוכרע הרבה ממה שנחווה שנים ועשורים קדימה. למה אנחנו מחכים?