סער ניסה לעשות סיבוב על חאן אל אחמר, וחשף את חוסר ניסיונו הפוליטי

כשגדעון סער הולך לקושש קולות ימנים קיצוניים מול בנימין נתניהו בחאן אל אחמר, הוא חושף את חוסר הניסיון שלו ואת בורותו המהותית, שמציגה אותו כתועלתן בשקל. קרוב לוודאי שסער לא מבין שניים או שלושה דברים שנתניהו, אשר נמנע מלהרוס את הכפר, הבין באופן רחב וחשוב יותר מאשר קבלת האהדה של קולות בוחרים מהימין הקיצוני.

אין ספק שלנתניהו היו שפע הזדמנויות להרוס את הכפר. בית המשפט העליון, ששינה פניו בשנים האחרונות, איפשר את הריסת הכפר בשני פסקי דין מבישים למדי, המתחמקים מלעמוד אל מול המחדל התכנוני שישראל מקדמת בגדה המערבית לפחות מאז שהליכוד בשלטון.

נדמה שנתניהו בתבונתו וברמיזות עבות מאוד שקיבל מידידים מעבר לים (לא מעבר לאוקיינוס), ואולי אף בעצת כמה מומחים מקומיים בחוק הבינלאומי, בחר נכון. הריסת הכפר וגירוש התושבים הוא פשע מלחמה, שהשלכותיו מרחיקות לכת – בראש ובראשונה בכך שהן מנשלות בני אדם מהמינימום שיש להם; וגם בכך שהארץ לא תשקוט, וכל מי שייקח חלק במהלך הזה יירשם שמו בדפי ההיסטוריה המלוכלכים ביותר של ישראל.

אי אפשר להתעלם מהרוח שמובילה את פעילות ישראל בגדה המערבית, באמצעות בעלי תפקידים בעלי אג'נדה משיחית שהתרחקו מצלם אנוש ועיניהם סומאו מהכוח שזכו בו. כך למשל רק בתחילת החודש שר הביטחון נפתלי בנט, בפגישה מול שגרירים של האיחוד האירופי, הצהיר שהוא הולך להרוס את כל המבנים שהאיחוד תרם לקהילות אלה ממניעים הומניטריים. המכה של הריסות הבתים, שלחלק גדול מהם קשה לקרוא בתים שכן הם בסך הכל פחונים המשמשים מחסה למשפחות של פלסטינים, היא מכה אנושה שקשה להשתקם ממנה.

בשטח C, הנמצא תחת אחריות תכנונית של ישראל, יש כ-180 קהילות רועים כדוגמת אל חאן אל אחמר, שבהם מתגוררים כ-35 אלף תושבים. קהילות אלה נמצאות תחת איום מתמשך, והמאמצים האדירים של ישראל לנקות את שטח C מהן מעלים שאלות מוסריות כבדות משקל.

ישראל הוציאה יותר מ-18 אלף צווי הריסה למבנים פלסטיניים, לבורות מים, לדרכים. אלפי מבנים כבר נהרסו, וניסיונות להגן עליהם מהריסות בבית המשפט העליון רק מובילים לשכלול של המכניזם הישראלי.

המכניזם הזה ממציא, למשל, צווים צבאיים שונים, כמו צו סילוק מבנים חדשים שמאפשר למינהל האזרחי להרוס תוך 96 שעות כל מבנה מבלי לאפשר מימוש של זכויות בסיסיות; או למשל צו בדבר מבנים לא מורשים, ששימש כנגד המאחזים וכיום מכוון לגירוש של קהילות רועים. בנוסף, מתבצע מהלך נרחב להחרמת מבנים יבילים, בצו שמרחיב את ההגדרה של מבנה יביל לכמעט כל מבנה פלסטיני שבונות קהילות הרועים בשטח C כדי להתמודד עם החיים הקשים שנקלעו אליהם.

גירוש הוא מהלך שכיח

מאמצים הומניטריים רבים מופעים אל הקהילות האלה, בניסיון לתמוך בהן ולהצילן – שכן ישראל שמה אותן על הכוונת ומבקשת לרכזן במחנות, במסווה של תוכניות מפורטות שישפרו את חייהן.

כך, בשנים הראשונות אחרי הסכם הביניים (אוסלו), כשישראל ביקשה להרחיב את ההתנחלות מעלה אדומים, היא גירשה בכוח והעלתה על משאיות כ-150 משפחות של בדואים משבט הג'האלין, והקימה להם כפר בסמיכות גבוהה לאתר פינוי הפסולת של ירושלים, בסמוך לעיירה אל עזרייה. בפי התושבים המקום נקרא אל מוח'איים ("המחנה" בערבית), על כל המשמעויות הקשות של מונח זה.

וזו לא היתה ההעברה בכפייה הראשונה שישראל יצרה, וככל הנראה גם לא תהיה האחרונה. גירוש קהילות רועים הוא מהלך שכיח במיליון הדונם שישראל קבעה כשטח צבאי סגור, המשמש לכאורה כשטח אימונים, אך מטרתו המוצהרת והכתובה – כפי שעולה מכמה מקרים מתועדים – היא גירוש קהילות. עם זאת, ההעברה של הג'האלין היתה ייחודית, שכן היא היתה מלווה בתוכניות מפורטות שעברו את כל ההליכים הסטטוטוריים.

תוכניות מפורטות גם הוכנו ב-2014 להעברה בכפייה של כ-40 קהילות של בדואים משלושה שבטים שונים, אל שטח הצמוד לשטח A מצפון ליריחו. התוכנית – שהיתה קטנה בשטחה (כ-1,500 דונם) ועצומה בקיבולת שלה (12,500 תושבים) – הציעה לבדואים מגרשים של חצי דונם, שבכל אחד מהם מוצע לבנות שתי יחידות דיור. זאת, מבלי להתייחס לאורח החיים של הקהילות, למרכיבים התרבותיים שלהן ולצורכי הפרנסה שלהן, שמבוססים על גידול עדרי כבשים ועזים. תוכנית זו נעצרה בשלב זה, אבל מסתמן שסער, אם יגיע למעמד כלשהו, עשוי להוציא אותה לפועל כדי לנסות ולקושש עוד קולות.

מוטב לו לסער ולכל שאר מנהיגי ישראל להתייחס באופן אחר לקהילות האלה, המנסות לשרוד ונאבקות מול מדיניות קשה ומפלה. ישראל לא תפסיד דבר אם תכיר בקהילות האלה ותאפשר להן להתקיים במרחב שבו הן נמצאות, עם חיבור לתשתיות חיוניות וקבלת שירותים בסיסיים.

במקום להרוס בית ספר מצמיגים ואדמה, במקום להחרים פנלים סולאריים או לסתום בורות מים לאחר שהתמלאו במים בסוף החורף, מוטב לישראל לאפשר לאנשים בקהילות האלה לקיים את חייהם על פי דרכם, ולא רק בגלל החשש מעבירות חמורות על החוק הבינלאומי, אלא מכיוון שזהו מהלך מוסרי, צודק ונכון.

הכותב הוא מנהל מחלקת תכנון וקהילה בגדה המערבית בעמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון