newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עץ חג המולד בג'בל אל-באבא מוגן יותר מהתושבים שמקשטים אותו

לפני כחודש קיבלו תושבי הקהילה הבדואית הסמוכה להתנחלות מעלה אדומים "צו תיחום" המורה להם להתפנות מהמקום בתוך ימים. סביר להניח שמחכה להם גורל דומה לזה של קהילות בדואיות אחרות שגורשו מהאזור: הרס אורח החיים המסורתי, סכסוכים עם בעלי הקרקע הפלסטינים, ותנאים תברואתיים קשים בסמוך למזבלה אליה ישראל מבקשת להעבירם

מאת:

הכרזתו של הנשיא טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל עוררה בקרב ישראלים ופלסטינים לא מעטים את החרדה מפני רעידת האדמה שתטלטל את האזור בעוצמה כזו או אחרת, בתגובה. ירושלמים מכירים היטב את הפחד השקט הזה, את המבטים החשדניים ברכבת הקלה, את המספר המופרך של הניידות והשוטרים ברחובות, את תגבור המאבטחים בכל תחנת אוטובוס. עיר בכוננות נצחית, שהאימה מפני הלהבות שיבעירו בה פירומנים רחוקים הופכת את שגרתה היומיומית לגהינום של חשדנות ושל פחד.

האמת היא שבזמן שאנחנו ממתינים בחשש לקטסטרופה הגדלה שתגיע, היא קורמת עור וגידים מסביב על בסיס יומיומי. לא רחוק מגבולותיה של הבירה "המאוחדת", קהילות פלסטיניות בכל שטחי C, המהווים כשישים אחוזים מכלל שטח הגדה המערבית, מאויימות בגירוש והריסות כחלק מהמדיניות הישראלית להנדסת המרחב הדמוגרפית לטובת "היהודית והדמוקרטית". קהילות שלמות, מחירבת סוסיא בדרום הר חברון ועד ח'אן אל-אחמר באזור מעלה אדומים, נתונות תחת איום מפורש של גירוש. העובדה שהעברה כפויה של אוכלוסייה ילידית בשטח כבוש היא פשע מלחמה לא מפריעה לישראל להמשיך במדיניות הטיהור האתני של המרחב. פשעי מלחמה כבר מזמן קטנים עלינו. כשהיא לא מגרשת אקטיבית, המדינה עומדת מהצד ומאפשרת למתנחלים יד חופשית להתעמר ברועי צאן פלסטינים ולהטיל עליהם אימה בכל פעם שהם יוצאים למרעה, אולי מתוך תקווה שבסופו של דבר הם יתייאשו ויעזבו את השטח מרצונם. ישראל לא רוצה פלסטינים באזור הזה, והיא לא בוחלת באמצעים כדי להבהיר את זה לתושבים.

> תושבי ג'בל אל באבא הפגינו נגד צו המורה להם להתפנות מבתיהם

ישראל, פשוטו כמשמעו, לוקחת את הבדואים באזור הזה וזורקת אותם לפח. ג'בל אל באבא (צילום: אורלי נוי)

לזרוק אנשים לפח, פשוטו כמשמעו

עכשיו זה תורה של קהילת הבדואים בג'בל אל באבא. כמו רבות מהקהילות הבדואיות בנות שבט הג'אהלין, גם הם נעקרו בתחילת שנות החמישים מאזור תל ערד שבנגב לגדה המערבית. העקורים ערכו הסכמי חכירה עם בעלי קרקעות פלסטינים באזור שבו הוקמה לימים ההתנחלות מעלה אדומים, על אדמות של הכפרים הפלסטיניים הסמוכים אשר הופקעו לטובת ההתנחלות. ג'בל אל באבא ממוקמת בתוך מה שמכונה שטח E1, האזור החוצץ בין מעלה אדומים לבין ירושלים ואשר על פי התוכניות הישראליות אמור להוות רצף טריטוריאלי בנוי יהדי כדי לחבר את ההתנחלות לבירה. במשך שנים רבות היוותה התוכנית הזו סדין אדום בעיני הממשל האמריקני, שחסם את התקדמותה בנחישות: אם תמומש, הגדה תבותר באופן חמור וירושלים המזרחית תיקרע מיתר שטחי הגדה באופן שיסכל כל אפשרות של הפיכתה לבירת פלסטין העתידית. "המסמר האחרון בארון הקבורה של פתרון שתי המדינות", כינו את התוכנית הזו. כעת, עם חילופי הגברי בבית הלבן, החסם הזה הוסר מהדרך.

בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ישראל כבר העבירה שתי קהילות בדואיות מהאזור לאזור הסמוך למזבלה של אבו דיס. ישראל, פשוטו כמשמעו, לוקחת את הבדואים באזור הזה וזורקת אותם לפח. כעת מאיים גורל דומה גם לתושבי ג'בל אל באבא: אחרי שורה ארוכה של הריסות מבני מגורים, מכלאות צאן, החרמת ציוד ועוד, ב-16 בנובמבר קיבלו חברי הקהילה צו המודיע כי עליהם להתפנות ממקומם בתוך שמונה ימים, כשלב ראשון לפני הריסת בתיהם. לאן להתפנות, את זה לא אמרו.

על הצו, המכונה "צו תיחום", חתום מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, האלוף רוני נומה, והוא עושה שימוש שצו שנוסח במקור בשנת 2003 כדי להתמודד עם בניית מאחזים יהודים בלתי חוקיים. לאחרונה החל לעשות בו הצבא שימוש כדי לפנות קהילות שלמות ממקומן באופן מהיר, רחב היקף וקל יותר מבחינה משפטית וביורוקרטית לרשויות הישראליות, וללא צורך באכיפה פרטנית על כל מבנה. בדיוק חודש קודם לכן, ב-16 באוקטובר, הרסו כוחות המנהל האזרחי שלושה קרוונים ששימשו למגורי ארבע משפחות והותירו ללא קורת גג 27 בני אדם, בהם 18 ילדים ובני נוער.

> ח'אן אל אחמר, המקום בו נגמרה החמלה

העץ מוגן על ידי הוותיקן, התושבים חשופים להתעמרות הישראלית. מקשטים עץ חג מולד בג'בל אל באבא (אורלי נוי)

ביקורים ליליים והריסת גן ילדים

הדרך לג'בל אל באבא עוברת דרך אל-עזריה, צפונית מזרחית לירושלים. ככל שמטפסים לכיוון הישוב, המרחב האורבני מתמעט והולך עד שמגיעים לגבעה הפראית עליה מפוזרים הפחונים והאוהלים של התושבים. בזמן שאנחנו ממתינים למארח שלנו, עטאללה מזארעה, אנחנו מתבוננים במחזה סוריאליסטי כמעט: שלושה גברים מטפסים על עץ מרשים בראש הגבעה ומקשטים אותו בנרות צבעוניים של חג מולד. מה לקהילה בדואית ולכריסמס? מסתבר שאת החלק הזה של הגבעה, התחום בגדר, העניק בזמנו המלך הירדני כמתנה לאפיפיור, ומכאן גם נגזר שמו: ג'בל אל באבא, 'הר האפיפיור'. העצים שבתוך הגדר, על כן, מוגנים בחסות הוותיקן. האנשים שמחוצה לו מופקרים לגחמות הישראליות.

57 משפחות כולל הקהילה, כ-300 איש, מחציתם ילדים. כולם מאויימים על ידי הריסות וגירוש – גם באופן פרטי וגם קולקטיבי, כקהילה. "מיד אחרי הנאום של טארמפ", מספר עטאללה, "הגיעו אנשים של המנהל האזרחי, נכנסו לכל אוהל ובית, בדקו, ספרו את האנשים. כנראה גם בודקים אם אנחנו בונים משהו חדש, מרימים אוהל או משהו. הם לא דיברו איתנו, לא אמרו כלום". יש לו חמישה ילדים, הגדול שבהם בן 14, ויש לו צו הריסה על הבית. אלא מה.

"חצי מהתושבים כאן הם ילדים. הם הולכים ברגל לבית ספר באל עזריה, שני קילומטר בדרך קשה מאוד. בחורף הרבה ילדים קשה להם ללכת והם נשארים בבית. רצינו לעשות להם כאן בית ספר, לא אישרו לנו. בסוף עשינו גן לילדים הקטנים, באו והרסו אותו ביום הראשון של הלימודים, מול העיניים של הילדים". כוחות המנהל החרימו את הקרוואן שאמור היה לשמש גן ילדים, בנוסף החרימו גם את הציוד שהיה בתוך גן הילדים, 10 שולחנות, 30 כיסאות תלמידים, שני ארונות ולוח כתיבה ששוויים עשרת אלפים שקלים. את צו האלוף המורה לכל הקהילה להתפנות תוך שבוע ימים השאירו, כמה סמלי, על חלקת האדמה עליה עמד הגן.

"הם לא אמרו לנו לאן אנחנו אמורים ללכת" אומר עטאללה, "אבל מהניסיון של קהילות אחרות אנחנו יודעים שפשוט ישימו אותנו על אדמה של פלסטינים אחרים. גם יהרסו את כל צורת החיים שלנו וגם יכניסו אותנו לבעיות מול הבעלים של הקרקע". אני שואלת אם הרשות הפלסטינית נמצאת בתמונה. "הרשות טובה רק בשביל הטלוויזיה", הוא משיב. "האיחוד האירופי יותר עוזר כאן, אבל ישראל החרימה והרסה גם דברים שבנה פה האיחוד".

> "בעשר דקות הם הרסו מה שבניתי חיים שלמים"

"אנחנו רובנו רועי צאן, לא רוצים בעיות עם אף אחד. רוצים רק לחיות. יש לנו את האישור של בעלי האדמות לחיות כאן". ג'בל אל באבא (צילום: פאיז אבו רמילה/אקטיבסטילס)

די לכיבוש

שעת אחר צהריים מוקדמת, הגברים במרעה, הנשים לא ששות לדבר עם זרים. אנחנו עוצרים לשוחח עם עודה, אחיו של עטאללה, ואשתו פאטמה, ליד הצריף שהוא ביתם. זוג הורים לעשרה ילדים, גם ביתם נהרס לפני שנתיים. "אנחנו נולדנו פה, התחתנו פה והולדנו פה את הילדים. לאן הם רוצים שנלך?", שואלת פאטמה. "כשהרסו את הבית, לילדים זה היה קשה מאוד. הספקנו להוציא רק את הדברים הקטנים מהבית, הם כל הזמן בפחד שהחיילים יבואו שוב". מה עושים אחרי שהבית נהרס? "מקימים אוהל ליד בית של מישהו אחר, כולם פה כמו משפחה, עוזרים אחד לשני עד שבונים בית אחר", אומר עודה. "הם הורסים יותר בחורף, כי יודעים שיהיה קשה יותר לבנות מחדש את הבית.

"אני הייתי עובד הרבה אצל היהודים", ממשיך עודה. "בסופר, בבנייה, בירושלים, בתל-אביב, במעלה אדומים. אבל עכשיו קשה, לא נותנים יותר אישורים. אנחנו רובנו רועי צאן, לא רוצים בעיות עם אף אחד. רוצים רק לחיות. יש לנו את האישור של בעלי האדמות לחיות כאן".

בינתיים הערב יורד, ואנחנו חוזרים לעץ חג המולד. עבודת הקישוט כבר הסתיימה, והעץ עומד בשמלת נורותיו הצבעוניות. "כשמדליקים אותו בלילה אפשר לראות אותו גם מהכביש", אומר עטאללה בגאווה. "צריך אולי לכתוב עליו איזה מסר, איזה משפט לעולם. לנו אין כוח מול ישראל, אבל לעולם אולי יש כוח".

מה היית רוצה לכתוב עליו? אני שואלת. עטאללה חושב כמה רגעים ומשיב "די לכיבוש. די. מספיק".

> מאות פלסטינים בבקעה עומדים בפני גירוש: "רק רוצים לחיות"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf