בקו החזית מול חומש, הכפר בורקה הפך סמל של מאבק
בורקה הוא אחד ממוקדי המתח העיקריים בגדה המערבית, מאז רצח דימנטמן בהתנחלות הלא חוקית הצמודה אליו ומונעת מתושביו גישה לאדמותיהם. צעירים שהשתתפו במחאות מספרים על מאבק הישרדות יומיומי מול ההגבלות הישראלית ואלימות המתנחלים
"מי שעולה להר חוטף מכות ויורד מיד". פלסטינים מפגינים מול חיילים בבורקה, ב-23 בדצמבר 2021 (צילום: נאסר אישתיה / פלאש90)
מאלכ דסוקי, תלמיד כיתה ג', פתח השבוע את הברז בביתו כדי לשתות מים, ובכה. "הוא ממלא כוס, ואני רואה דמעות נקוות בעיניים שלו", סיפרה אמו, סנא, תושבת הכפר בורקה. "אני רואה אותו שותה ובוכה, ובוכה".
אביו עלה לגג, לבדוק, וגילה כי בתוך טנק המים, המשרת את הבניין כולו, צף רימון גז. "החלפנו את מכלי המים", אמר בסלון ביתו, אשתו דוממת לצדו, "אבל עד היום יש להם ריח דוחה, חריף".
הבית של משפחת דסוקי נמצא ברחוב הראשי של בורקה, בסמוך לכניסה לכפר, שבו מתגלגלות עדיין עשרות פחיות ריקות של רימוני גז. כשהלכתי שם, ארבעה ילדים קיבצו אותן בערימות, לצד דלת אדומה שפורקה מרכב, ושימשה כמגן מפני ירי חיילים.
בורקה הוא אחד ממוקדי המתח העיקריים בגדה המערבית בשבועיים האחרונים. כפר קטן, מעט צפונית לשכם, שבו חיים כ-4,500 איש, ובצמוד לו המאחז חומש.
כאן, בבורקה, ברוב הרחובות, אדם שמביט לשמיים יראה מעליו הר גבוה, הכי גבוה באזור, שהמבוגרים מכנים הר כביבאת. שם, בפסגת ההר, כ-200 מטר מקו הבתים הראשון של הכפר, קמה אחת מנקודות ההתנחלות הכי אלימות בגדה המערבית: חומש.
הכניסה לבורקה (צילום: רחל שור)
"מי שעולה להר חוטף מכות, ואז מיד יורד", סיפר לי המוכר הזקן בחנות למוצרי חשמל, שיש לו אדמה בהר בה לא ביקר מאז היה נער. הוא לא מגזים: בארבע שנים האחרונות תיעד הארגון יש דין 20 מתקפות אלימות של מתנחלי חומש. רק השנה, בין היתר, נחטף, נתלה, ועונה נער בן 15, וחקלאי שניסה להגיע לאדמתו בהר הוכה עד אובדן הכרה.
לפני שבועיים נרצח יהודה דימנטמן, צעיר בן 25 שהיה תלמיד בישיבת חומש. בשנות ה-70 הוקמה בהר התנחלות בשם חומש, אך היא פונתה ב-2005 על ידי ישראל כחלק מתוכנית ההתנתקות. מאז, לפי חוק ההתנתקות, אסור לישראלים לשהות במקום. יתרה מכך: עקב עתירת יש דין נקבע כי אדמות ההר, שנתפסו בצו צבאי, ישובו לבעליהם, תושבי בורקה. אבל קומץ מתנחלים נשאר במקום, ללמוד בישיבה ולמנוע בכוח מהתושבים גישה לאדמותיהם.
לפי יש דין, שמלווה משפטית את תושבי בורקה מאז 2011, מאז פונתה ההתנחלות ולאורך השנים, "מתנחלים נמצאים שם והם אף מקבלים תמיכה ועידוד מפוליטיקאים שונים, שמוצאים לנכון לעלות לגבעה ולתמוך במתנחלים שנמצאים שם בניגוד לחוק. גם בימים אלו תושבי בורקה, בסיוע יש דין, מנהלים מאבק משפטי בדרישה לחזור לאדמות שלהם, להגן עליהם מפני אלימות מתנחלים ולדרוש מגורמי אכיפת החוק להרחיק את האזרחים הישראלים מהשטח".
מאז הירי, לאור מתקפות נקמה של מתנחלים וקריאות ליישב מחדש את חומש, בורקה הפכה למוקד עימותים עם הצבא. השבוע ביליתי בכפר יומיים. ישנתי במלון מקומי, בכפר סבסטיה הסמוך, ודיברתי בעיקר עם צעירים שהגיעו לעימותים.
בשלטים בכניסה לכפר כתבו צעירים בגרפיטי שחור: "המדינה היא בורקה". הכתובת רוססה גם על שלטים שהציבה ישראל בכביש, וגם על שלטים פנימיים, שהציבה הרשות הפלסטינית. "אין כאן משטרה פלסטינית, אין כאן כלום. זה רק אנחנו – מול צבא ומתנחלים", אמר חאלד, בן 22. לדבריו, העימותים כולם פורצים כתגובה, כדי להגן על הכפר ממתקפות של מתנחלים.
"בלי הצעירים שייצאו לעמוד מול המתנחלים לא היינו שורדים בבית", סיפרה מהא, מזכירה בעירייה, שגרה בקו הבתים הראשון בכפר. דברים דומים אמרו עוד תושבים. אחמד אשקר, בן 25, מסתובב עם חבריו בלילות. "יש קבוצת ווטסאפ, שלנו הצעירים. מתנחלים יורדים מחומש, ואנחנו רצים לשם להרחיק אותם. הצבא מגיע ויורה עלינו גז או גומי". לדבריו, כך קורה כמעט מדי לילה מאז פיגוע הירי בדימנטמן.
מהא, כמו תושבים אחרים, עזבה את ביתה, שאזור המערבי של בורקה, בסמוך לחומש. "בלילה מתנחלים ניסו להיכנס לבית שלנו – בעטו בדלת, ניפצו חלונות. זה היה מעורר אימה. ברגע האחרון צעירים הגיעו, והם ברחו. אני מאז לא חזרתי לשם. בעלי יוצא בבוקר, הוא עובד כצבעי בישראל, ולא רציתי להישאר לבד". לדברי אשקר, העימותים בשבת האחרונה של 2021 היו שיא. "המון חברים שלי נורו ברגליים ונאלצו לעבור ניתוחים".
"בגלל המתנחלים זה התחיל, גם בשבת", הוסיף שאדי, תושב אחר. יומיים קודם לכן, בחמישי, היתה צעדה של עשרת אלפים ישראלים אל חומש. בשישי, לפי אשקר, היה רגוע, אבל בצאת השבת מתנחלים תיכננו צעדה נוספת, והופצו קריאות ברשתות חברתיות פלסטיניות להגיע להגן על בורקה.
הצבא חסם את הכניסה הראשית לכפר, כדי לאבטח את צעדת המתנחלים, וצעירים ניסו לצאת לחסום אותה בגופם. כך פרצו עימותים, שנמשכו כשש שעות, בהם, לפי הצבא, פלסטינים יידו אבנים ובקבוקי תבערה, וחיילים הגיבו בירי ובאמצעים לפיזור הפגנות. הצעדה בוטלה. עשרה צעירים פלסטינים נפגעו מאש חיה.
כל התושבים שאיתם שוחחתי לא זוכרים עימותים מדממים כאלו בכפר. "בפעם האחרונה שדבר כזה קרה, זה היה אולי באינתיפאדה השנייה", אמר ג'יהאד סלאח, ראש המועצה. "אלו עימותים חדשים לגמרי, שהתחילו בגלל המתנחלים בחומש".
צעדת המתנחלים לחומש, ב-23 בדצמבר 2021 (צילום: אורן זיו)
"הצלחנו להראות לישראל שיש פה כוח עממי"
למרות המחיר הכבד, תושבים רואים באירועי השבת מפגן של כוח פלסטיני הכרחי, תנאי להישרדות. חאלד, בן 23, סיפר: "בשבת הגיעו לבורקה צעירים מכל הכפרים ליד: בזריה, בית אמרין, ניסף ג'ביל – אפילו מביתא הגיעו. אמרנו לחבר'ה מביתא – מה אתם עושים פה? עם כל הבעיות שלכם עם מאחז אביתר. אותו סיפור. אבל הם הגיעו בכל זאת. והנוכחות של כולנו גרמה לצבא לבטל את הצעדה של המתנחלים".
המוכר במכולת של בורקה אומר דברים דומים: "הצלחנו להראות לישראל שיש פה עם, שאנחנו קיימים, שיש כוח עממי שיכול לעמוד מולם – וזה כוח מרסן". לדבריו, נוכחות של צעירים שמיידים אבנים מרחיקה מתנחלים המנסים לרדת לכפר לתקוף בתים, ומבהירה לצבא כי הקמת מאחזים והפקעת אדמות כרוכה במחיר. כלומר: זו לא התפרצות רגשית שנובעת מזעם כללי על הכיבוש, אלא מעשה עם מטרות קונקרטיות.
איברהים, בשנות ה-20 לחייו, מסכים איתו. הוא גר בכפר סמוך, בזריה. שוחחנו בזמן שחיכה לאוטובוס, הוא, בניגוד לרוב חבריו, מצא עבודה בשכם, ואינו מובטל. "החברה שלנו מפורקת. כל כפר דואג לשרוד בעצמו, איך לעצור מאחז חדש, לבלום אלימות מתנחלים. יוצאים למחאה כי מוכרחים, אחרת נשלם מחיר פיזי.
"באופן כללי, אגיד לך בכנות, שחרור פלסטין, וכל המאבק הגדול, לא מעסיק את רוב הצעירים, בגילי. למה? כי אין לנו איך לחיות. אין כלכלה, אין עבודה בגדה, והדרך היחידה להתפרנס זה בישראל. אז אתה קורס תחת היום-יום".
לדבריו, המחאה בשבת היתה אירוע קולקטיבי חריג. מאז, מדי לילה, הצבא חסם בערימות עפר את שלוש הדרכים הפנימיות של בורקה, שמחברות את הכפר עם הכפרים הסמוכים. צעירים פותחים חסימה, הצבא סוגר, ופורצים עימותים. "זו השגרה".
עומר, בן 25, שיערו מסורק בג'ל בקווים חדים, עובד כפקיד בבית ההארחה שבו אני ישן. מבנה אבן קדום, מעוטא בפסיפס יפהפה, בכפר סבסטיה, חלק ממיזם פלסטיני-איטלקי לפיתוח אתרי תיירות בפלסטין. ענף התיירות הפלסטיני חסום תחת מגבלות המשטר הצבאי, בעיקר מכביד האיסור לפתח מיזמי תיירות בים המלח, והנתק הכפוי בין הגדה, ירושלים ועזה. כמעט אין בתי אירוח במרחב הכפרי, מחוץ לערים הגדולות.
"רוב הצעירים פה רוצים לגור בחו"ל", אמר עומר, בעודו עורך את השולחן לארוחת הבוקר. "אני חולם על זה. על ספרד, בעיקר כי אפשר לעבוד שם. פה אין פרנסה. יש לי חבר שעשה קורס ספּרות, כמוני, ופתח שם סלון יופי. הוא מרוויח בספרד ממש טוב. פה, צעירים מסיימים אוניברסיטה, ואז או שהולכים לעבוד כפועלים בישראל, או שהולכים לגלוש בפייסבוק ולישון".
עומר אומר שהוא יכול להסתנן דרך פרצה בגדר ולחפש עבודה בישראל, כפי שעושים מרבית חבריו, אבל הוא מעדיף לעבוד בבית ההארחה השומם שבכפר. בחודש החולף הגיעה רק אורחת אחת, ממקסיקו, שלא יצאה מהחדר במשך שבועות. "ביום שבו עבדתי בישראל ניצלו אותי", הוא מסביר, "זה נורא קל לנצל כשאין לך היתר. עבדתי יום שלם בצביעה, קרעתי את עצמי, ובסוף שילמו לי כמה עשרות שקלים".
אני שואל אותו מה יהיה הפתרון הפוליטי, מדינה אחת או שתיים, אבל הוא אומר: "החבר שלי, זה שיצא לספרד, קיבל שם אזרחות. מה הדבר הכי טוב? עכשיו, כשהוא חוזר לבקר פה, מותר לו לנחות בשדה התעופה בן גוריון. הוא מראה שם דרכון ספרדי, וזהו. לא צריך לנחות דרך שדה התעופה בירדן, כמו כל הפלסטינים, הוא יכול להגיע לארץ שלו, מהארץ שלו".
למחרת נכנסתי לחומש. חיילים סירבו לתת לי לעבור בהתחלה, אבל אחר כך הסכימו בתנאי שאשאיר את הרכב מאחור, אצעד ברגל כרבע שעה להר, ולא אצלם שם דבר. הנוף מהדרך לפסגה מרהיב. מספר רב של יישובים פלסטינים, כפרי בת של הערים הגדולות, שכם וג'נין. בפסגה, נקודה ישראלית מבודדת, היו כמה עשרות מתנחלים, שנראה כי הם גרים שם באוהלים, לצד כוחות צבא גדולים שמאבטחים את נוכחותם. הצבא הרס לאחרונה את המבנים שישראלים הקימו בהר, אך החיילים מאפשרים לעשרות המתנחלים לשהות שם כנגד החוק.
השבוע, ראש המועצה סלאח הורה להעביר באופן זמני את כל תלמידי בתי הספר שבצד המערבי למוסדות לימוד שבצד המזרחי. לדבריו, היו כמה מקרים שבהם מתנחלים יידו אבנים על בית הספר הסמוך לכביש.
במשרד שלו, סלאח מצביע על מפת בורקה, ומראה לי את תוכנית המתאר של הכפר, שקובעת היכן מותר לתושבים לבנות. זה די מדהים להיווכח שלפי המפה, בבורקה יש 19 אלף דונם של אדמות פרטיות. אך לפי תוכנית המתאר, שנקבעה על ידי הצבא ב-1992, 42.5% מהאדמות אסורות לבנייה. אלו מוגדרות כ"שטחי C", אזור תחת שליטה אזרחית וביטחונית של הצבא, המהווה 61% משטח הגדה, שבו פלסטינים אינם מקבלים היתרי בנייה. הנתונים לגבי תוכנית המתאר של בורקה אומתו גם על ידי דרור אטקס, מקים הארגון כרם נבות, שמתמקד במעקב, מחקר ופרסום עובדות ודו"חות אודות מפעל ההתנחלויות.
ראש מועצת בורקה, ג'יהאד סלאח (צילום: רחל שור)
"הילדים רוצים להקים בית ולא יכולים", אמר אמיר, שלא מצליח לחתן את שני בניו. "לוחצים עליהם, לוחצים עלינו. ישראל שולטת על שלושה מיליון איש בגדה. ואיך? איך אפשר להמשיך ככה? צעירים אומרים חלאס, שהחיים יזדיינו, וזהו. אין להם פחד מכלום יותר. אתה מבין?"
זו לא רק בורקה. בגדה, ישראל מקיפה כמעט כל נקודת התיישבות פלסטינית בים של שטח אסור לבנייה. אלא ש-52 אחוז משטחי C הן אדמות פלסטיניות פרטיות. אך בלי היכולת לפתח אותן, פלסטינים גרים במובלעות המנותקות זו מזו.
כך, אי אפשר לסלול כביש בין שתי נקודות, לפתח משאבי טבע, פסי רכבת, לייבא או לייצא סחורה בחופשיות, להקים שדה תעופה. לפי הבנק העולמי, המגבלות האלה על שטחי C הן סיבה עיקרית למצוקה הכלכלית בגדה. זה לא מקרי שמרבית הצעירים בבורקה מובטלים, ותלויים בהיתרי עבודה מישראל.
מבין עשרת פצועי הירי בעימותים בשבת, 25 בדצמבר, רובם נפגעו ברגליים, אחד עדיין מאושפז בבית החולים. שמו אוס שביב, נער בן 17. אביו מופיד ואמו חנאן לא עוזבים את מיטתו כבר שבוע. לפי הסהר האדום, הוא נפצע באופן קשה. הכדור חדר לבטנו ויצא מהגב.
אביו סיפר עליו בתמציתיות: "אוס ילד טוב. כרגע בתקופת מבחני הבגרות, הוא רוצה להיות מהנדס. כשירו בו, בחוץ היה חושך. ואף אחד לא ראה כלום. חיילים ירו המון. אחרי כמה דקות התקשרו, אמרו לי שנפגע בבטן".
בורקה (צילומים: רחל שור)
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
