בצעד הראשון שלו ליברמן מראה שהוא מונע משנאה

כבר הרבה מאוד שנים יש תחושה שאין בישראל ממשלה ש"באה לעבוד", כלומר להתייחס ברצינות לבעיות העומק המורכבות והקשות – בין אם אלה שייחודיות לנו או אלה שרודפות את רוב מדינות העולם – ולנסות להציע להן פתרון עדכני ומעשי. ומה שהיה בגדר תחושה הפך למציאות ממש בשנתיים האחרונות, עם הכאוס הפוליטי הכללי, ארבע מערכות בחירות ובהיעדר תקציב מדינה.

לפני חודש, ב-13 ביוני, הושבעה ממשלה חדשה בישראל. הכלאה מוזרה בין כוחות פוליטיים שמבטאים קשת אידיאולוגית רחבה למדי, שהתקבצו יחדיו בקואליציה חסרת תקדים כדי לשחרר אותנו מאחיזת החנק של אדם חסר עכבות, שמנסה נואשות להיחלץ מבוץ משפטי.

מרגע התהוותה, וכמובן שמיד לאחר השבעתה, הממשלה הזאת היתה עסוקה בעיקר בכיבוי שריפות ובהדיפת ניסיונות הסרק הפאתטיים של האופוזיציה להפילה. כל שריפה כזאת דרשה ודורשת פשרות על גבי פשרות. לא משהו רע בהכרח, אבל גם לא משהו שאפשר להבין ממנו מה היא בכלל חוץ מ"לא ביבי", ולאן פניה מועדות.

לכן היה מעניין במיוחד, ומצער מאוד, לראות שהדבר הראשון שיצא ממשרד האוצר ונראה כמו צעד מדיניות שמבטא אג'נדה וכיוון, לווה ברטוריקה שמבטאת – שוב, כפי שהורגלנו כבר שנים – שטחיות מול בעיית עומק, ומסתתר מאחורי המעטה הרועש של הפילוג והשנאה הוותיקים והרעים, ה"הפרד ומשול" הקלאסי, שבקושי היו לנו כמה שבועות של הפוגה קלה ממנו.

הסוגייה שעלתה על הפרק היא סוגיה חשובה מאין כמותה, גם כלכלית וגם חברתית: סוגיית מעונות היום לילדים מגיל 0 עד 3. זו סוגייה נחקרת מאוד, והמסקנות הן די ברורות לגבי התרומה החיובית הרבה של השקעת המדינה בגיל הרך – גם להורים, גם לילדים וגם למשק כולו – ולא רק השקעה בעצם קיומם של "מחסני ילדים", אלא גם במה שקורה בהם.

לכאורה, עצם העובדה שזה הנושא הראשון, שבו שר האוצר בחר לעסוק, נשמעת מבטיחה. עד ששומעים את התכנים. אלה נשמעים, לרוע המזל, כמו יריית הפתיחה של קמפיין בחירות, ולא כמו מדיניות כלכלית-חברתית.

אף שהשר אביגדור ליברמן אמר זמן לא רב אחרי שנכנס לתפקידו כי "אנחנו ננהל מדיניות מאוד אחראית, ממלכתית, בלי גזירות", הדבר הראשון שעשה היה להטיל גזירה על יריבים פוליטיים ותיקים: ביטול כמעט מיידי של סבסוד מעונות היום ל"אברכים שאינם עובדים". צעד מאוד ממוקד נגד אוכלוסייה מצומצמת, שמשמעותו התקציבית אינה גדולה.

בסופו של יום, הנפגעים המיידיים מהצעד הזה, כפי שכבר ציינו רבים, יהיו נשים חרדיות עובדות, וגם המטפלות במעונות היום, והוא לא יעשה הרבה יותר מאשר להעמיק את העוני ולהגדיל את הסבל. אבל זה לא נמצא ברטוריקה שיצאה משר האוצר. עבורו, אנחנו מסבסדים "ילודה ובטלה … בשני מגזרים, חרדים וערבים – שני הסקטורים שתורמים הכי פחות למשק הישראלי". לערבים, למרבה המזל, לא ניתן לעשות דבר בגלל הרכב הממשלה. אבל החרדים בחוץ, אז יאללה, נשתולל.

אין בכך כדי לומר שאין שום בעיה במבנה החברתי בישראל בכלל, בחברה החרדית בפרט ובמערכת היחסים בינה לבין חלקים אחרים בחברה. יותר מכך, הקורונה חשפה לעיני כל את השברים העמוקים שעוברים על העולם הלכאורה נפרד הזה שמתקיים בתוכנו, שברים שגבו מהחברה החרדית מחיר כבד מאוד – לא רק במגיפה עצמה, אלא גם באירועים כמו האסון במירון – וגם הובילו לתמורות עמוקות.

דווקא כשהמפלגות החרדיות אינן בקואליציה, ולנוכח משבר ההנהגה החריף בחברה החרדית, זה עיתוי מצוין להקשבה ויצירת דיאלוג עם כוחות של שינוי מבפנים. כמו הנשים החרדיות שדיברו עם פנינה פויפר בפתיחות על הסוגייה אולי הרגישה ביותר של הילודה; או כמו החרדים "שוכני האינטרנט", שמספרם גדל משמעותית בזמן משבר הקורונה

יותר מזה, גישת "ראש בקיר" שתובעת "השתלבות" בצורה כוחנית עלולה דווקא להעמיק את ההסתגרות ולחזק את אותה הנהגה נחלשת, שהרי האוכלוסייה החרדית למדה מכך שאם הפוליטיקאים שלה לא חזקים ולא יושבים בקואליציה, הם הופכים למטרה נייחת להשגת נקודות קלות.

הסדר חברתי בלתי סביר

כמובן שאף בר דעת לא מצפה מהממשלה הזאת, או מכל ממשלה שהיא, לפתור ברגע את כל הבעיות מהן אנו סובלים. אמירתו של ראש הממשלה החליפי ושר החוץ, יאיר לפיד, שזה ייקח זמן ושנדרשת סבלנות, היא מובנת והגיונית. אבל כאשר הצעד המעשי המוצהר הראשון שעושה האוצר הוא פגיעה ישירה באוכלוסייה מוחלשת, ענייה, שכלואה בתוך הסדר חברתי בלתי סביר ושנחבטת גם מבפנים וגם מבחוץ, זה מעורר ספקות עמוקים לגבי כוונותיה של הממשלה. ובעיקר לגבי רצינותה.

סוגיות רגישות וכבדות משקל, שדורשות שינוי של הסדרים חברתיים ותיקים ושבירת קיבעונות מחשבתיים – כמו הסוגייה הדמוגרפית, אי-השוויון, השקעה בגיל הרך או אפילו שינוי מבני בשוק התעסוקה – אי אפשר לפתור עם פטיש. אי אפשר גם להתעלם מקיומן של בעיות כאלה או מהמשמעויות החברתיות והכלכליות שלהן, בין אם מדובר בתת תעסוקה או ב"עודף" ילודה (שתי שאלות שממש לא מוגבלות לחברה החרדית בישראל, אלא נמצאות במוקד של דיונים ארוכי שנים וחובקי עולם).

בוודאי ובוודאי שיש בעיות קשות גם בשוק התעסוקה האנכרוניסטי, בכאוס השורר בתחום ההכשרות המקצועיות, במערכת החינוך, בשירותי הרווחה. למעשה, כמעט בכל מקום שבו נוגעים פה מוצאים ריקבון, הזנחה והתפוררות, וכתוצאה מכך גם הרבה מאוד סבל. והרבה מהצרות האלה קשורות בעבותות זו לזו. מבחינות רבות אנחנו עמוק בבוץ, ובסוגיות רבות אינספור באמת נדרש שינוי עמוק – במחשבה ובמעשה – אם ברצוננו להיחלץ מהבוץ הזה.

המקל לא מביא תועלת

בינתיים יצאה מהאוצר בשבוע שעבר, בשעת לילה מאוחרת, טיוטת חוק ההסדרים, תחת הכותרת: "תקציב 2021-2022 – שינויים מבניים" – נקודת הפתיחה למשהו שלא חווינו כבר שנים, דיוני תקציב.

לכאורה, מוצג בטיוטה אוסף מרשים של רפורמות מבניות ואחרות שנוגעות במגוון רחב מאוד של סוגיות חשובות: תשתיות, דיור, תעסוקה, חינוך, אנרגיה, בריאות, אפילו ביטחון, וגם דברים כמו ניקוז (למאבק בשטפונות), יבוא, שירותי הדואר. למעשה, זה נראה כמו אוסף גדול ולא בהכרח קוהרנטי של תוכניות שהיו תקועות במשך שנים במגירה, שנאספו ביחד די בחיפזון. אפילו המגיהים קצת התעייפו באמצע.

אפשר ללמוד משהו על ההגיון המנחה של הטיוטה הזאת מהעובדה שהמילה "רגולציה" מופיעה במצגת לא פחות מ-55 פעמים ב-125 שקופיות, בעיקר בהקשר של "הסרת". אפשר – וצריך – לנהל ויכוחים ודיונים כמעט על כל סעיף בה. אבל מעניינת במיוחד היא שקופית מספר 20, שכותרתה: "שירות לאומי טכנולוגי – יצירת מסלול לחרדים. יצירת מסלול המספק כלים להשתלבות בתעסוקה לצד המענה הקהילתי-חברתי".

אני מאמינה שבמשרד האוצר כולם, כולל השר, יודעים היטב ש"מקל" שמופעל מיידית כמו ביטול סבסוד מעונות היום הוא צעד סרק פוגעני שנזקו רב בהרבה מתועלתו, בעיקר כאשר ל"צעיר החרדי" שאליו הם פונים אין אלטרנטיבות ממסדיות אמיתיות. הרי במצגת שלהם עצמם הם מראים במפורש רצון לפנות לאותו צעיר בהצעות אטרקטיביות עבורו.

ברור לי שברור להם שמסלול הכשרה כזה לא יקרה מעכשיו לעכשיו, ובוודאי שלא יניב פירות מיידיים. כמובן וכמובן שמדובר בטיוטה, שמועד אישורה עדיין רחוק, אחרי ההארכה של מועד אישור התקציב. אז למה לפגוע עכשיו, ואולי לספק את הבסיס שיכול להצדיק ולמתן את הפגיעה הזאת (גם כן, בצורה חלקית, שטחית ולא מספקת) אחר כך?

ההגיון העיקרי לצעד הזה הוא שטיפול רחב, רגיש, מקרב ומאחה לא עושה כותרות. וגם לא עוזר להסיח דעת. אבל אני לא מכירה שום דרך אחרת לחולל שינוי אמיתי. ליברמן בחר להמשיך פומבית בדרך הפילוג, השיסוי והשנאה של הממשלות הקודמות, וללכת בכיוון ההפוך.

אין ציפיה מניאו-ליברלים כמו לפיד וראש הממשלה נפתלי בנט שיילכו בדרך אחרת, גם אם ישתמשו ברטוריקה קצת פחות בוטה. הדרך הזאת תואמת לגמרי את השקפותיהם המקובעות. אבל הרכיב השמאלי בממשלה לא יכול להסתפק עכשיו בתירוצים, מנומקים ככל שיהיו, כפי שהשמיע במקרה של האכזריות כלפי עוד אוכלוסייה מוחלשת, נשית ברובה, של חוק האזרחות.

הקרב האמיתי, זה שיגדיר את יחסי הכוחות בתוך הממשלה הזאת, ואם באמת יהיה ניתן לקרוא לה "ממשלת שינוי", מתחיל עכשיו: סביב הנושא הזה וכל שאר הסוגיות החברתיות והכלכליות שיצופו סביב דיוני התקציב. והוא יהיה כרוך במידה רבה גם בקריעת התחפושת האובייקטיבית לכאורה שמנסה להציג את הבעיות כעניין רגולטורי גרידא.