בצל המלחמה, פסטיבל הקולנוע BEAT נערך ברוסיה גם השנה

הייתי במוסקבה פעם אחת, בחורף של 2016. ישבתי במושב האחורי של מונית בדרך לפסטיבל קולנוע, כשחלפנו על פני תור של עשרות אנשים עומדים בשלג בסדר מופתי מחוץ למבנה מפואר. זוגות צעירים, הורים עם ילדים, אנשים קשישים – כולם משתרכים זה אחר זה, מחכים שיכניסו אותם למבנה. נהג המונית אמר לי שהם ממתינים להיכנס לתערוכה של אמן הרנסאנס רפאל במוזיאון פושקין לאמנות. הפנמתי שבמוסקבה יש אנשים עם מחויבות מאוד רצינית לאמנות.

מוסקבאית אחת כזו היא אליונה בוכרובה, מארגנת הפסטיבל שהזמין אותי לבירת רוסיה. מותג הדגל של אליונה ושותפה קיריל סורקין הוא פסטיבל הקולנוע BEAT, שהתקיים השנה בין ה-19 ביוני ל-14 ביולי. הפסטיבל מקרין סרטים דוקומנטריים שפונים לקהל צעיר, עם דגש על אמנות ומוזיקה, או סרטים עם צורה קולנועית חדשנית.

לפי אליונה, הפסטיבל ממומן על ידי ספונסרים מסחריים, הכנסות ממחירי כרטיסים ותרומות ממוסדות תרבותיים כמו קרן VAC הרוסית. ב-12 שנות קיום הפסטיבל, הוא גדל מכ-2,000 צופים ב-2010 לשיא של 40 אלף  ב-2021. אולם, לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, ב-24 לפברואר השנה, חייה של אליונה נכרכו במלחמה שבה מדינתה היא התוקפן, מלחמה שהביאה לכך שכ-9.1 מיליון אוקראינים נאלצו לעזוב את מדינתם וכ-15 אלף חיילים ואזרחים אוקראינים נרצחו. כשפגשתי אותה ב-2016, אליונה התמודדה עם קשיים שכיחים בתעשיית הפסטיבלים – גיוס כספים, שיווק, ושכנוע במאים ומפיצים לערוך את הפרמיירה הרוסית של סרטם ב-BEAT ולא בפסטיבל מתחרה. השנה, היא היתה צריכה להחליט אם יש משמעות לפסטיבל קולנוע בזמן מלחמה.

"לאחר ה-24 לפברואר, היה בלתי אפשרי לצפות בסרטים," אומרת אליונה על התקופה שלאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. אך המחשבה על ביטול הפסטיבל גבתה ממנה מחיר כבד גם כן, "זה היה גומר את מה שעשינו ב-13 שנה – בניית מוסד שמקדם את הסרט התיעודי ותומך בקהילת הקולנוענים שלנו." אליונה והצוות המארגן החליטו שאם יקיימו את פסטיבל BEAT, ישנו את מטרתו: "לא רק להציג סרטים תיעודיים חדשים, אלא לתמוך בצופים וביוצרים שנשארו לגור ברוסיה, וכתוצאה מכך מרגישים פגיעים."

נבלני נשאר בחוץ

הפגיעות הזו נראתה במדיה החברתיות בסרטונים ויראליים של שוטרים עוצרים מפגינים מוסקבאים נגד המלחמה; היא רק התעצמה כשבשבוע האחרון, הפרלמנט הרוסי העביר כמאה חוקים חדשים שמגבילים את זכויותיהם של אזרחי רוסיה. בין היתר, הרשויות ברוסיה יכולות כעת לשלול מימון מכל פרויקט יצירתי שנתפס כבעל השפעה זרה; לאסור לעד ארבע שנים אנשים שמשתמשים בסמלים של ארגונים שנתפסים כ"קיצוניים"; להתערב בחוזים של חברות פרטיות ולהכריח עובדים לעבוד שעות נוספות; ולגבי דור העתיד – ובכן, הממשלה הרוסית הקימה תנועת נוער חדשה, "השינוי הגדול" (בולשויה פרמנה), שנמצאת תחת אחריותו הישירה של נשיא רוסיה. במציאות הזו, קשה לחשוב על פסטיבל קולנוע כעל חווייה משמעותית.

ועם זאת, אליונה, קיריל והצוות שלהם החליטו לבסוף לקיים השנה את BEAT. אחד משלבי ההכנה החשובים בכל פסטיבל הוא בחירת הסרטים שיוקרנו. "בהתחלה צפינו בסרטים מתוך תחושה של מחויבות," כתבה אליונה בחשבון האינסטגרם שלה. "לאחר מכן, פיתחנו סקרנות לתחושות חדשות. שמתי לב שסרט על מעצבת אופנה בשנות השישים הפך להיות עבורי סרט על חיים לאחר מלחמת העולם השנייה, והאופן שבו רעיונות חדשים צומחים לאחר מלחמה." בורוכובה מתייחסת לסרט Quant על מעצבת חצאית המיני מארי קוונט, שהשתתף בתחרות הבינלאומית.

סרטים פוליטיים יותר מובהקים, כמו הסרט על מנהיג האופוזיציה הרוסית אלכסיי נבלני, לא הוזמנו להשתתף. "היינו רוצים להקרין את הסרט ברוסיה, אבל לפסטיבלים רוסיים נשקפת סכנה עצומה אם יקרינו את הסרט שלנו." אומר דניאל רוהר, הבמאי הקנדי של הסרט Navalny. "נבלני נחשב על ידי הממשלה הרוסית כטרוריסט. ארגון התחקירים Bellingcat, המנוהל על ידי עיתונאים עצמאיים, נחשב שם כארגון קיצוני ובלתי רצוי. ולכן בלתי אפשרי לפסטיבל ברוסיה להקרין את הסרט שלנו."

אולם, גם אם סרט על האופוזיציונר המוכר ביותר של פוטין לא הוזמן ל-BEAT, סרטים עם אמירה משמעותית על החברה הרוסית כן השתתפו בפסטיבל. אחד מהם אפילו זכה בפרס חבר המושבעים שלו.

"לאן אנחנו הולכים?" של הבמאי הבלרוסי הצעיר רוסלן פדוטוב עוקב אחר אנשים ברכבת התחתית של מוסקבה. פדוטוב, צלם בהכשרתו, מציג מוסקבה שבה ילדים לבושים במדים שעונדים מדליות. "כשהסרט רק יצא, אנשים התרעמו על כך שהצגתי את רוסיה בצורה מיליטריסטית מדי, כמעט אפלה," אומר פדוטוב. הביקורת הזו לא חזרה על עצמה אחרי הפלישה הצבאית לאוקראינה ב-24 לפברואר.

כעת, פדוטוב נמצא בהונגריה, בתוכנית לימודים שנקראת "נוודי דוקו". הוא מדבר איתי מהרחוב, ומתנצל על העיכוב; בדירה שלו נותקו החשמל והאינטרנט. על אף החיבור החלש, הוא מעדיף לדבר בווידאו. הוא בן 34 ויש לו שיער ארוך ופרוע, שמתנופף ברוח כשהוא הולך עם הטלפון בחוץ, מנסה למצוא קליטה. על אף מה שעבר בשנה האחרונה, העיניים של רוסלן עדיין נוצצות כשהוא מדבר על קולנוע. רוסלן נודד עם תוכנית הלימודים שלו בין ערים שונות באירופה מאז ספטמבר. הוא לא השתתף בהקרנת הסרט שלו ב-BEAT, והוא גם לא יחזור למוסקבה בקרוב. "לפעמים אני מתחרט שהתחלתי את התואר הזה. זאת תקופה קריטית עבור יוצרי דוקו להיות ברוסיה, לצלם, להראות איך החברה משתנה. משונה שכל כך הרבה דברים יכולים לקרות בחצי שנה, שנה. מסוכן להיות שם. אבל מוזר לא להיות שם."

רוסלן הוא במקור מבלרוס, שגם בה שולטת אליטה אלימה שמתאכזרת למתנגדי המשטר. הוא עבר למוסקבה כדי ללמוד קולנוע, והתחיל שם את הקריירה שלו. יש לו קשרים אישיים עם מארגני הפסטיבל, ובכל זאת הוא התלבט ארוכות אם לאפשר לסרט שלו להשתתף ב-BEAT. קודם כל, פסטיבל אחר – Artdocfest  של היוצר הרוסי ויטלי מנסקי – רצה את הפרמיירה הרוסית של סרטו של רוסלן. אך Artdocfest החליט לבסוף לא להקרין השנה סרטים במוסקבה, אלא רק בבירת לטביה, ריגה, אליה עבר מנסקי בעקבות הטרדות מצד הממשלה הרוסית. הפרמיירה הרוסית, אם כן, יכלה להתרחש רק ב-BEAT. עכשיו, לרוסלן נשארה ההתלבטות המהותית – האם הוא מאמין שזה נכון מוסרית להקרין את סרטו ברוסיה ב-2022?

"הייתי מעדיף לחכות עם כל ההקרנות ברוסיה לפחות שנתיים… אבל חברת ההפקה שעזרה לי היתה ממוסקבה, והם ממש רצו להראות את הסרט." רוסלן עצמו לא כתב דבר על ההקרנות בפסטיבל BEAT במדיה החברתיות. הוא חשש מההשפעה שתהיה לכך על חבריו האוקראינים. גם בימים שלפני ההקרנה הבמאי הבלרוסי חשב למשוך את הסרט. "ראיתי ממים שחברים אוקראינים שלי פרסמו של הקניון שהופצץ בקייב." ההפגזה, שקרתה ב-27 ליוני–  שישה ימים לפני הפרמיירה של רוסלן ב-BEAT – הביאה למותם של 20 איש ולפציעתם והיעלמותם של 80 אנשים נוספים. "דיברתי עם חברת ההפקה הרוסית על התחושות שהיו לי. אבל החלטנו בסוף להקרין את 'לאן אנחנו הולכים?' ב-BEAT."

להגדיר מחדש את משמעות הפסטיבלים העצמאיים

לאוקראיניים, כמובן, אין אפשרות ב-2022 ללכת לפסטיבלי קולנוע. אנשי קולנוע אוקראינים נזקקים לרשת קשרים בינלאומית כדי להמשיך לקיים את קהילת הקולנוע שלהם. פסטיבל קרקוב הפולני פתח מסגרת ייעודית להצגת סרטים מאוקראינה ובפרט סרטים מפסטיבל Docudays UA האוקראיני שלא יתקיים השנה. הפסטיבל הצ'כי היוקרתי קרלובי וארי ערך כנס שעסק בהשפעת המלחמה באוקראינה על תעשיית הקולנוע הבינלאומית. בכנס, יוצרים ממדינות שונות קראו להחרים את הקולנוע הרוסי ומוסדות קולנועיים רוסיים.

ואולם, בזמן שפסטיבל וילנה הליטאי החרים השנה סרטים רוסיים, פסטיבלים גדולים כמו ונציה וברלין סירבו לעשות כן. הבמאי האוקראיני-בלרוסי סרגיי סולזניצה אמר כי אוכלוסיית רוסיה מנוצלת בידי הקרמלין כמשאב בימי המלחמה כאשר ביקש בפסטיבל קאן האחרון לא להחרים סרטים רוסיים. למעשה, לפי סוכנות ההפצה הרוסית איסטמן, חלה עלייה חדה בהקרנות סרטים רוסיים בפסטיבלים בינלאומיים: מ-190 הקרנות בין ינואר ליולי 2021 ל-332 סרטים רוסיים בין ינואר ליולי 2022. מי שחלקה איתי את הסטטיסטיקה הזו היא הבמאית הרוסיה מרגריטה זכרובה, שסרטה Wild Buzz זכה בפסטיבל BEAT במלגת הפצה ל-50 פסטיבלים דרך סוכנות איסטמן. "אני המפיקה, הבמאית, הצלמת והעורכת של הסרטים שלי," היא אומרת. "מה שאני גרועה בו זה שיווק. הפרס הזה יאפשר לסרט שלי להגיע לקהלים חדשים." זכרובה, תושבת מוסקבה, אומרת שהיא ברחה מהחדשות על המלחמה אל עריכת הסרט שלה, והיא אסירת תודה למארגני BEAT על שבחרו לקיים אותו השנה. "מה עוד אנחנו יכולים לעשות, מי שנשארו ברוסיה בתקופה שאי אפשר לדבר בצורה חופשית על מה שהמדינה שלנו עושה? אנחנו יכולים רק לנסות לתמוך אחת בשני ולרכוש כלים מקצועיים כדי שנוכל להבין את המציאות הזאת מתישהו, מאוחר יותר."

בפסטיבל BEAT של השנה עבדו נשות צוות שנשארו ברוסיה, אך גם כאלה שעזבו לארמניה, טורקיה, גיאורגיה ולמדינות אחרות. לפי אליונה, היה ברור שנשות הצוות שחיו מחוץ לרוסיה ידעו יותר על המלחמה מאשר אלה שחיו בתוכה. גם אם לא היה ניתן להקרין סרטים שעוסקים במלחמה או במערכת הפוליטית שאיפשרה אותה, היא היוותה חלק בלתי נפרד מהפסטיבל. "עשינו טקסים מדיטטיביים במהלך הפסטיבל שמטרתם היתה לעזור לאנשים," היא אומרת. “יש המון שיחות על אשמה ואחריות שבהחלט יש להן מקום, אבל הן גם הורסות אנשים מבפנים ומשאירים אותם חסרי יכולת לחיות את חייהם. רצינו לתת להם מקום בטוח, שכל מצב נפשי הוא לגיטימי בו."

לאחר ש-BEAT נגמר, אליונה כתבה בחשבון הפייסבוק שלה שמטרת הפסטיבל השנה לא היתה רק לשרוד, אלא לגדול; ואכן, כמות הסרטים והתמורה הכספית של פרסי התחרות הרוסית בפסטיבל היו משמעותיים יותר השנה. יום לאחר שיחת הווידאו שלנו, רוסלן פדוטוב כתב לי מהונגריה וביקש שאדגיש עד כמה הוא אסיר תודה לאליונה ולקיריל על כל מה שעשו למען קהילת יוצרי הדוקו במוסקבה.

האמת היא, שהם עשו המון גם בשבילי. לפני שש שנים, ישבתי לצידם על ארגזי ירקות הפוכים בטקס הסיום של פסטיבל הקולנוע בו נערכה הפרמיירה הרוסית של סרטי הראשון. הטקס נערך בשוק פירות וירקות שנפתח בלילה, ובתמונה שיש לי משם מרוח לי חיוך ענקי על הפנים, כשברקע בננות, קלמנטינות וסלסלאות קש. קהילת הקולנוע התיעודי תמיד היתה קטנה יותר ובועטת, תמיד העדיפה סיפורים וקולות שלא נשמעים בתקשורת המיינסטרימית, אשר מציגה מציאות חלקית –  לפעמים כוזבת או מדומיינת –  של החברה בה אנחנו חיים. השנה, בפסטיבל BEAT, כעשרים אלף איש בחרו להתכנס ולצפות בסרטים של יוצרים עצמאיים, בתקופת מלחמה אכזרית שרוסיה פתחה בה באוקראינה. המלחמה לא רק הכתיבה מה אפשר להציג בפסטיבל BEAT; היא גם מגדירה מחדש את משמעות הקיום של פסטיבלי קולנוע עצמאיים עבור המארגנים, הבמאים והצופים המשתתפים בהם.