newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בעיסאוויה לא יודעים ממי לפחד יותר, מהקורונה או מהשוטרים

העובדה שתושבי עיסאוויה, בדיוק כמו תושבי מערב העיר, יושבים בבית כדי להתגונן מהמחלה לא מונעת ממשטרת ירושלים להמשיך להציק לתושבי השכונה. עיסאוויה נשארת אקס-טריטוריה שרק חוקי הכיבוש חלים עליה

מאת:

רביעי בלילה, כמו בלילות רבים אחרים בחודשים האחרונים, סרטוני הווידאו מעיסאוויה אינם מפסיקים להגיע ולשטוף את מסך הטלפון שלי. חלל הבית, המתכונן למציאות בלתי מוכרת של בידוד, מתמלא ברעש יריות, צעקות אימה, קריאות החיילים – התערובת המוכרת מדי של קולות נפץ וקולות אדם. אני נזעקת לשאול מה קרה, אבל בה בעת יודעת ששום דבר מיוחד לא קרה הערב בעיסאוויה – זה רק עוד לילה שבו המשטרה וכוחות הצבא שלה משחקים בחיים של שכונה שלמה.

התושבים טוענים שכניסת השוטרים לעיסאוויה בימים האלה רק מגבירה את הסיכוי להתקהלות לא רצויה. שוטרים בעיסאוויה (צילום: אורן זיו)

התושבים טוענים שכניסת השוטרים לעיסאוויה בימים האלה רק מגבירה את הסיכוי להתקהלות לא רצויה. שוטרים בעיסאוויה (צילום: אורן זיו)

מיוני האחרון המשחק הזה מעסיק ללא הרף את משטרת מחוז ירושלים, ונראה שהיא עושה מאמץ פעיל להגביר את הלהבות שלו דווקא בימים אלה של חרדה ומשבר עמוקים, שאינם פוסחים – מי היה מאמין – גם על תושבי ירושלים המזרחית. בעתות שכאלה, בזמן שמרבית האנשים מכונסים בבתיהם, מנסים לשמור על עצמם ולתכנן את הצעדים הבאים בתוך הכאוס שמתרגש עלינו – נשאלת השאלה מה לעזאזל מחפשים שוטרי מחוז ירושלים בעיסאוויה? האם נתקבלה הודעה מיוחדת פרי דמיונו הקודח של השריף דורון ידיד על מעבדה מיוחדת לייצור הנגיף שמסתתרת בין חנות העוף המטוגן לחנות הטלפונים ברחוב הראשי בשכונה?

כשהחלו להגיע הסרטונים, התקשרתי לחבר בעיסאוויה לשאול לשלומו ולשמוע עוד על התרחשויות היום. שאלתי אם הוא ומשפחתו מצליחים להתכנס פנימה ולשמור על עצמם, להיזהר. בתגובה אמר לי: נזהרים ממה? מהקורונה? מהמשטרה? אנחנו כבר לא יודעים, הסכנה מגיעה מכל כיוון. בעוד שמשרד הבריאות מחריף מיום ליום את ההנחיות המגבילות בניסיון להתמודד עם משבר מסוג שרובנו לא הכרנו בימי חיינו, ואנחנו האנשים על פיסת הארץ הזו עושים את מירב המאמצים להסתגל למציאות של אתגרים נפשיים, כלכליים ובריאותיים שאת היקפם עדיין איננו יודעים לשער – המשטרה והכיבוש אינם מתבלבלים לרגע. עיסאוויה היא עבורם אקס-טריטוריה, שהכללים היחידים בה הם אלה של הדיכוי והכוח.

לכאורה, אין כל הפתעה. בחודשים האחרונים ראינו והבנו כבר מה המשטרה מחפשת בעיסאוויה – דיכוי וריסוק שיטתיים של קהילה פלסטינית בירושלים, דרך התעמרות יום-יומית, וצביעתה בעיני הציבור הישראלי כקן טרור. על סמך הממצאים האלה, לא נותרה סיבה לצפות להתנהלות הגונה מצדה במלחמת ההתשה שלה. ובכל זאת, בימים כמו אלה מקומם ומכאיב במיוחד לראות את ביטוייה המוחשיים, מוחשיים מדי, של המדיניות הגזענית של הממשלה והרשויות הישראליות, שעיסאוויה היא כעין מקרה מבחן קיצוני שלהן.

כמו במערב ירושלים, גם בירושלים המזרחית רמות החרדה והבלבול לנוכח המשבר הקורונה העולמי גבוהות מאד. אנשים מבקשים ומתבקשים להתכנס בבתיהם, לצמצם למינימום את המגע עם אחרים, למזער נזקים. תושבי ירושלים המזרחית מצויים בין הפטיש לסדן כל ימות השנה, ובעתות משבר במיוחד: מחד ישראל אוסרת עליהם להתמודד עם המשבר בעזרת התארגנויות קהילתיות המגובות על-ידי הרשות הפלסטינית (רק השבוע עצרה המשטרה צוות חיטוי במזרח העיר בטענה שהם ממומנים על ידי הרשות הפלסטינית בניגוד לחוק), ומותירה אותם לפעול בריק, ללא הנחיות ברורות מצדה, ללא תרגום של הנחיות המפורסמות בעברית, ללא הליווי והתמיכה הנדרשים להתמודודות המערכות השונות; מאידך היא מוסיפה להתייחס אליהם באופן היחיד שאותו היא מכירה באמת: כאיום בטחוני, כמופע מתמשך ומגוון של "הפרות סדר" שיש להחליש ולמגר אותו.

הודעה שפורסמה היום מטעם הוועדה המקומית בעיסאוויה לאחר הפשיטות הבלתי פוסקות על הכפר בשבועיים האחרונים פירטה את האופנים שבהם הפרה המשטרה את הוראות משרד הבריאות – יצירת התקהלות, מגע ישיר וצפוף עם התושבים החולפים במקום ללא שמירה על המרחק הנדרש, ללא נקיטת אמצעי ההיגיינה הבסיסיים. המשטרה מסכנת כעת בנוכחותה את בריאות הציבור בעיסאוויה. הנוכחות המאסיבית של חיילים הנעים בין השכונות השונות, היווצרות התקהלויות מרובות משתתפים ברחובות הצרים שאלמלא נוכחות המשטרה היו ככל הנראה עומדים ריקים, חסימת כבישים היוצרת פקקים ארוכים והתגודדות עוברי אורח, בידוק שרירותי בתוך הרכבים. זאת מבלי לציין את ההשלכות הנפשיות המוכרות, החמורות והוודאיות, על הילדים בפרט, שבימים אלה של חרדה עמוקה הופכות כבדות עשרות מונים.

שיהיה ברור. אנשי עיסאוויה אינם מבקשים כיבוש סטרילי, דיכוי בכפפות של גומי. הם דורשים מהרשויות הכובשות האמונות על בריאותם ועל שלומם מינימום של הגינות: עצירת ההתעמרות השרירותית שפוגעת ומסכנת את מאמציהם להגן על קהילתם בעת משבר ארצי ועולמי. ביום חמישי שעבר, נחסמה שיירת מכוניות של אזרחים ישראלים שהיו בדרכם לכנסת למחות נגד הסיכול הממוקד שרוקחים נתניהו ואדלשטיין לכנסת. דורון ידיד מפקד מחוז ירושלים הוא ששלח את השוטרים לחסום את כלי הרכב בדרכם.

דורון ידיד, שמפעיל כך את המשטרה לדיכוי הפגנה להגנת שאריות הדמוקרטיה הישראלית, הוא אותו דורון ידיד שמוביל ומנהל את ההתעמרות המתמשכת בתושבי עיסאויה יותר מחצי שנה. שוב אנחנו נוכחים לדעת שדיכוי אינו נעצר בקו הירוק. הפרקטיקות הדכאניות שמפעילה ישראל כלפי כבושיה חודרת פנימה אל החברה הישראלית וכלפיה. ועדיין, אנחנו כישראלים מחזיקים בינתיים בהרבה יותר הגנה וכוח. נמשיך להשתמש בהם כדי להוציא את המשטרה מעיסאוויה.

הכותבת היא רכזת פיתוח מדיניות בעמותת עיר עמים ופעילה אקטיביסטית בירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf