בסוף עוד יבקשו מבית הספר הדו-לשוני לפצות את המציתים

כחמישה חודשים לאחר הצתת כיתות א' בבית הספר הדו-לשוני בירושלים הגיעה הפרקליטות להסדר טיעון עם שניים מתוך שלושת הנאשמים בהצתה, האחים נחמן ושלמה טוויטו, במסגרתו הוסר מכתב האישום הסעיף לפיו המניע להצתה היה גזעני.

אני מוכרחה להודות שמעבר לכעס ולתסכול, הידיעה הזו גרמה לי בעיקר לגחך על הנאיביות שלי עצמי: כאשר נעצרו שלושת הצעירים החשודים בהצתה, שלושתם פעילי להב"ה, חששתי שמא המערכת תחליט להחמיר איתם באופן מיוחד בגלל הפרופיל התקשורתי הגבוה של התיק. לא שהקלתי ראש בעניין, או שחשבתי שהם לא ראויים לענישה שתבטא את חומרת המעשה; הצתה של בית ספר היא בהחלט פשע נתעב, במיוחד כאשר היא נעשית ממניעים אידיאולוגיים מובהקים כבמקרה הזה. אבל חשבתי אז, ואני חושבת גם היום, כי שורש הבעיה נמצא הרבה מעל לראשם של שלושת הצעירים הללו, שגויסו לשורותיו הרעילות של גופשטיין, נגדו לא הוגש אפילו כתב אישום עד עצם היום הזה.

> שרפו את כיתה א': בביה"ס הדו לשוני נאבקים על השותפות

במהלך מערכת הבחירות האחרונה יצא לי להתלוות לסיור בחירות של מיכאל בן ארי ושל בנצי גופשטיין ולדבר עם נער צעיר, פעיל להב"ה, בערך בן גילם של הנאשמים בהצתת הדו-לשוני. בנסיבות אחרות, הוא היה יכול להיות אולי אחד מהם. "נבון ומאיר עיניים", כתבתי עליו אז, "ורדוף כולו". כיצד נער כזה, כמו גם שלושת החשודים בהצתה, מוצאים את דרכם לזרועותיו של גופשטיין? השאלה הזו לא צריכה להעסיק רק את המחלקה היהודית של השב"כ, אלא בראש ובראשונה את החברה הישראלית. הנוכחות שלהם שם היא גם הכישלון שלנו כחברה, ועל הכישלון הזה אנחנו מסרבים לתת את הדעת.

החברה הישראלית לא רוצה, וספק אם כבר מסוגלת, לסמן לעצמה את הקווים האדומים הבסיסיים ביותר. ייתכן שהפרדוקס טמון בעצם הציפיה לסימון גבולות פנימיים ממדינה חסרת גבולות. יהיו שיגידו כי ככל שישראל תשיל מעליה את מסכות הדמוקרטיה ואת היומרות למוסר בתוך מציאות בלתי דמוקרטית ובלתי מוסרית בעליל, כך ייטב. ודאי ישנם גם הטוענים כי הציפיה שמערכת המשפט הישראלית תכיר בהצתת הדו-לשוני כפשע גזענות נגועה בצביעות, בהתחשב בכך שאחד מתפקידיה העיקריים של המערכת הזו הוא הכשרת גזענותה הממוסדת של המדינה עצמה.

ייתכן שכך. אבל בהחלטה שלא להכיר באופי הגזעני של מעשה ההצתה, המערכת חטאה לא רק כלפי קורבנות הפשע הזה אלא גם כלפי הצעירים המציתים עצמם, ועוד רבים רבים כמותם. מערכת שלא מסוגלת להבהיר לצעירים הללו שהם נענשים לא מפני שהשחיתו רכוש אלא מפני שמה שעשו הוא פשע גזעני, מערכת שמצד אחד מוציאה את הכהניזם מחוץ לחוק ומאידך סוללת את דרכם של כהניסטים מוצהרים אל בית הנבחרים, נושאת באחריות מול המציתים הללו ומול אלה שיבואו (ויבואו) אחריהם.

לא העונש הוא השאלה

נכון לעכשיו, עדיין לא ברור מה יהיה העונש שייגזר על הנאשמים במסגרת עסקת הטיעון. ייתכן בהחלט שבסופו של דבר ייגזר עליהם עונש חמור: סעיף ההצתה בו הודו יכול להגיע לבדו עד ל-15 שנות מאסר. אבל עונש חמור, ללא הרשעה בסעיף ההסתה לגזענות, הוא חסר משמעות ולמעשה הנזק הכרוך בו רב על התועלת.

מאז אותו בוקר בו הגיעו תלמידי הדו-לשוני לבית ספרם כשניחוח הספרים החרוכים עוד נישא באוויר ועד היום, הם שמעו הרבה מילות תמיכה ועידוד מחד גיסא, וגינוי והוקעה של ההצתה מאידך גיסא. הם עדיין לא שמעו את ההתנצלות המתבקשת מצד הערוץ הראשון על שידור כתבתו המגמתית והשקרית של איציק הלפרין שקדמה וקידמה את ההצתה, וכעת הם גם כנראה לא יישמעו מבית המשפט שהפשע שנעשה נגדם היה ממניע גזעני.

לא שתלמידי הדו-לשוני צריכים את החותמת של בית המשפט כדי לזהות גזענות וכדי לדעת לקרוא לה בשם; התלמידים שלנו יודעים לזהות גזענות על שלל ביטוייה ומופעיה ולהוקיע אותה באופן כמעט אינסטינקטיבי. מי שבאמת היה זקוק להכרה הזו, לקריאה הזו לגזענות בשמה, הם אנחנו, החברה הישראלית. מצער ומביך שאפילו את המעט הזה לא השכילה המערכת לספק.

כעת נותר לעקוב ולראות מה יהיה עונשם של שני האחים שהודו בהצתה במסגרת עסקת הטיעון התמוהה. הנאשם השלישי, אגב, יצחק גבאי, המיוצג על ידי עורך הדין איתמר בן גביר, סירב להצטרף לעסקת הטיעון ונאבק כעת נגד כשרות ההודאה שמסר בחקירת השב"כ. יש מצב שגבאי יודע מה הוא עושה. אם בן גביר הצליח לשכנע את בית המשפט כי מרזל איננו כהניסט, לא אתפלא אם בסופו של המשפט, בית הספר הדו לשוני עוד יצטרך לפצות את גבאי על עוגמת הנפש שנגרמה לו במהלך ההצתה.

> אחרי האחווה בביה"ס הדו-לשוני, ילדיי חוזרים למצור בעיסאוויה