במקום לגנות את גרוניך, דרשו את פרסום מסמכי ילדי תימן

אני באמת מתקשה להבין את עוצמת הסערה הציבורית בעקבות דבריו של שלמה גרוניך ("כזה קהל אני רוצה, אשכנזים כאלה, אין פה אפילו צ'חצ'ח אחד") בפסטיבל עין גב.

המופע הפאתטי הזה שלו עורר אצלי בעיקר חמלה. יותר מאשר נהי של איש האתמול על העולם הלבן והמושלם שלו שהיה ואיננו עוד, זוהי קינתו של הנשאר מאחור. האם גרוניך לא היה מת למלא את קיסריה, כמו אותם "צ'חצ'חים" שהוא לועג להם? ברור שכן. אבל את קיסריה אי אפשר למלא בלי הקהל המזרחי, שמזמן כבר לא רואה את גרוניך ממטר. אז הוא נשאר עם "הווזווזים" שלו בעין גב, וכמו כל סרח עודף שסר חינו בעיני הקהל, הוא מנסה לשוות לזה מראית עין של אקסקלוסיביות. זה לא מרגיז, זה פאתטי.

בכלל, גרוניך הוא איש האתמול בכל כך הרבה מובנים עד שתמונתו צריכה להופיע ליד הערך המילונאי של המושג. זה מתבטא באופן כמעט קומי באוצר המילים שלו: צ'חצ'ח, ווזווזים, "אשכנזים כאלה". אני לא חושבת שהבנות שלי היו מבינות מה זה צ'חצ'חים או ווזווזים. לא שהסנטימנטים הגזעניים האלה פסו מהעולם, חלילה. ממש לא. אבל הם השכילו לעדכן את עצמם באוצר מילים "נקי" יותר, שכאילו לא צבוע אתנית. ופתאום בא הגרוניך הטיפש הזה, איש האתמול, ומחזיר אותם לקדמת הבמה כאילו לא חי פה בשני העשורים האחרונים.

אבל על הדרך, הוא עשה שירות חשוב לאלה שמתעקשים שמילים כמו "ערסים" ו"פריחות" לא נושאות מטען אתני, שהרי "יש גם ערסים אשכנזים". דווקא משום שהוא איש האתמול, גרוניך עשה להם שירות בכך שדיבר בלי המסכות, שמבקשות לטשטש אמיתות כואבות מאחורי תעלולים רטוריים.

עוצמת התגובות הזועמות ושטף הגינויים מקיר לקיר להתבטאות התפלה של איש כל כך איזוטרי כגרוניך מעלים בעיקר את התחושה שיותר מכל דבר אחר, מדובר בטקס היטהרות קולקטיבי. מס שפתיים שמשלמים לקהילה, שסובלת מאפליה אמיתית, כדי להימנע מטיפול בצרכיה ובדרישותיה.

אם במקום לגנות בלהט מוזיקאי מיושן שאבד עליו הכלח כל אותם שרים ובכירים, שמיהרו להתבטא בעניינו של גרוניך, היו דורשים, למשל, ממשרד הבריאות לפרסם את הדו"ח בעניין המעורבות של מערכת הבריאות בחטיפת ילדי תימן, בלי ספק הם היו משיאים תרומה משמעותית יותר למאבק בדיכוי ובאפליה נגד מזרחים בישראל, כמו גם לחקר ולחשיפת האמת.

אילו שרת החינוך, יפעת שאשא ביטון, היתה לוקחת על עצמה להכחיד את תופעת ההסללה של ילדי פריפריה לחינוך מקצועי, מדיניות מרושעת שדנה שכבות שלמות של ילדים מזרחים לחיים של עבודת כפיים בתחתית ההיררכיה הסוציו-אקונומית, במקום למהר ולתרום את שני הסנטים שלה למצעד הגינויים נגד גרוניך, היא היתה כנראה תורמת הרבה יותר למאבק בגזענות ובאפליה נגד מזרחים בישראל.

אילו אריה דרעי היה פועל בשבתו כשר הפנים לערוך רפורמה יסודית בחלוקה השערורייתית של שטחי השיפוט באופן שהיה מאפשר לעיירות ויישובי פריפריה לקבל את המשאבים הנחוצים להתפתחות הכלכלית שלהם, במקום ללהג על הגזענות העבשה של גרוניך, הוא כנראה היה תורם ל"שקופים" שאותם הוא מתיימר לייצג הרבה יותר.

למעשה, הוא היה תורם לעניין המזרחי לאין שיעור יותר אילו היה טורח להתנער משותפו הפוליטי, נתניהו, אחרי שיד ימינו, נתן אשל, חשף את האסטרטגיה הפוליטית של הליכוד ביחס למזרחים ואת השיסוי המניפולטיבי שלהם לאלימות. הדברים האלה ללא ספק משפיעים על המציאות המזרחית בארץ יותר מאשר הבליו של איש שולי כמו גרוניך.

ישנה בישראל התמכרות ציבורית לא מובנת לגינויים פומביים. ואולי דווקא מובנת מאוד; במקום שבו לקיחת אחריות של ממש נחשבת לרעיון ביזארי, גינויים פומפוזיים הם כל מה שנשאר. התופעה הזו מגיעה לשיאה האבסורדי כאשר אפילו בצלאל סמוטריץ' מצטרף לחגיגה ומגנה את דבריו של גרוניך. הנה, גם סמוטריץ' במזדעזעים מגזענות. מה נאמר.

ובחזרה לפסטיבל עין גב, לסיום. האמירה האומללה של גרוניך היא הקטנה שבבעיות הקשורות להופעתו שם. הבעיה המרכזית היא, כמובן, עצם הנוכחות והבמה שמקבל בפסטיבל רשמי אדם שעומדות כנגדו עדויות על הטרדות ותקיפות מיניות מצד מספר נשים. כך בדיוק נראית מציאות שבה גינויים מחליפים לקיחת אחריות ותיקון.