newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במחאה על רצח אשה בדואית בצפון מצאתי סולדיריות ותקווה

עשרות נשים וכמה גברים הפגינו השבוע מול בית המשפט בנצרת במחאה על אוזלת היד שהביאה לרצח נורא כעבייה מטובה זנגריה. "רצח של נשים קורה בכל העדות, לא רק אצל ערבים", אמרה יוצאת אתיופיה שבאה להזדהות

מאת:

בתוך מבול הידיעות המחרידות על אלימות מגדרית בישראל עם האונס הקבוצתי באילת, בפלסטין נרצחה צעירה בידי הארוס שלה ותוך שבוע שתי החמולות הגיעו לסולחה תמורת סכום  גדול של כסף שחולק לתשלומים והרשת שום געשה מזעם. במצרים נחשפה פרשיית אונס קבוצתי שביצעו שבעה ילדי מיוחסים ובכירי הון-שלטון במלון חמשה כוכבים, והרשת סוערת מסיפור על עיתונאי מפורסם, שנהג לאנוס להטריד ולאיים על נשים בסביבתו, והן  העזו לדבר סופסוף. והנה הגיעה הידיעה על רצח של עוד אישה ערבייה מהצפון, נורא כעבייה, בת 53 מהכפר טובא זנגרייה. חמש עשר נשים ערביות ויהודיות נרצחו השנה, רובן  בתקופת הקורונה הארורה הזו, עשר מתוכן היו ערביות.

וירוס הרצח צריך גם כן ריחוק וסגר. הפגנת המחאה נגד רצח נורא כעבייה מול בית המשפט בנצרת (צילום: סמאח סלאימה)

וירוס הרצח צריך גם כן ריחוק וסגר. הפגנת המחאה נגד רצח נורא כעבייה מול בית המשפט בנצרת (צילום: סמאח סלאימה)

בכל מקום בעולם אנחנו הנשים מרגישות על הבשר שלנו את התפשטות וירוס האלימות המגדרית בצל משבר הקורונה. מצבן של הנשים מידרדר מיום ליום. הן נפגעות קשה מהאבטלה, גם שלהן עצמן וגם של בני הזוג שאיבדו את מעוז כבודם כ"גברים מפרנסים". זה בהחלט יכול להסביר את העלייה התלולה במספר התלונות על אלימות במשפחה בחודשים האחרונים בישראל, את מקלטי הנשים המלאים ואת עמותות הנשים הקורסות תחת הנטל. עמותת נעם, לדוגמה, עם אותו מספר של מתנדבות, טיפלה במספר כפול של פניות, כ-120 מקרים בחודש השיא של המגפה (אפריל-מאי).

החברה הישראלית מוצפת בחודשים האחרונים במחאות נגד השחיתות, נגד המשבר הכלכלי ובעד פתיחת נחל העאסי/אסי. בשבוע שעבר ראינו גם גל קטן של מחאות בעקבות האונס באילת. אולם גל המחאות עדיין לא מצליח למשוך אליו את האזרחים הפלסטינים. אז בתוך כל הכאוס הזה. איך נארגן מחאה נגד הרצח של נורא כעבייה?

בכל זאת, אנחנו, קואליציית הארגונים נגד רצח נשים בחברה הערבית, החלטנו לארגן מחאה נגד הרצח של נורא. כי הפעם כולם פישלו. בעלה של נורא הואשם בעברו ב-27 תיקי אלימות וגם ישב בכלא. נורא היא אשתו השלישית. אחרי ששתי נשים ניצלו מבין ידיו.

נורא כעבייה

נורא כעבייה

הוא התחתן עם נורא לפני שלוש שנים בלבד, ובהן הוא הספיק להתעלל בה באופן קבוע. היא ברחה ממנו, ובמאי הוא כמעט רצח אחד מילדיו בבלוק שזרק עליו. הבעל נכנס לכלא ושוחרר למעצר בית, עם הערכת מסוכנות גבוהה מאד. כל הנורות האדומות נדלקו, אבל שופט החליט שאין בעיה שהוא יחזור הביתה עם אזיקון אלקטרוני. נורא עצמה שילמה את הערבות שהביאה לשחרור האיש שרצח אותה. אולי חשבה שהוא יעריך את אצילות הנפש שלה וישאיר אותה בחיים. הוא לא. נורא ישנה בבית משפחתה, ובעלה הגיע אליה ורצח אותה בזמן שישנה.

המחאה נערכה מול בנייני בית המשפט בנצרת, שהחליט לשחרר אדם אלים והסתפק בצו הרחקה ובאזיקון. הדפסנו שלטים: "מעצר בית = גזר דין מוות", "רוצחי הנשים מאחורי סורגים", "די נמאס, הרשיעו כל אנס", ו"וירוס הרצח גם צריך ריחוק וסגר".

נסעתי מנווה שלום ואחאת אסלאם ביום חם מאד, עברתי דרך לוד לאסוף מפגינות, וחשבתי לעצמי מי יגיע לנצרת, כאשר כולן עסוקות באונס הקבוצתי ויום לפני כן ארגוני נשים יהודיות הכריזו על שביתת נשים ועל מחאה במוקדים רבים. אפילו המחאה של הערבים באה באיחור של יממה.

בפייסבוק מישהי כתבה לי: לא התייאשת מהמחאה, סמאח? שום דבר לא זז, והחברה הופכת לאלימה יותר.  הסתכלתי על תמונות הנרצחות של השנה ועל התמונה של נורא במושב לידי, ועניתי לה: לא, לא התייאשתי. זה שהחברה שלנו כופה עליך זוגיות עם גבר אלים ומובטל בגיל חמישים, כי אישה רווקה שחיה לבד זה לא מקובל; זה שאת נרצחת ללא עוול בכפך; זה שאת אישה בדואית מכפר בצפון – לא אומר שנשתוק ונשלים עם המצב. גם אם נעמוד מעט נשים פמיניסטיות בצומת, המסר יעבור, שכנעתי את עצמי.

התקשרתי בדרך לחברת המועצה זינב אבו סוויד מכעבייה והבנתי שהיא מגיעה עם חברות וקרובות משפחה לעצרת. יופי, אנחנו לא לבד, זה מאד מעודד, אמרתי לה.

במקום ההפגנות היו כמה עשרות אנשים. לצד נשים שרובן מוכרות מארגוני הנשים שיזמו את העצרת, עמד שם גבר צעיר וצעק את ססמאות במיקרופון. הסתכלתי ומצאתי כמה גברים בעצרת, וגם כמה נשים יהודיות.

בשולי ההתקהלות עמדו שתי נשים ממוצא אתיופי עם שלטים קטנים בכתב יד. אני תמיד שמחה על כל השתתפות של אשה יהודייה מכל מוצא במחאה נגד רצח נשים, אך לא הצלחתי להסתיר את ההתרגשות המיוחדת למראה שתי הנשים האלה. חששתי שאני איראה כמו מתנשאת לבנה "אשכנזייה", ערבייה פמיניסטית פריבילגית, שמתלהבת מנוכחות מנשים אתיופיות, אבל בסוף אזרתי אומץ, ניגשתי אליהן, הודיתי להן שבאו, ודיברנו קצת.

הסתבר שהן חלק מקבוצת נשים בעמותת מהפך תע׳ייר בעיר נוף הגליל (נצרת עילית), שפועלת למען קידום שוויון בפריפריה החברתית וסולידריות בין נשים מקהילות שונות. הן סיפרו שבקהילת הנשים בנוף הגליל הן  עוסקות בנושא האלימות בכלל בחברה הישראלית והן הזדהו עם צעדת האימהות הערביות, ששכלו את ילדיהן ונפלו קורבן פשיעה ורצח בחברה הערבית.

"אנחנו יודעות מה נשים ערביות מרגישות". נשים ממוצא אתיופי במחאה על נורא כעבייה מול בית המשפט בנצרת (צילום: יערה אלף-דקל)

"אנחנו יודעות מה נשים ערביות מרגישות". נשים ממוצא אתיופי במחאה על נורא כעבייה מול בית המשפט בנצרת (צילום: יערה אלף-דקל)

בנדיג׳יו, אחת משתי הנשים, מבינה מה אנחנו מרגישות כנשים ערביות מאוימות שהחיים שלנו לא מעניינות את הממסד. רק לשם הבנה: לפי נתונים עד 2017, רבע מהנשים שנרצחו בישראל היו ממוצא אתיופי, בעוד חלקה של העדה במדינה הוא רק 1.5%. ענת יעקוב, המשתתפת השנייה, אמרה דברים חדים. "באתי להפגנה כדי שנרגיש בלי פחד, שנהיה בטוחות", היא אמרה לי. "רצח של נשים קורה בכל העדות ולא רק אצל הערבים. טוב שגם אנשים אחרים באו. היתה הזדמנות להכיר ולדבר עם עוד אנשים. זה מרגש."

השתתפותם של גברים ערבים ויהודים, הגעתן של קרובות המשפחה של נורא שדיברו עם התקשורת באומץ רב, הנאום של חברת המועצה הבדואית הראשונה וכן גם נוכחתן של שתי נשים מהעדה האתיופית, שבה בה מספר הנרצחות עולה על חלקה של העדה באוכלוסייה הכללית, בדיוק כמו בחברה הערבית – כל התמהיל האנושי הפמיניסטי הזה נתן לי מנת אופטימיות, שעשויה להזין את התקווה שלי. אני מאחלת לנו – אחיות שלי בכל מקום,  ערביות יהודיות פלסטיניות וישראליות, אשכנזיות, מזרחיות, חרדיות, אתיופיות, רוסיות ומה שתרצו – שאולי אולי באמת נוכל יחד לשנות את המציאות ולילדים שלנו יחכה עתיד טוב יותר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf