במחאה נגד נתניהו, המרכז-שמאל הצייתן לומד מהו מרי אזרחי

הפילוסוף ג'ון רולס מגדיר מרי אזרחי (civil disobedience) כ"פעולה ציבורית, בלתי אלימה, מצפונית אך פוליטית ומנוגדת לחוק, הנעשית בדרך כלל כדי לחולל שינוי בחוק או במדיניות הממשלה", כך לפי התרגום העברי לספרו "מרי אזרחי". על פי ההגדרה הזו, חלקים בחברה הישראלית מתקרבים מאוד לעמדה של מרי אזרחי נגד השלטון. החרדים המפרים באופן גלוי והמוני את מגבלות הקורונה, בעלי העסקים הקטנים המודיעים שיפתחו היום את העסקים שלהם למרות המגבלות, וכמובן עשרות האלפים שיצאו לרחובות במחאה נגד נתניהו, תוך הפרה גלויה ומודעת של המגבלות על ההפגנות בחוק הקורונה, שנוסחו במיוחד כדי למנוע אותן – כולם נוטלים חלק, במודע או שלא במודע, ב"מרי האזרחי" הזה.

נתחיל דווקא מהחרדים. יש מי שיגיד שהחרדים רגילים לא לציית לחוק. העיתונאי אלי ביתאן טוען שזה ממש לא נכון. הגברים החרדים אכן לא משרתים בצבא, אבל הדבר נעשה על פי חוק. חוק שמרגיז חילונים רבים, אבל חוק. יותר מכך: לפי ביתאן, עצם הפילוסופיה הפוליטית של החרדים בנויה על קבלת חוקי המדינה שהם חיים בה. על החוקים האלה בונה החברה החרדית את האוטונומיה הדתית והרוחנית שלה. יש קבוצות שוליות מבחינה מספרית כמו נטורי קרתא או הפלג הירושלמי, שקוראות תיגר על "המדינה הציונית" וחוקיה, אבל הן לא מעידות על הכלל.

לפיכך – לפי ביתאן – הצפצוף ההמוני, השיטתי והמוצהר על חוקי הקורונה הוא חריג. הוא נעשה חריג עוד יותר אם נביא בחשבון את הכלל הדתי של "פיקוח נפש", שהיה אמור לשכנע את החרדים ומנהיגיהם שאפשר לבטל לימודים או תפילה בתוך בית כנסת בתמורה לשמירה על הבריאות והחיים. נכון, המהלך החרדי אינו מכוון "לחולל שינוי בחוק", אם נדבק בהגדרות של רולס, אלא נעשה משום "פיקוח נפש רוחני", כפי שציטטה כאן ב"שיחה מקומית" פנינה פויפר מדבריו של בכיר בחסידות בעלזא. אבל אין מחלוקת שמאות אלפי חרדים החליטו, במודע ובמוצהר, להפר את חוקי הקורונה תוך נכונות לשלם את המחיר, גם הרפואי וגם בעימותים קשים עם המשטרה.

ההפגנות נגד נתניהו נושאות אופי שונה, כמובן. מטרתן המובהקת היא "לחולל שינוי בחוק או במדיניות הממשלה", אבל הן עושות בדרכים השואבות את השראתן משיטות של מרי אזרחי. יותר מ-10,000 המפגינים שצעדו אתמול במשך שעות ברחובות תל אביב ידעו שהם מפרים את החוק המגביל הפגנות למרחק של אלף מטר מהבית. הנימוק – המוצדק לחלוטין – היה שהחוקים האלה מהווים פגיעה אנושה בזכות יסוד בדמוקרטיה כמו הזכות להפגין, שהם חוקים פוליטיים ושהמשטרה הפועלת נגדם מופעלת על ידי בעלי עניין פוליטיים. אבל קשה למצוא הגדרה להפגנה כמו אתמול, ולרבות שבאו לפניה, מאשר "מרי אזרחי".

למעשה, את ניצני "המרי האזרחי" הזה אפשר למצוא בשמות שבחרו לעצמן הקבוצות המרכזיות במחאה. השם "הדגלים השחורים" מהדהד את הקביעה של בית המשפט בעניין הטבח בכפר קאסם ולפיה היתה חובה להפר את הפקודה לירות בתושבי הכפר משום ש"דגל שחור" של אי מוסריות התנופף מעליה. האנלוגיה היא שגם אם ממשלת נתניהו היא חוקית מבחינה פורמלית, היא עושה מעשים שיש חובה מוסרית ואפילו חוקית לסרב להם. גם השם "קריים מיניסטר" מתייחס לראש הממשלה כפושע, ולפיכך כל מה שהוא עושה הוא נפשע. ולפשע יש חובה מוסרית להתנגד.

לא מדובר רק בסמנטיקה. מאז הפגנת "יום הבסטיליה" ב-14 ביולי מול מעון ראש הממשלה בירושלים, ההפגנה שלמעשה החלה את מה מוגדר היום כ"מחאת בלפור", ההפרה המודעת של הכללים שהציבה המשטרה למפגינים הפכה כמעט לנורמה. מפגינים ירדו לכבישים במאות ובאלפים, לא חששו מעימותים עם השוטרים וגם לא חששו להיעצר.

שווה להתעכב על עניין העצורים. בתחילת ספטמבר ספר אורן זיו בתחקיר ב"שיחה מקומית" 283 עצורים מתחילתו של גל המחאות. מאז מספרם רק גדל.  אף מפגין או מפגינה לא נעצרים משום שהם אוהבים להיעצר. הנכונות להיעצר מעידה על אמונה שיש ערכים שבשמם מותר ואפילו חובה לא לציית להנחיות והכללים שה"ממלכה" קובעת, משום ש"דגל שחור" של אי מוסריות מתנוסס מעליהם.

אם בעבר בהפגנות של המרכז-שמאל היהודי, רוב המפגינים קיבלו את מרות המשטרה, הסתייגו מעימותים אתה ופעמים רבות מי שנעצר בהפגנות האלה נתפס כ"פרובוקטור", היום הנעצרים לא מתביישים במעצר אלא אפילו מתגאים בו, וזה חל לא רק על צעירים "אנרכיסטים", אלא גם על אנשים "מכובדים" כמו גונן בן יצחק, אמיר השכל וכרמי גילון, כולם אנשים שרואים את עצמם הכי רחוק מהשוליים. גם ציבור המפגינים מקבל אותם באהבה ובהערכה על שהם מוכנים "ללכת עד הסוף".

הדבר המעניין כאן הוא שהנכונות הזו "זלגה" אל המיינסטרים של המרכז-שמאל היהודי הישראלי, שתמיד היה צייתן ושמרני להפליא. גם אם המחאה יותר מגוונת ממה שמנסים לצייר אותה, אין ספק שרוב ציבור המפגינים הוא חילוני, חלקו הגדול ממעמד בינוני או בינוני גבוה (לפחות עד למשבר הקורונה). אצל חלקים ניכרים מ-130 אלף האנשים שירדו לכיכר הקרובה למקום מגוריהם בשבועיים האחרונים, הציות לכללי ה"ממלכה" הישראלית הוא כמעט חלק מההגדרה העצמית שלהם. זה בוודאי ניכר אצל כמה מראשוני המפגינים, כמו השכל ואחרים, שבעיניהם הם עצמם ה"ממלכה": בשירות הצבאי, בשירות המדינה, באקדמיה וכולי.

נכון, המוטיבציה של המפגינים אינה זהה. השכל וחבריו רוצים בראש ובראשונה "להחזיר להם את המדינה" שהלכה כביכול לאיבוד תחת שלטונם של נתניהו, הליכוד והחרדים. זה מה שמאפשר התבטאויות מתנשאות וגזעניות כמו שהשכל נתפס בהן מול שוטרים ממוצא אתיופי. הצעירים בני העשרים עד שלושים שמובילים את המאבק ברחובות רוצים שינוי הרבה יותר עמוק, גם אם הוא רחוק מלהיות מנוסח. אבל בסופו של דבר, גם אנשי המרכז-שמאל השמרני ה"ישן" וגם הצעירים ה"חדשים" מוצאים את עצמם מול אותם שוטרים, מפרים את אותם חוקים מתוך טענה שהחוקים האלה אינם מוסריים ולכן צריך לשנות אותם ואת הממשלה שחוקקה אותם.

על הרקע הזה, אפשר להבין את האובססיה של נתניהו ושל אמיר אוחנה לפרק את ההפגנות בבלפור. הם רצו לפרק את ניצני "המרי האזרחי" הזה, ממש מתחת לבית ראש הממשלה, בלב ליבה של ירושלים. התוצאה, כמו שקורה פעמים רבות, היתה הפוכה. במקום ש"המרי האזרחי" יתרכז ב"קפסולה" בכיכר פריז, הוא התפשט למקומות שבקושי ידעו איך נראית הפגנה.

בלפור "חינכה" דור שלם של צעירים – קשה לאמוד את מספרם אבל הוא בוודאי מונה כמה אלפים – שעברו בפועל ל"מרי אזרחי": כלומר ל"פעולה ציבורית, בלתי אלימה, מצפונית אך פוליטית ומנוגדת לחוק". זהו שינוי שקשה להמעיט בחשיבות שלו, בעיקר משום שהוא זוכה לתמיכה בקבוצות חברתיות, שעד לפני חודשים ספורים בסך הכל סלדו מכל מה שמערער אפילו במעט את ה"ממלכה".

השינוי הזה לא היה יכול להתרחש ללא נתניהו. מצד אחד, הוא חיזק את השיח השבטי בישראל ולפיכך החליש מאוד את הסולידריות החברתית, ומצד שני הוא תקף באופן שיטתי את כל המוסדות שיש בכוחם לשמור על איזושהי מראית עין של הסכמה חברתית – משטרה, פרקליטות, בתי משפט, כנסת, משרד האוצר, התקשורת ועוד. מאז תחילת החקירות נגדו, המתקפה הזו הפכה לאובססיה.

הקורונה, עם המשבר הכלכלי והבריאותי העמוק שהיא גרמה לו, רק החריפה את תהליך ההתפרקות הזה. התחושה שנתניהו פועל בעניין הקורונה אך ורק מנימוקיו האישיים משותפת היום לרוב מכריע של הציבור בישראל, אפילו בימין הדתי שתמיד היה נאמן לו. המשטרה, שאמורה להיראות כגורם נייטרלי, נתפסת היום כשחקן פוליטי, שעליו מטיל נתניהו משימות שהיא לא יכולה לעמוד בהן כמו שמירת סגר או מניעת הפגנות במאות מוקדים.

זה חמור במיוחד, כי כפי שאומר פרופ' גיא בן פורת, חוקר מדע המדינה מאוניברסיטת בן גוריון שמרבה לעסוק במשטרה, המשטרה היא הנציג של הריבון שהאזרח נתקל בו ברמה היומיומית, ברחוב, יותר מכל גורם אחר. ברגע שהיא נתפסת כמוּטה, כל היחס ללגיטימיות של הריבון עשוי להשתנות.

אותם ניצנים של מרי אזרחי מכרסמים בכוחו של נתניהו, כפי שמשתקף בצלילה שלו בסקרים, אבל הם לא בהכרח יובילו למהפך פוליטי. ייתכן שאפילו הפוך. ייתכן מאוד שחלק מאותו מעמד בינוני ובינוני גבוה נבהל מהאגרסיביות ומן ה"מהפכנות" של המחאה ומעדיף לנדוד לחיקו השמרני של נפתלי בנט, שמבטיח אמנם להזיז את נתניהו הכושל מתפקידו, אבל לא לחולל יותר מדי זעזועים במשטר הימני-לאומני השולט כאן.

גם העובדה שהחברה הישראלית כל כך מפולגת פוגמת בסיכויים של "המרי האזרחי" הזה להוליד שינוי של ממש. במקום לחפש שותפות עם החרדים במאבק נגד החוקים האנטי-דמוקרטיים שמעבירה הממשלה, מפגיני בלפור מציגים אותם כאויב. מחאת בלפור גם נכשלה כישלון חרוץ בהושטת יד לקבוצה שמעולם לא הרגישה חלק מ"הממלכה" הישראלית ויכולה לשמש בעלת ברית טבעית למאבק נגד ממשלה שפועלת באופן אנטי דמוקרטי – המיעוט הפלסטיני בישראל. שלא לדבר על העובדה הפשוטה שלמחאה הזו אין תוכנית פוליטית סדורה, מעבר ל"לֵך".

ובכל זאת, עצם העובדה שעשרות אלפי מתומכי המרכז-שמאל היהודי זזים ממקום הנוחות שלהם, מטילים ספק עמוק בלגיטימיות של המשטר כאן ומוכנים לשלם מחיר מסוים על ההתנגדות הזו – פותחת פתח לשינויים משמעותיים בעתיד. יותר מדי זמן, המשטר המדכא והמעוול בישראל התנהל כאילו לעולם חוסן. עכשיו ניבעים בו סדקים. גם אם בטווח הקרוב זה יביא לריאקציה ימנית-שמרנית בדמות ממשלת בנט, אנחנו עדים כאן להתארגנות אזרחית מסוג חדש. ואלה חדשות טובות לכל מי שרוצה שישראל תהפוך, בפעם ראשונה בתולדותיה, לדמוקרטיה אמיתית.