בלי נימוק והסבר: כך נדחות בקשות נשים למעמד אזרחי בישראל
גם נשים שנישאו לאזרח ישראלי וסובלות מאלימות או אפילו נשים שנסחרו לזנות מתקשות לקבל מעמד אזרחי בישראל. בג"ץ ומבקר המדינה מתחו ביקורת על אופן התנהלות הוועדות המטפלות בעניינן
"כמה רעות וקשות צריכות להיות שנות חייו של אדם כדי שעניינו יוכר כ'הומניטרי' באופן המצדיק מתן מעמד בישראל?" כך פתחה שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז את הכרעת הדין שהפכה את החלטת הוועדה לעניינים הומניטריים לדחות את בקשתה של אישה לקבל מעמד אזרחי בישראל (בג"ץ 4380/11).
שיעור הבקשות לקבלת מעמד אזרחי בגין אלימות נגד נשים ירד מ-73% ל-37%. אישה במעון לנשים מוכות. למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)
האישה שבה דובר הושאה כקטינה, ולאחר שהתגרשה, השיאו אותה בשנית בנישואי ביגמיה. בקשתה לקבל מעמד לא היתה קשורה בנישואיה, אלא כדי שתוכל לטפל בשני ילדיה הפגועים, הישראלים, ולהיעזר במשפחתה שנמצאת כולה בישראל.
הוועדה דחתה את בקשתה, אבל המליצה לה להמתין עד שתהיה בת 25 ואז לבקש מעמד זמני בזכות נישואיה. משום שלא היתה אשתו הראשונה של בעלה, סביר שהבקשה היתה נדחית. לאחר שמתח ביקורת על עבודה הוועדה, החליט בג"ץ שיש להעניק לאישה היתר שהייה מתחדש.
בפרויקט נשים ללא מעמד אזרחי בישראל של עמותת "אישה לאישה – מרכז פמיניסטי חיפה" נתקלנו במקרים של נשים שנאבקו לקבל מעמד כדי שיוכלו לעמוד בזכות עצמן ולא כקניינו של גבר זה או אחר, ובסופו של דבר סורבו. בלא מעמד, אין לנשים האלה נגישות מלאה לשירותים רפואיים, לזכויות עבודה, לשירותי רווחה, ולשירותים שונים שיכולים לספק להן הגנה.
בין הנשים שאנו מסייעות להן יש קורבנות וניצולות של סחר בנשים, מבקשות מקלט, נשים נשואות או כאלה שנמצאות במערכת יחסים עם אזרח או תושב ישראלי, ומהגרות עבודה. הן משתייכות לקהילות שונות: מזרח אירופאיות, פלסטיניות, אפריקאיות ואסיאתיות.
שתי ועדות דנות בעניינם של מי שרוצים ורוצות להגיש בקשה למעמד אזרחי בישראל (שלעולם אינו אזרחות של ממש) ואינם זכאים לכך מתוקף החוקים הקיימים (חוק השבות, חוק הכניסה לישראל, חוק האזרחות ואישור של בקשת מקלט).
ועדה אחת, המורכבת מנציגי שב"כ, משרד הביטחון ומשרד הפנים, זו שהמלצתה-החלטתה צוטטה בתחילת המאמר, מתמקדת באזרחים פלסטינים. הוועדה השנייה היא הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים, המורכבת מנציגי משרדי החוץ, הבריאות והרווחה, וכן מנציגי המשטרה, המוסד לביטוח לאומי ונתיב.
לא שומעים את הנשים
אחד המקרים הקלאסיים של נשים המבקשות מעמד מהוועדה הוא של אישה שנפגשת עם אזרח ישראלי ונישאת לו, ולאחר הנישואין, וגם לאחר שנולדים ילדים, היא חווה אלימות מצד הגבר.
כשהאלימות מידרדרת והאישה רוצה לעזוב, הגבר מאיים שידאג שהאישה תגורש או שלא תוכל לראות את ילדיה יותר. כך למעשה שולט הגבר בכל פעולה של האישה, כיוון שהיא חוששת לפנות לרשויות כדי לקבל הגנה. בדרך כלל, האישה מגישה בקשה לוועדה ההומניטרית אחרי שהצליחה להיפרד מבן הזוג האלים, אך נותרה פגיעה ובסכנת גירוש.
נציגי הוועדה מתכנסים אחת לחודש ללא נוכחות המבקשות, ומקדישים כרבע שעה לעיון ולגיבוש החלטה בכל אחד מן התיקים. כמה בקשות נידונות בשנה? בכמה מהן ניתן מעמד, אפילו ארעי, למבקשות? קשה מאוד לדעת, שהרי חוסר השקיפות והתיעוד נדמה, על פניו, מאוד מכוון.
במענה לשאלה לגבי הסיבות לדחיית בקשות בדיון שהתקיים בוועדה למעמד האישה בכנסת ב-2018, אמרה נציגת הוועדה, מזל כהן, כי "אין לנו אפשרות מיחשובית לעשות את הפילוח הזה".
מדו"ח מבקר המדינה ל-2017 (עמ' 1013-1071) עולה כי "הוועדה ההומניטרית דנה בבקשות המוגשות לה יותר משנה לאחר שהוגשו הבקשות, והדבר גורם לשיהוי ניכר בטיפול בהן".
כמו כן נכתב בדו"ח כי "האופן שבו מרכזת רשות האוכלוסין את המידע בדבר הבקשות שמוגשות לוועדה ההומניטרית אינו מאפשר בחינה שיטתית של התהליך ואף אינו מאפשר התמודדות עם טענות שלפיהן הטיפול ממושך באופן בלתי סביר".
העיכוב הוא רק צד אחד של התסכול הבירוקרטי נוכח עבודת הוועדה. חוסר השקיפות והתיעוד הבלתי מעמיק מנטרלים את היכולת של הנשים להבין באופן בהיר מהם השיקולים שהכריעו את גורלן או לערער על ההחלטות בעניינן.
על אותן הנשים נגזרת תחושה בלתי נסבלת של אי ודאות שמעכבת את שיקומן. המשמעות היא שבזמן ההמתנה הזו רבות מהן נאלצות להתקיים ולקיים את ילדיהן ללא שום זכויות בסיסיות.
אין קריטריונים ברורים
לכאורה, לנגד הוועדות עומדים שני שיקולים מרכזיים העשויים להקנות מעמד לאישה: שאלת זיקתה לישראל ומצבה ההומניטרי.
הזיקה לארץ נמדדת באמצעות נכסים, קיומם של קרובי משפחה, התערות חברתית ועוד. אך במקרים רבים, בדיקת הזיקה של הוועדה מעוותת את תמונת המציאות המורכבת של נשים נפגעות אלימות.
כך, למשל, אם האישה חיה בעוני ואין לה נכסים בישראל, או אם היא מבודדת מבחינה חברתית כיוון שהיא קורבן לאלימות במשפחה, הדבר עלול לשחק לרעתה.
אם יש לה קרובים בארץ המוצא שלה, אף אם אין להם קשר אתם, הדבר עלול להשפיע גם כן לרעה על סיכויה לקבל מעמד, אף על פי שילדיה, אזרחי המדינה, חיים כאן וסובלים מאלימות מצד אביהם אזרח המדינה. כל אלה מתפרשים על ידי הוועדה ה"הומניטרית" כעילות לדחיית הבקשה.
הוועדה אומרת שמשך השהות של אישה בארץ אינו שיקול למתן מעמד, אבל לעתים הוועדה משתמשת בנתונים האלה לרעת המבקשות. כך קרה כשהוועדה דחתה בקשה של אישה בנימוק שהיא התגוררה בארץ המוצא שלה חמש שנים יותר מאשר התגוררה בישראל, אף שהיא שוהה בארץ 20 שנה.
גם במקרים שאישה הגיעה לישראל בגיל צעיר ונותקה לחלוטין משורשיה, נוכחנו לגלות כי נציגי הוועדה יכולים תמיד לטעון שהאישה יכולה עדיין להתערות בארץ המוצא שלה וכך גם ילדיה הישראלים שנולדו וגדלו פה.
משרד הפנים יודע יותר טוב מהנשים מה טוב להן. שר הפנים אריה דרעי (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש 90)
"הרבה פעמים הזיקות מאוד חשובות לנו כדי לדעת מה טוב יותר לאישה הזאת", טענה כהן באותו דיון בכנסת. כלומר, לפי המדינה, אישה שבחרה להישאר בארץ ועברה שבעה מדורי גהינום רק כדי שעניינה יידון בוועדה, אינה יודעת "מה טוב יותר" בשבילה.
בנוגע לשאלת מצבה ההומניטרי של האישה, ההגדרות מעורפלות עוד יותר. גם אם עניינה של אישה הובא לוועדה תחת "נוהל אלימות" – נוהל המיועד למי שהופסק ההליך שלה לקבלת אזרחות מתוקף נישואיה לאחר שבן הזוג שלה היה אלים כלפיה, אין שום ודאות שבקשתה תתקבל.
למעשה אין קריטריונים לבחינה של מקרים הומניטריים. חברי הוועדה מנצלים כל עילה כדי לדחות בקשות. אפילו נשים שנסחרו לזנות דרך גבול מצרים נחשבות כמסתננות על ידי הוועדה, ובקשותיהן נדחות, גם אם מצבן קשה. אותו הדבר לגבי מי שאבי ילדיהן, שהם אזרחי ישראל, עבר להתגורר בחו"ל.
שעיור הבקשות הנענות בחיוב יורד באופן מובהק עם השנים. מעתירה של המוקד לפליטים ומהגרים עולה כי בעוד ב-2010, 73% מהבקשות למעמד אזרחי תחת הסעיף של "נוהל אלימות" נענו בחיוב, ב-2018 שיעורן צנח ל-37% בלבד. שיעור הנשים הפלסטיניות שמקבלות תשובה חיובית הוא אפסי. גם מי שנענית בחיוב לאחר שחיכתה שנים רבות, במקרים לא מעטים אינה מקבלת מעמד עם זכויות סוציאליות.
בפסיקת בג"ץ כתבו השופטים כי "התמונה המצטיירת באשר לאופן עבודת הוועדה ההומניטרית מחייבת חשיבה. ראשית, גם אם תפקידה של הוועדה הוא לעמוד בפרץ ולא לקבל כל בקשה, הרי שהיא אמורה לבחון את הנושאים שבפניה גם מתוך עמדה של פתיחות והבנה, כי חלק מן הבקשות, ולו חלק קטן, צריך להתקבל. שנית, מאחר שמדובר בדיני נפשות, יש מקום להקפדה רבה יותר על תיעוד עבודתה של הוועדה ועל גיבוש נימוקיה".
בימים אלה, כשמדי שבוע אנחנו שומעים על אישה שנרצחה על ידי בן זוגה, אנו שואלות: איזו אחריות יש לישראל על נשים שהן קורבנות לפשעים המתרחשים בשטחה? מדוע יוצאת המדינה מגדרה כדי לצייר נשים שרק מנסות לשרוד כאויב מסוכן שיש לחסום בפניו את הגבולות? ומה הומניטרי בוועדות ההומניטריות?
נטלי הווארד היא פמיניסטית רדיקלית ואקטיביסטית בפרויקט נשים ללא מעמד אזרחי בישראל של עמותת אישה לאישה – מרכז פמיניסטי חיפה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
