בכל אשכנזי יש גם גזענות כלפי מזרחים

כותבת אורחת: רות שטרן

כשידידי שלומי חתוכה ביקש ממני בטלפון לכתוב משהו על מזרחים ואשכנזים קצת נבהלתי. איך אני אכתוב בלי שיראו את כל הגזענות שלי?

הדרך הכי קלה ובטוחה לא להפגין גזענות היא להימנע. אם אני לא אהיה בסביבה של מזרחים, שחורים וערבים אז אני לא אהיה גזענית. אני מכירה את האסטרטגיה הזאת חזק על בשרי. כשיצאתי מהארון כלסבית הרבה מאד חברות וחברים התרחקו. היה קל לחשוב שזה רק בגלל שהם לא יכולים לסבול את זה שאני לסבית, אבל אני חושבת שמה שהם באמת לא יכלו לסבול זה את הרגשות של עצמם. הם הרי לא רואים עצמם כהומופובים, אז מאיפה כל הרגש החזק הזה ומה יקרה אם מישהו יראה אותו? אז הם לקחו כמה צעדים אחורה, העיקר שהרגש המגעיל הזה לא ימלא להם את הגוף. אבל כשהם לקחו צעד אחורה הם השאירו אותי לבד ואני לא רוצה לעשות את אותו הדבר למזרחים.

החיבור הכי מהיר שלי עם מה שקורה היום עם המזרחיים של ערס פואטיקה למשל, הוא שבמקום למחוק את עצמם הם מתבלטים. במקום לקבל את ההתבוללות הם צועקים. כמו שאני לא מוכנה להיות הלסבית השקטה שרק מבקשת שיתנו לה לחיות בשקט אלא אני מתעקשת להתנשק ברחוב, ולעשות רעש ולא לסבול שום גילויים של הומופוביה.

הקריאות של "למה אתם עושים רעש?" הן אותן קריאות כלפי וכלפי המזרחים. אומרים לי שהרי כולנו אותו דבר – סטרייטים, הומואים, מזרחיים, אשכנזים – והרי את עושה את ההפרדה, לא אנחנו. אבל כשאתה בקבוצה הדומיננטית והחזקה, קל לך להגיד "כולנו אותו דבר", כי אתה לא צריך לזוז מטר בשביל זה. כשאתם אומרים לי שכולנו אותו דבר אתם מתכוונים להגיד: אם תגדלי את השיער הרי אפילו לא ידעו שאת לסבית, אז למה את מתעקשת להיות שונה? למה את חייבת את התספורת המשונה הזאת ולמה את לא מסוגלת ללבוש חצאית? זה בדיוק כמו להגיד למזרחי: אבל מה זאת המוסיקה הזאת ולמה השרשרת?

אבל אני רוצה להגיד כמה דברים על הגזענות שלי. אני רוצה להדגיש כדי שיהיה ברור שאני שונאת את החלק הזה בי. כל כך שונאת וכל כך מתאמצת להפטר ממנו אבל הוא נדבק כמו מסטיק על ג'ינס ומסרב להעלם. ואחד הדברים שקורים בזמן שאני עושה את המאמצים האלה הוא שאני לא יכולה שלא לשים לב לכמה אני פועלת בצורה גזענית כל כך הרבה פעמים.

> לקח לי שנים לצאת מהארון הגאה ועוד שנים לצאת מהארון המזרחי

אז ככה.

שמתי לב שכשאני הולכת ברחוב ועובר מולי מישהו כהה עור אני פחות אזוז ואתן לו/לה לעבור. זה נראה כלום אבל זה כל כך עמוק, כי זה אומר שבעצם אני פחות שמה לב לזה שהוא קיים, הקיום שלו במרחב הוא פחות ממשי משל מישהו לבן.

אני המון פעמים תופסת את עצמי מתפרצת לדברים של מזרחיים. יש לזה טווח רחב, החל מזה שפשוט בשיחה אני לא אתן לזאת שאני מדברת איתה לגמור משפט, ועד שאני אתחיל לדבר עם מישהי ולא אשים לב שהיא באמצע שיחה עם מישהו אחר.

השנייה הזאת של הפליאה כשמזרחי/ת אומרת משהו אינטליגנטי. (סליחה סליחה סליחה). זה גם כל כך חזק שלא משנה כמה מזרחיים סופר חכמים אני אכיר זה עדיין יקרה.

לצערי הרב בטח יש עוד, ולצערי העוד יותר רב כנראה ככל שאני אפטר מהדפוסים האלה אני אגלה חדשים, אבל מה לעשות. זאת הדרך וצריך לעשות אותה.

אני רוצה לכתוב משהו לכל האשכנזים שממלאים את הרשת בדברי תוכחה, יוהרה ושנאה. מה שנדרש מאיתנו עכשיו הוא לא לעשות משהו מסובך, אנחנו אפילו לא נדרשים להבין, לקבל, ובטח שלא להגיד את דעתנו המלומדת. מה שאנחנו נדרשים לעשות עכשיו זה לשתוק. כן, זה נחמד אם אפשר לתמוך אבל זה לא העיקר. מה שקורה עכשיו זה שבמקום שהמזרחים יעשו מה שהם רוצים וצריכים לעשות כדי לשנות את המצב הדפוק שהם וכולנו יחד איתם נמצאים בו – הם מבזבזים את הזמן שלהם בלהדוף את ההתקפות שלכם. אז די, פשוט תפסיקו.

רות שטרן היא לסבית, אמא לשלוש, מתמללת וכותבת. גרה בשכונת התקווה. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> ערסים ופרחות: הילדים החורגים של הישראליות