הילד שלכם לא חייב ללכת לאיבוד בבית הספר

בימים אלה מתכננים בבתי הספר את מערכת השעות לשנת הלימודים הבאה. זה הזמן שבו מנהלות בתי הספר מתפנות לחלום, להציע ולנסות. להבנתי, תפקיד בית הספר הוא לאפשר, לתמוך וללוות את התפתחות האדם. מה שמונע מבתי הספר לממש זאת כיום, הוא הסידור הקשיח של תלמידים לפי כיתות, שחייבות לפעול יחד תמיד (ראו: די לכיתה). במקום זאת אני מציע ארבע מסגרות שונות לקיבוץ התלמידים:

1. קבוצות חינוך, שבהן כ-15 תלמידים, כמסגרת חברתית שפותחת וסוגרת את יום הלימודים.
2. קבוצות לימוד במקצועות לינאריים (חשבון ושפה): הומוגניות בשלב ההקניה, והטרוגניות בשלב התרגול.
3. קבוצות בחירה במקצועות האחרים, בהם התלמידים בוחרים פרק לימוד מתוך מגוון פרקים שממילא קיימים בתכניות הלימודים.
4. קבוצות פעולה בסדנאות של אמנויות, מלאכות וחינוך גופני.

פירוק הכיתה אינו מחייב תכניות לימודים חדשות, הכשרת מורים מיוחדת, או ויתור על תכנית הליבה המחייבת של המשרד. באופן עקרוני (לפני האילוצים המקומיים של כל בית ספר) זה נראה כך:

כה אמר קומניוס:

חשוב לי להדגיש –  אין כאן פדגוגיה חדשה או המצאה יש מאין. הכול כבר הוצע בעבר, ולא פעם אחת. כדי להמחיש זאת, אביא את הדברים כפי שנכתבו על ידי יוהאן קומניוס, בשנת 1667, בספרו פמפאדיה:

"כלֵי החינוך מובטחים לכל בני האדם בכל העולם. אני מתכוון לכל החושים, החיצוניים והפנימיים, עם כל הדברים הנתפסים בחושים; השכל המצויד ברעיונות, יצרים וכישורים כלליים; הלב, מושב הרגשות והשאיפה לטוב עליון; וכן אני כולל את הלשון לצורך תקשורת, את הידיים לטיפול נכון בכל הדברים, ואת תקופת הילדות וההתבגרות הנמשכת מספיק זמן על מנת לרכוש את כל הכלים. כל בני האדם הם זהים במובן זה.

"אין הבדל בהתפתחות [בני האדם], אם כי ייתכן הבדל גדול בקצב. בני אדם נבדלים במהירות ההבנה, בדייקנות המחשבה או באחיזת הזיכרון. אלא שכושר חשיבה, שיפוט או זיכרון שהם כהים או מחודדים, אינם נוגעים בשאלת האנושיות, מלבד שהם קובעים את קצב ההתקדמות.

"ברור איפה, שאין זה יותר מדי לבקש שכל בני האדם, ללא יוצא מהכלל, צריכים להתפתח למלוא אנושיותם. [מכאן תפקיד בית הספר:] לטפח את התפתחות האדם כך שיכיר את הטוב שבו ויהיה מורגל להשתמש בו וליהנות ממנו".

"זה יהיה לטובת כל בני האדם שיהיו זהירים בבריאותם, שכן ניתן להמשיל את גוף האדם למיכל העשוי מעפר, שבו שוכנת אורחת שמימית [הנשמה], ואם בדרך כלשהי הוא יהיה קלוקל, פגום או מוחלש, האורחת תהייה בהכרח משועממת, חולה או בכלליות שלא בקו הבריאות. בריאות על כן חייבת לקבל את מלוא תשומת הלב במהלך חיינו, ובמיוחד אצל ילדים צעירים […] שכן חטא ההזנחה מן המקור, הופך לבלתי ניתן לריפוי.

"זה חשוב מאוד שבני אדם יבינו את הדברים באמת, וידעו כיצד לבחור בדברים או להתרחק מהם באמצעות שיקול דעתם. זה יבטיח שצלם האל שבבני האדם לא יכחד, שכן הוא שומר על חופש הבחירה כתכונה הייחודית לאדם. אם זה יחסר, ואנשים יאלצו להכניע את רצונם לכוח שיפוט חיצוני, במקום רצון נקבל אי-רצון, ובמקום אדם נקבל לא-אדם.

"אנחנו חייבים לוודא שהתלמידים מסיימים את בית הספר, לא עם סדרה של ספרים שלמדו, אלא עם שכל, לב, לשון וידיים שחונכו כראוי, ושבעקבות כך הם נושאים מכלול של חוכמת עולם. לא בספרים אלא בלבבותיהם, ומבטאים זאת בפעולתם.

"דבר זה לא יקרה אלא אם בני האדם ינטשו את מנהגם המביש ללכת אחרי בני אדם אחרים במקום אחרי רצונם שלהם, וללמוד להוקיר את אלוהים, את הטבע ואת חושיהם המאומנים כהלכה, כלפיד זוהר לעקוב אחר אורו. זאת המשמעות שבני אדם יגלו עצמם כצלם אלוהים".

"העצמי" שבביטחון העצמי ובערך העצמי

בתמצית קומניוס אומר כך: בית הספר משרת את תקופת הילדות, במהלכה הילדות והילדים מתפתחים לקראת עצמאותם. ערכם המוחלט של כל הילדים שווה, אך יש להתחשב בשונות ביניהם, המקבלת ביטוי בקצב ההתקדמות. תחומי ההתפתחות הם: ידע עולם, תפקודי הגוף, וההתפתחות האישיות או העצמי ("יגלו עצמם"). כלי ההתפתחות המרכזיים הם חופש בחירה ושיקול דעת.

הדברים נכונים במיוחד, וחשובים במיוחד, בגיל בית הספר היסודי. בגיל זה נחלשת התלות בהורים כדמויות ההתייחסות המכרזיות שלנו, מי שמשקפים לנו את התנהגותנו. לצידם מתחזקת החשיבות שאנחנו מייחסים למבוגרים נוספים (המורות והמורים) ולחברת הילדים (ממליץ בעניין זה על מאמרה של חנה גרפי פישר). מכאן החשיבות לשייך את התלמידים לקבוצות חינוך קטנות, בהן ייקל עליהם למצוא לעצמם מרחב בטוח לקיומם. מכאן גם החשיבות להתחשב בקצב התקדמותם האישי ולאפשר להם מידה של בחירה ושיקול דעת.

---

* ההצעה המוצגת כאן התקבלה לניסוי במסגרת אגף מו"פ של משרד החינוך. האתגר הוא בהתאמת העקרונות שהוצגו למשאבים הקיימים בכל בית ספר. מספר מנהלות בתי ספר התעניינו לבחון את האתגר, כאשר בית הספר "בן גוריון" בגבעתיים נבחר כבית ספר מדגים.