בית החולים שהפך לסמל של הקהילה היהודית באיראן לקראת סגירה

כבר כמה חודשים מתפרסמים דיווחים כי בית החולים היהודי על שם ד"ר רוחאללה ספיר בטהרן נאלץ להתמודד עם קשיים כלכליים, ובימים האחרונים נמסר כי הוא עומד לקראת סגירה. זהו רגע עצוב בהיסטוריה של העיר טהרן ושל הקהילה היהודית בעיר ובאיראן כולה.

מייסד בית החולים, הרופא היהודי רוחאללה ספיר, עבד בבית חולים ממשלתי אחר בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כשראה כיצד מטופלת יהודייה מקבלת יחס משפיל ועלבונות בשל יהדותה (זו היתה תקופה של עלייה באנטישמיות, בין השאר בגלל תעמולה של גרמניה הנאצית), החליט ספיר להקים בית חולים שייתן יחס חם וטיפול מסור לכל דורש, ללא אפליה וללא תשלום.

לפני 80 שנה, ב-1941, הקים ד"ר ספיר את בית החולים צמוד לבית הכנסת מולא חנינא, בקצה השכונה היהודית עודלאג'אן. בתוך זמן קצר הפך בית החולים למוסד מרכזי, בתקופה של הגירה מסיבית לערים – כולל של יהודים מאזורים אחרים באיראן.

בקיץ 1941 כבשו בריטניה ובריה"מ את איראן, ובחורף של אותה שנה התחילו להגיע למדינה אלפי פליטים פולנים, שהיו כלואים בגולאגים ובמחנות עבודה בסיביר ובמרכז אסיה, לאחר שקיבלו "חנינה" מיוזף סטאלין. אותם אנשים הוגלו מפולין לאחר שזו חולקה בין בריה"מ לגרמניה הנאצית בתואנה שהם "אויבי מעמד". כמחציתם שרדו עד שבריה"מ הצטרפה לצד של בעלות הברית במלחמה בנאצים, כשנתיים לאחר מכן, ואז הוענקה להם החנינה.

הפליטים הגיעו לאיראן במצב רפואי גרוע. רבים מתו בנמל הגעתם – יעידו על כך בתי הקברות באזור בנדר-י פהלווי על חוף הים הכספי. חלקם פונו לטיפולים רפואיים במחנות שהוקמו על ידי הצלב האדום, ארגון הג'וינט, הצבא הבריטי והצבא האדום. השאר פונו לבתי חולים קטנים יותר בערים. פליטים רבים – לאו דווקא יהודים – הגיעו לבית החולים של ד"ר ספיר. מחלת הטיפוס הרגה רבים מהם, וספיר נדבק בה גם הוא והלך לעולמו זמן קצר לאחר מכן.

בית החולים המשיך לתפקד ולגדול, ועבר כמה רחובות צפונה למתחם גדול ומרכזי יותר. עם השנים הקהילה היהודית חוותה עלייה מטאורית במעמדה הסוציו-אקונומי ורבים עזבו את ה"מחלה" לשכונות החדשות בצפון טהרן.

בשנות ה-60 של המאה העשרים, בית החולים ייסד והפעיל תוכנית להכשרת אחיות, שהפכה למודל לבתי ספר לאחיות שקמו מאוחר יותר. בשנות ה-70, אף שרוב התושבים בשכונה כבר היו לא יהודים, בית החולים המשיך לשרת את הקהילה היהודית ואת הקהילה הקרובה אליו, ושמו נודע למרחוק. הוא נהנה מתמיכת הקהילה ומתמיכתם של ארגונים יהודיים מעבר לים. המלכה פרח דיבא ביקרה בו תדירות, וגם אלינור רוזוולט ביקרה בו. הוא היה למקור לגאווה לקהילה, לעיר ולאיראן.

השלט בכניסה לבית החולים הציג את הפילוסופיה שלו כולה: "ואהבת לרעך כמוך" (همنوعت را مثل خودت دوست بدار המנועת רא מסל-י ח'ודת דוסת בדאר), ופני בית החולים היו תמיד כלפי הקהילה שמסביב. ב-1977-1978, בעת ההפגנות שהובילו למהפכת 1979, בית החולים לקח על עצמו את היישום הפשוט ביותר של הכלל האנושי הזה.

כשהשאה שלח את צבאו להתמודד עם המפגינים, הצבא, המשטרה, הסאוואכ (המשטרה החשאית), ושאר הכוחות פצעו והרגו מפגינים רבים. כאשר מפגינים פצועים הגיעו לאחד מבתי החולים הציבוריים האחרים בעיר, בתי החולים היו חייבים לדווח על הפצועים לסאוואכ, שבתורו לקח אותם לחקירה שממנה רבים לא יצאו. הנהגת בית החולים ספיר החליטה שהיא לא מסגירה פצועים לידי הסאוואכ. השמועה נפוצה גם בקרב המפגינים, שחיפשו דרכים להגיע לבית החולים היהודי.

בשלב מסוים הפעיל בית החולים קבוצות חילוץ ביחד עם איתוללה סייד מחמוד טלקאני, שהיה ממקורבי ח'ומייני באיראן, בעת שהאחרון היה בגלותו בפריז. קבוצות חילוץ אלה הגיעו לזירת ההפגנות ראשונים, ואספו את הפצועים לבית החולים ספיר. בשל האוטונומיה שהיתה לבית החולים כמוסד שנמצא בבעלות של קהילת מיעוט דתית, הצבא נמנע מלפרוץ אליו, אף שפעם אחת הוטל עליו מצור של 72 שעות.

ההתנהלות הזאת לא נבעה מתמיכה במהפכה. רבים מהצוות וההנהלה של בית החולים דווקא תמכו בשאה ואפילו היו ביחסים טובים מאוד עם הארמון. אבל את המבצע הזה הם ניהלו בשם המשימה של ד"ר ספיר מימי הקמת בית החולים: לתת טיפול מסור, לאהוב את רעך כמוך. זו היתה משימה הומנית, לא פוליטית.

אחרי ניצחון המהפכה, רוב המוסדות הפרטיים הולאמו, ובהם אלה שהיו בבעלות של קהילות דתיות. גם בית החולים ספיר היה ברשימת המוסדות המולאמים, ושמו היה אמור להשתנות מ"כורש הגדול" (השם שניתן לו בהקמתו) לבית החולים על שם ח'וסרו גולוסרח'י, אחד ממנהיגי השמאל שהוצא להורג ב-1974 בתום משפט ראווה.

הקהילה היהודית, עובדי בית החולים, מטופלים ועוד פנו לוועדות הרלוונטיות של השלטון המהפכני וביקשו כהוקרת תודה, להשאיר את בית החולים בידי הקהילה היהודית. לאחר דיון והבאת עדויות, אישרה הוועדה את הבקשה, ושם בית החולים שונה לבית החולים על שם ד"ר ספיר, על שם מייסדו.

הקהילה היהודית בטהרן הצטמצמה מאוד מאז. בשכונת עודלאג'אן כבר לא גרים יותר ממניין יהודים. אולם בית החולים המשיך להיות הסמל לחיבור של הקהילה היהודית לחברה הכללית. הוא גם המשיך לשרת את אוכלוסיית האזור, הענייה בדרך כלל. מכר סיפר לי בתחושת סיפוק שמדי פעם, כשברדיו מגישים את דיווחי התנועה, הם קוראים לכביש הסואן של רחוב מצטפא ח'ומייני במקטע ההוא על שם ד"ר ספיר, ואותו זה ממלא גאווה.

נשיאי איראן משנות השמונים ועד רוחאני אף תרמו כל אחד תרומה כספית לבית החולים כל שנה. אבל בשנים האחרונות בשל משברים כלכליים עמוקים, הסנקציות על איראן ועוד, בית החולים נכנס לחובות שלא בטוח שיצליח לצאת מהן.

בכתבות בעיתונות האיראנית נראה שאולי עוד יש פתח שיאפשר את המשך הפעלתו, אולם היום זה נראה כמעט בלתי אפשרי. סגירתו של בית החולים תהיה אירוע עצוב מאוד בתולדות הקהילה היהודית האיראנית.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספר "בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים"