בין שייח ג'ראח למאבק האקלים נמצאת התקווה לשינוי

הפיצוץ הראשון הפתיע אותי. היינו ברחוב די צר, והמשטרה גם ככה דחפה אותנו בצפיפות לכיוון אחד. לא תארתי לעצמי שיזרקו רימוני הלם בדיוק למקום שבו היינו.

לא היה לאן לברוח. בכל מקום היו מכוניות חונות, וכל מה שהיה ניתן לעשות זה לנסות להסתתר ביניהן, בזמן שהשוטרים ממשיכים לדחוף אותנו ולזרוק לעברנו רימוני הלם. מצאתי את עצמי נדחסת במעבר צר בין קיר למכונית חונה, ומרגישה כל הזמן שאולי אני בכלל אמורה לרוץ לתוך הפיצוצים כדי למצוא את החברות שלי ולעזור.

מישהו הופל על הרצפה, וכל השוטרים היו עליו. זה היה ח"כ עופר כסיף מהרשימה המשותפת. פתאום ראיתי בצד מישהי שוכבת על הרצפה עם פציעות בגב, ואנשים צועקים לאמבולנס. כל זה קרה בהפגנה בשייח ג'ראח ביום שישי האחרון.

הסיפור הטראגי של שייח ג'ראח הוא מקרה אחד מיני רבים שמדגים את מציאות הכיבוש והגזל שבה אנו חיות. משפחות פלסטיניות שמפונות באלימות מבתיהן, שבהם הן חיות כבר יותר מ-50 שנה, לטובת הכנסת מתנחלים לאותם בתים כדי לייהד את ירושלים המזרחית. זאת, תוך ניצול ציני של חוק הסדרי המשפט והמינהל, שנועד לכאורה לתקן עוול היסטורי ולאפשר לאוכלוסיות שאיבדו את רכושן בעקבות מלחמת 1948 להשיב אותו.

כמו הרבה דברים אחרים במדינה הזאת, גם החוק הזה מתורגם באופן שמשרת רק קבוצה לאומית אחת. על אף גורל דומה – אובדן של רכוש ואדמות – הצדק מתקיים רק עבור יהודים. ולכן עומדות כיום 218 משפחות פלסטיניות בפני סכנת גירוש בשכונות שייח ג'ראח וסילוואן. לכמה משפחות בשייח ג'ראח – סבאג, אל כורד, דיאב, סקפי, ג'עוני ואל חסנה – שמונות כ-90 א.נשים, מהם 27 ילדים וילדות קטנים, היו נכסים ביפו, ברמלה, בלוד, בחיפה וכדומה, אבל החוק לא יאפשר להן לחזור לבתיהן.

התושבים והתושבות הפלסטינים לא שותקים מול הדיכוי. אתם עומדים גם פעילים ופעילות מירושלים וממקומות אחרים בישראל ובעולם. כבר יותר מעשור מתקיימות בשייח ג'ראח הפגנות, והן תמיד לא אלימות ורגועות. גם ההפגנה ביום שישי התחילה כך. היינו בין 100 ל-200 איש ואישה. התכנסנו בגינה, והתחלנו לצעוד יחד לסיור בתוך השכונה. מדי פעם עצרנו כדי לשמוע נאומים והסברים. כל עצירה היתה ליד בית של משפחה פלסטינית שנגזל או שעתיד להיגזל לטובת התיישבות של מתנחלים.

הצעדה הרגועה התקיימה על כבישים צרים וקטנים, עם מעט מאוד תנועה של כלי רכב ואנשים, פרט לכמה מתנחלים שהציצו מבעד לחלונות הבתים. כל מכונית שהגיעה וביקשה לעבור עברה בלי בעיות, בהוראת התושבים הפלסטינים שהובילו את הצעדה.

ואז הגיעו היס"מ.

הכל קרה מאוד מהר, אבל בתוך כל הכאוס והאלימות היתה מחשבה שלא עזבה אותי – על הפער בין ההפגנה שהשתתפתי בה באותו בוקר ממש של מגמה ירוקה, לבין ההפגנה בשייח ג'ראח.

ההפגנה של מגמה ירוקה היתה מיצג לא אלים בתל אביב, שמוחה על אסון הנפט מהחודשיים האחרונים ומתריע בפני האסונות הבאים, הידועים מראש: 34 פרויקטים חדשים של דלקים מאובנים שהמדינה מקדמת בים התיכון. ההפגנה בשייח ג'ראח היתה הפגנה לא אלימה עם תופים ומגפונים, שהתקיימה ברובה על המדרכה והליכה בכבישים צרים עם מעט תנועה. ההפגנה בבוקר זכתה לאפס התייחסות מהמשטרה. ההפגנה אחרי הצהריים נתקלה באלימות ובשנאה מצד המשטרה.

יש קשר בין הדברים. אי אפשר להתעסק במשבר האקלים בלי לחשוב על המציאות שאנחנו רוצות לראות כאן. אם תשאלו אותי, זו לכל הפחות מציאות בת קיימא של שלום, שוויון, ביטחון, רווחה, אושר, תקווה ודמוקרטיה עבור כולם וכולן, במגבלות שהטבע מאפשר לנו. ולכן אי אפשר להיאבק במשבר האקלים בלי להיאבק למען צדק, ולהכיר בעובדה שלא כולנו נמצאים באותה סירה.

כבר היום, הרבה מאוד אוכלוסיות מוחלשות ומדוכאות נפגעות הרבה יותר מהשפעות משבר האקלים והמדיניות שמחריפה אותו, אבל תורמות לו הכי פחות. אפשר רק לראות מה קרה במהלך הסופה הגדולה ב-2013, כאשר כפרים פלסטינים בדרום הר חברון נהרסו כליל, ובבואם לשקם את הבתים שלהם נאמר להם שזו בנייה לא חוקית. זאת לעומת מבצע ההצלה הענק שערכה המדינה להחזיר את החשמל לירושלים, וכלל התשתיות והתחזוקה שמהן נהנו אזרחי ואזרחיות ישראל היהודים בימים האלה.

אי אפשר להיאבק למען צדק אקלימי באמת בלי להכיר בעוולות שיש כאן. בעוונותיי לקח לי לא מעט זמן להכיר בכך בעצמי. היה לי קל להסתכל על הילידים באמזונס ולהרגיש חמלה וכעס על הסיפור שלהם, ולרצות לרדוף צדק עבורם מול חברות נפט וגז ענקיות שרומסות את חייהם בפעילותן. היה לי יותר קשה להודות שזה קורה גם כאן. בין פריפריה למרכז, בין שכונות עוני לשכונות עשירות, בין אוכלוסיות חזקות למוחלשות, בין מגדרים, ואולי יותר מהכל – בין פלסטינים ליהודים.

בגלל זה הגעתי לשייח ג'ראח ביום שישי. זו אותה מדיניות גזענית, כובשת, נצלנית ומנשלת שמחריפה את משבר האקלים ומובילה אותנו אל עבר נקודת אל חזור. זו אותה מדיניות שמתירה את דמם של פלסטינים, נשים, להטב"קיות, אתיופים, חרדים, בעלי חיים; שמאפשרת לתאגידים בינלאומיים לחצוב משאבי טבע בשטחים שנכבשו מהפלסטינים ולזהם להם את האוויר; ושמתעדפת אינטרסים של תאגידי דלקים ענקיים ונותנת להם רישיונות לחיפושי גז ונפט, כאשר ידוע שהדבר תורם לקטסטרופה האקלימית.

גם המאבק במשבר האקלים וגם ההתנגדות לכיבוש הם מאבקים חשובים, אבל השוני בין הפוליטיות שלהם והאופן שבו הם נתפסים בעיני המשטר בלט כל כך ביום שישי: הראשון לא מאיים, השני מאיים. מול הראשון נוקטים בטקטיקה של התעלמות, ואת השני חשוב לדכא כמה שיותר חזק וכמה שיותר מהר. אלה דרכים קלאסיות של משטר להילחם בשינוי. מי שמעז להרים ראש מעל המים ולהתנגד במקומות שהכי כואבים לו, יקבל דחיפה חזקה בחזרה לתוך המים.

המשטר עצמו יכול להתגמש, ולשנות את היחס ברגע שהוא מחליט שזה מפריע לו. ראינו את השינוי הזה בביקורים האחרונים שלנו מול הבית של שר האנרגיה, יובל שטייניץ. בחצי שנה שהפגנו מחוץ לבית שלו נגד מדיניות האנרגיה המסוכנת שהוא מקדם. בפעמים האחרונות שהיינו שם, בצמוד להסכמים שקידם כמו קצא"א והאמירויות, צינור איסטמד או הכנסת שברון לישראל, גם תגובת המשטרה היתה אלימה יותר. אבל זה לא מספיק כדי לערער על הסדר הקיים.

הפחד מלהיות פוליטיות בתנועת האקלים בישראל הוא בעוכרנו, וגובה מחיר. המחיר העיקרי מבחינתי הוא הפחד הזה לא מאפשר לדבר על צדק באופן מהותי, כחלק מהמאבק, והוא לא מאפשר להכיר בפער בין הפריבילגיות. את הפערים האלה אסור לנו לשכוח – לא מתוך אשמה, אלא כדי לזכור מול מי ומה אנחנו ניצבות, כדי לפתח סולידריות עמוקה בפעילות שלנו, וכדי לייצר את החיבורים.

אפשר רק להסתכל מה קרה בקיץ האחרון בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, ואת ההתגייסות המלאה של תנועת האקלים בארה"ב למאבק של Black Lives Matter, את החיבורים שעשו בין גזענות למדיניות אנטי אקלימית, ואת הדרישה החד משמעית וברורה לצדק ביחד.

בסופו של דבר, הפחד הזה מונע מהמאבק באמת לערער על המערכת, על כל הכלים והמנגנונים שלה שיצרו את המשבר מולו אנחנו נאבקות. זה משרת את התאגידים, כי  הנושא נשאר זניח ושולי. זה משרת את המשטר, כי זה לא מאתגר אותו – הוא יכול להמשיך להתעלם ולהמשיך בעסקים כרגיל. וזה פוגע בנו – מי שחוששות להווה ולעתיד של החיים שלנו כאן.

ככל שנשכיל ונבין מהר יותר שכל המאבקים שזורים זה בזה, שכולנו נאבקות לפרק את אותם יחסי כוח שפועלים נגד כולנו בעוצמות שונות, נהיה חזקות יותר. ככל שנהיה אמיצות להיות פוליטיות, ונתארגן יחד מול אותה מדיניות ואותו משטר, נהיה חזקות יותר. ככל שנשתמש בפריבילגיות שלנו כדי להיאבק למען אחרות שחוות דיכוי יותר עמוק תחת אותו משטר, תהיה פה תקווה אמיתית לשינוי.

יערה פרץ היא מנהלת תחום אקלים בארגון מגמה ירוקה ופעילה בהתארגנות אקלים אחד