לא, אנחנו לא עכברי מעבדה של פייזר

שני אירועים פרצו בימים האחרונים לתודעה הציבורית, שהקשר ביניהם אולי לא ברור בקריאה ראשונה. הראשון הוא הכותרות על ועדת הלסינקי והכרזותיה בהקשר למבצע החיסונים של פייזר, והשני הוא הסערה סביב אפליקציית ווטסאפ, שהודעתה על שינוי במדיניות הפרטיוּת גרמה למיליוני משתמשים לעבור ליישום המסרים סיגנל.

למה שני האירועים הללו נוגעים באותה נקודה? ואיך שניהם קשורים לחיים של כולנו, בין אם אנחנו מודעים לכך או לא?

הצהרת ועדת הלסינקי

המולה והתרגשות, כותרות ראשיות: "ועדת הלסינקי מכריזה: פייזר עושה בישראל ניסוי על בני אדם ללא אישור".

הו! האם החיסון לא אושר כראוי? האם הפכנו לעכברי מעבדה של פייזר ובקרוב נקרוס כולנו תחת גל של תופעות לוואי איומות ומחלות אוטואימוניות? לא ממש, או ליתר דיוק ממש לא. בסרטון ההבהרה שהוציא פרופ' איתן פרידמן, יו"ר ועדת הלסינקי, הוא פותח את דבריו במסר הבא:

״קודם כל אני רוצה להגיד באופן חד משמעי שאינו משתמע לשתי פנים: אני, יחד עם כל הרופאים שהם חברי ועדת הלסינקי העליונה, תומכים, רוצים וקוראים לכל אחד ואחת שאין התווית נגד ללכת ולהתחסן. החיסון איננו ניסוי קליני. החיסון מאושר. החיסון מבוסס על קליניקה, מבוסס על ניסיונות, מבוסס על אישורים.

"אין כל קשר בין מבצע החיסונים המופלא, הנפלא, עם ההיענות היוצאת מהכלל של אזרחי מדינת ישראל לקבל את החיסון הזה ולהבין את היכולות ואת התועלת שלו להחזיר את חיינו חזרה, לבין ניסוי קליני ואין אפילו שאלה כאן. מתן החיסון ניתן על בסיס קליני, לא צריך שום אישור אתי, לא צריך שום אישור רגולטורי, לא צריך שום מעורבות של ועדת הלסינקי״.

בהחלט נשמע חד משמעי ולא משתמע לשתי פנים, גם אם ברשתות החברתיות נפוצו השערות על מצבו הנפשי של פרופ' פרידמן בזמן צילום הסרט, כולל השוואות לאדמירל ג'רמייה דנטון, הטייס האמריקאי שאותת את מצוקתו במצמוצי מורס בזמן ששוביו הצפון וייטנאמים אילצו אותו לדקלם למצלמה טקסטים מוכתבים מראש.

מה קרה אם כן? מדוע ועדת הלסינקי סבורה שבכל זאת יש פה בעיה?

כפי שפרופ' פרידמן הבהיר היטב, הבעיה מבחינת הוועדה אינה עם החיסון עצמו, אלא עם ההסכם של מדינת ישראל להעברת נתונים לפייזר. הטענה היא שחברת פייזר מקבלת נתונים באופן ההופך את בדיקת יעילותו של החיסון במניעת הדבקה למחקר, ולמחקר נדרש אישורה של הוועדה.

גם בנקודה הזו היה חשוב לפרופ' פרידמן להבהיר שהוועדה לא סבורה שיש כל פסול במחקר שכזה. ההיפך. הוא הדגיש שכל העולם, כולל אותנו, נרוויח מלדעת לאשורן את תוצאות מניעת ההדבקה כתוצאה מהחיסונים, ושמדובר במצב של win-win – גם לפייזר וגם לאנושות.

דרישתו היחידה של פרידמן היתה שיהיה פיקוח מקצועי על העברת הנתונים, כדי לוודא שאין בעיות אתיות של חשיפת מידע על אזרחים שלא במתכוון. זו הרי הגדרת תפקידה של ועדת הלסינקי: לוודא שמחקרים רפואיים יתקיימו לפי כללים אתיים.

עם ההבהרה של פרופ' פרידמן מיהרו לתקן את כותרות העיתון. למעשה תיקון אחד לא הספיק ושיפור העמדות לאחור המשיך לאורך הלילה עד שההר "פייזר עושה בישראל ניסוי על בני אדם ללא אישור" הוליד את עכבר "ועדת הלסינקי רוצה לאשר את ההסכם בין ישראל לפייזר". לא מדובר בכתבות שונות – זו אותה הכתבה, מאת אותו כתב וגם שעת הפרסום המצוינת זהה (12:31).

מעבר לדיווח המזיק והשערורייתי בתקשורת, לא ברור אם אכן מדובר בניסוי ולכן אם נדרש אישורה של ועדת הלסינקי. הרצון במעקב אחר תוצאות מבצע ההתחסנות אינו כרוך במעקב פרטני אחרי המתחסנים עצמם, וההגדרה של איסוף הנתונים כניסוי שנויה במחלוקת בין משפטני הוועדה לבין משפטני משרד הבריאות.

נקודה נוספת היא שמבחינת החוזה, לא נראה סביר שיועברו נתונים כלשהם שאינם נמצאים כבר כחלק מהנתונים הסטטיסטיים שמשרד הבריאות מעלה לאתרו דרך קבע. גם עורכת הדין תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מהדמויות המרכזיות בהתנעת החלטת הוועדה, מעריכה שסביר שבפועל אין כל בעיה עם הנתונים שיועברו:

״לו היו מבקשים את הסכמתי אני חושבת שהייתי מסכימה. […] על מה כל המהומה? החשש הוא מ'זיהוי חוזר' של מידע, גם מידע שמועבר באופן אנונימי או קבוצתי. […] אם יעבור 'זיהוי מחדש', אז לא רק חברות תרופות ישתמשו בו. זה עלול להגיע לבנקים, חברות ביטוח ולמעסיקים שלנו".

מדוע עלה חשש כזה אם הוגדר שהנתונים עוברים התממה (אנונימיזציה), ושהם יועברו בצורה אגרגטיבית (כצבירי נתונים ולא כפרטים)? ניתן למצוא את חלק מהדברים שהטרידו את חברי ועדת הלסינקי בנספח B סעיף 1.1 לחוזה, המגדיר שחברת פייזר תקבל לפחות את מספר הנשאים, המאושפזים, החולים הקשים, המונשמים ועוד מידע שמשרד הבריאות מפרסם כבר היום על בסיס יומי, ובנוסף נכתב שהמידע יסופק "בתוספת פילוחים שונים".

השאלות שאפשר היה לקרוא ברשתות החברתיות ומן הסתם עלו גם בדיוני הוועדה היו: –

א. אם מדובר במידע המפורסם פומבית, למה יש צורך בחתימת חוזה?
ב. מה משמעות המילה "לפחות"?
ג. מהן אותן "תת קבוצות" ואותם "גורמי פילוח נוספים"?

הצורך בחתימת חוזה ברור. אפילו אם המידע ציבורי ומפורסם בשגרה, מובן שחברת פייזר רוצה להיות בטוחה שהנתונים אכן ימשיכו לעבור ולא להיות תלויה בגחמותיו של משרד הבריאות או אנשי אחזקת האתר שלו. הכל מאוד הגיוני ומאוד ברור, וגם חברי ועדת הלסינקי לא טוענים שמתבצע כאן משהו שבהכרח אינו כשורה, אלא שבקשתם הברורה היא ללוות את התהליך באנשי מקצוע רלוונטיים.

מקריאת החוזה כולו ברור למדי שאיסוף הנתונים לא אמור לחרוג מהמידע המפורסם ממילא על ידי המשרד. אפשר גם לראות שבמספר מקומות במסמך מוגדר כי מדובר על נתונים מותממים (de-identified). מה שהוועדה דורשת הוא פיקוח נאות על ידי גוף מקצועי האמון על כך כדי לוודא שאין חשש ל"זיהוי חוזר", מכיוון שככל שיש יותר פילוחים, עולה הסיכון לבצע הצלבות ביניהם וכך להגיע למידע פרטי.

נקודה מהותית נוספת שראוי להתעכב עליה היא סוגיית הבעלות על המידע. חלקים בחוזה הושחרו, כולל קטעים מסעיף 8 העוסק בבעלות על המידע המועבר. אולי לא רבים יודעים זאת, אבל ממש כמו הגז הטבעי גם מידע הבריאות של ישראל הוא משאב נדיר. השילוב הייחודי של דיגיטציה גבוהה יחד עם ארבע קופות חולים המרכזות את נתוני כל התושבים יצרו מאגר דיגיטלי של נתונים רפואיים שאין לו אח ורע בעולם. ב-2010 למשל עבדו 100% מרופאי ישראל באמצעות ממשק דיגיטלי, לעומת 25% בלבד בארה"ב.

והיכולות שועטות קדימה: בימים אלה מוקם פרויקט פסיפס השאפתני, שירכז נתונים רפואיים ודגימות ביולוגיות ממדגם מגוון של מאות אלפי אנשים. אוסף עצום זה של נתונים מלידה עד מוות, של מיליוני אנשים במשך עשורים, מהווה משאב שלא יסולא בפז למחקרים הזקוקים לביג-דאטה רפואי דיגיטלי. זהו משאב רב ערך גם רפואית וגם כספית – הערכות האנליסטים חוזות ששוק הבריאות הדיגיטלית הגלובלי יזנק מ-86 מיליארד דולר ב-2018 ל-640 מיליארד דולר ב-2026.

אך של מי בעצם הנתונים? נדרש איזון בין התועלת הבריאותית, המלווה גם בהכנסות של מיליארדי שקלים למערכת, לבין שמירת הסודיות הרפואית של האזרחים.

ב-2019 פירסם משרד הבריאות להערות הציבור את טיוטת "תקנות זכויות החולה (שימוש מחקרי במידע בריאות)". תגובת המכון הישראלי לדמוקרטיה לטיוטה ציינה בין השאר כי: "לפי החלטת הממשלה, השימושים במידע בריאותי ייעשו בהתאם לחוק ותוך שמירה על פרטיות וסודיות רפואית. אולם החלטת הממשלה […] מתייחסת לזכות לפרטיות בעיקר כאל מכשול משפטי שיש להתגבר עליו, ולא כאל זכות אדם המוגנת בחוק יסוד".

לתפיסתם, מדובר בפוטנציאל ל"אחת מהפגיעות הרחבות ביותר בפרטיות של אזרחי מדינת ישראל הקיימות היום – מידע ביומטרי ורפואי שהאפשרות לייצר זיהוי חוזר לגביו עלולה לחשוף את אזרחי ישראל לסיכונים חסרי תקדים, הן מצד רשויות המדינה הן מצד חברות פרטיות".

ההסכם בין ישראל לחברת פייזר הוא מנוף מרכזי לחילוץ ישראל מהמצב הנוכחי, והפיכתה כנראה למדינה הראשונה בעולם עם כיסוי חיסוני מקיף שמאפשר להיפרד מהתחלואה, מהתמותה ומבתי החולים המתפקעים. ועדת הלסינקי מודעת היטב לחשיבות ההסכם, והדגישה שאין כוונתה לסכל קדמה רפואית חלילה, אלא רק לוודא שיש בקרה הולמת שמוודאת שהמערכת לא לוקחת כמובן מאליו את הנתונים שצברה על משתמשיה.

אין טעם כאן להיכנס לשאלה המשפטית/רפואית האם הוועדה פועלת בסמכות או לא. מובטחני שממש ברגעים אלה יועצים משפטיים ואחרים מתפלפלים במשרד הבריאות אם היתה או לא היתה חריגה מסמכות בסעיף 7.2 בחוזה, שבו המשרד טוען שההסכם "פטור מאישור ועדת בקרה חיצונית (IRB)" כמו ועדת הלסינקי, ואם אכן מדובר בניסוי כטענת הוועדה או שמא ההיפך הוא הנכון.

אך בין אם ועדת הלסינקי פעלה בסמכות משפטית או לא, הנקודה המהותית אינה עצם קיום ההסכם ובוודאי שלא החיסון. סלע המחלוקת כאן הוא היחס של המערכת אל משתמשיה והאופן שבו היא משתמשת במידע שהיא צוברת עליהם.

בתקופה זו של שפל חסר תקדים באמון הציבור בדרג הפוליטי – ימים בהם מגזרים שלמים סבורים שנציגי הציבור לא רואים דווקא את טובת האזרח לנגד עיניהם אלא פועלים ממניעים לא ענייניים, משפטיים, קואליציוניים ואחרים -. בימים כאלה כדאי שהדרג המקצועי ירבה ככל האפשר בשקיפות וימעיט ככל האפשר בהשחרת סעיפים.

ברורים הטיעונים לפיהם מדובר בשעת חירום ו"פיקוח נפש דוחה פרוטוקול", ומובן החשש מפני האפשרות בה יוכשל הסכם מציל חיים בגלל "נוקדנות משפטית" לכאורה. במשחק הדמוקרטי יש אכן איזון עדין בין טובת הפרט לטובת הכלל ומסוכן להשעות אותו.

כל הנפשות בסיפור פועלות עבור מטרה טובה מאין כמוה, ומצער מאוד שטיפול תקשורתי סנסציוני וריבוי קונספירציות ברשתות מערערים זאת. כל מה שנדרש הוא שהרשויות יתייחסו במשנה זהירות לאמון של מי שהנתונים שלהם נמצאים באחריותן.

ווטסאפ משנה מדיניות

מעט לפני הכרזתה של ועדת הלסינקי, הכרזה נוספת שהיכתה גלים היתה ההודעה של חברת ווטסאפ על עדכון למדיניות הפרטיות שייכנס לתוקף בפברואר.

על פניו, מחול השדים שהדבר יצר היה תמוה מאחר והעדכון המתוכנן לא היה משמעותי. רבים פירשו אותו כ"ווטסאפ עומדת להתחיל לשתף את המידע עלינו עם פייסבוק", אלא שלמעשה כבר מ-2016 משתפת וואטסאפ עם פייסבוק את אותו המידע שהיא תשתף גם בעתיד. השינוי המדובר עמד להשפיע רק על המשתמשים יחידי הסגולה, שבחרו לסרב לשיתוף המידע הזה בתקופה הקצרה ב-2016 שבה עוד היתה אפשרות לעשות זאת.

הניצוץ היה אולי קטן, אבל חומר הבערה היה מוכן. האם היה זה הניסוח של הודעת העדכון של ווטסאפ? העובדה ששמה של פייסבוק הוזכר בה? הסנטימנט הציבורי בעקבות סרטים כמו "The Social Dilemma" או פרשיות כמו זו של Cambridge Analitica? השיח ההולך ומתרחב על המניפולציות, שהרשתות החברתיות מבצעות בפיד שלנו והנזק העצום כתוצאה מכך בעולם האמיתי?

כל אלה ועוד הפכו את העדכון השולי למדי שווטסאפ שלחה למשתמשיה לכדור שלג. עשרות מיליוני משתמשים הפכו מודעים לכך שגם אם תוכן השיחות עצמן מוצפן, ובווטסאפ הוא אכן מוצפן, הרי שהחברות קוצרות ומעבדות את כל המידע ההיקפי אודות השיחה (metadata).

כבר ב-2013, בעקבות החשיפות של אדוארד סנודן על יכולות ה-NSA בארה"ב, הסבירו מומחים את השימושים הנרחבים שאפשר לעשות ב-metadata, גם ללא גישה לשיחה עצמה. אם למשל יודעים שצלצלת לקו של שיחות ארוטיות בשעה 2:24 היום לפנות בוקר ושוחחת למשך 16 דקות, או אם ידוע שצלצלת מהגג של עזריאלי לקו סיוע למתאבדים – לא ממש חייבים לדעת את תוכן השיחה.

באמצעות הצלבות מחוכמות עם נתונים שנקצרו על משתמשים אחרים שאתם אנו בקשר, ובעזרת נתוני מיקום, אפשר לדעת עלינו הרבה, הרבה יותר ממה שנדמה לנו "רק" מה-metadata. המהומה שגררה הודעת ווטסאפ היתה לא פרופורציונלית להודעה כי ההודעה עצמה אכן לא היתה חשובה כל כך. היא היתה רק בגדר הצלצול של השעון המעורר.

סלע המחלוקת כאן הוא היחס של המערכת אל משתמשיה והאופן שבו היא משתמשת במידע שהיא צוברת עליהם (מאיפה המשפט הזה מוכר לי?). וגם במקרה הזה יש פתרון, כי כמעט לכל מוצר, הפועל על פי המודל שבו אנו מוכרים מידע על עצמנו תמורת מוצרים בחינם, יש מתחרה – אלטרנטיבה הפועלת ללא כוונות רווח ומתבססת על קוד פתוח, בשקיפות המאפשרת לכל המשתמשים להיות סמוכים ובטוחים שלא מסתתר כל סוס טרויאני, שאין הפתעות בהתקנה ושהפיתוח אינו כולל אג'נדות סמויות. כל המוצרים הבאים מפותחים בשקיפות, כאשר הקוד עליו הם מבוססים רובו או כולו גלוי:

מנוע החיפוש DuckDuckGo הפגין בתחילת דרכו ביצועים נחותים, אך כיום כבר לדעת רבים מהווה אלטרנטיבה ראויה לאח הגדול גוגל. לא כל הקוד בו פתוח, אך רובו הגדול כן.

במקום כרום, אקספלורר או ספארי יש כמה וכמה דפדפנים בקוד פתוח.

במקום פייסבוק… בעיה. יש אמנם כמה אלטרנטיבות ובראשן כנראה דיאספורה, אבל אם לא יקרה משהו דרמטי, המונופול שנוצר חזק מכדי להתפרק ללא פעולה רגולטורית.

ובמקום ווטסאפ – סיגנל. גם היא חינמית כמו שאר האופציות שצוינו לעיל, בקוד פתוח ובקנאות לשמירה על פרטיות.

בעקבות המודעות שעלתה עם הודעתה של חברת ווטסאפ, פתחו כמעט בבת אחת מיליוני אנשים חשבונות סיגנל. בימים האחרונים נפתחו 18 מיליון חשבונות חדשים (גידול של 6,100%) ואילו מספר ההורדות של ווטסאפ ירד כמעט לחצי. אנשים הפכו מעט מודעים יותר לאפשרות לא לחלוק את המידע שלהם עם מי שעשוי אחרי כן לעשות בו שימוש פוליטי, מסחרי או אישי שמנוגד לאינטרסים שלהם.

האם ווטסאפ תפשוט את הרגל וכולם יעברו לסיגנל? קשה להאמין. סביר להניח שרובנו נכבה את השעון המעורר ונמשיך לישון. אבל אולי עליית גל כזה בכל פעם מרמזת על תנועה טקטונית של הלוחות לכיוון עולם, שיש בו יותר פרטיות ופחות מניפולציות.

ווטסאפ מצדה ניסתה להנמיך את גובה הלהבות מבלי לסגת כליל, והודיעה על דחייה עד "אחרי מאי" של שינוי מדיניות הפרטיות. כאמור, הערך הפרקטי בשינוי המדיניות לכאן או לכאן הוא אפסי מבחינת המשתמש הממוצע, אך ההודעה הזו מסמנת עוד סדק באותו יחס של המערכת אל משתמשיה והאופן שבו היא משתמשת במידע שהיא צוברת עליהם.

לסיום ראוי לציין שדווקא אותה ווטסאפ שעליה יצא הקצף היא דוגמה יחסית מתונה ביחס לחודרנות של יישומי מסרים אחרים. אפליקציית המסרים המידיים של פייסבוק למשל, מסנג'ר, אפילו לא מצפינה את ההודעות הנשלחות בה. לא זאת בלבד, אלא שכפי שמארק צוקרברג חשף מבלי משים בראיון ב-2018, החברה קוראת לא רק את המידע ההיקפי של ההודעות אלא גם את התוכן עצמו.

השוואה בין המידע המקושר למשתמש שקוצרות שלושה יישומי מסרים מידיים שונים – סיגנל (משמאל), ווטסאפ (באמצע) ומסנג'ר (מימין). מקור – פרסום Reddit על פי מידע שהוכן ב-Forbes

מה כבר יש לי להסתיר

למה בעצם חשובה כל כך הפרטיות? לעתים קרובות אפשר לשמוע טיעון נגד מסוג "לי אין מה להסתיר. מבחינתי זו עסקה מצוינת לקבל את המוצרים האלה חינם תמורת מסירת מידע לא מעניין עלי. שיהיו בריאים, ווטסאפ, פייסבוק וגוגל". מדוע הטיעון הזה מחמיץ את מהות הבעיה? הנושא מצדיק רשימה משל עצמה (אם לא ספר), אבל על קצה המזלג אפשר לומר שיש שני היבטים מרכזיים, שהופכים את מחיר אובדן הפרטיות ליקר מאוד.

הנקודה הראשונה היא שבעולם המודרני ידע הוא כוח, וככל שיותר ידע מרוכז בידי פחות ידיים המצב מסוכן יותר. האבולוציה הטבעית של מערכות גדולות היא לגדול עוד. אגרגציה. כוחות הביטחון למשל ירצו לצבור עוד יכולות חודרניות ועוד מידע על האזרחים בכדי לשמור על ביטחונם (במקרה הטוב) או כדי לשמור על השלטון (במקרה הפחות מוצלח).

גם אם כעת המידע נמצא בידיים דמוקרטיות או בידי מי שאנו מצדדים בו, כאשר בונים מנגנוני בקרה המוטיבציה צריכה להיות להיגזר מתסריט שבו המצב הפוך. גלן גרינוולד, העיתונאי הראשון שכתב על חשיפותיו של אדוארד סנודן, דן בזה בהרצאת ה-TED המעניינת שלו.

הנקודה השנייה היא שכבני אדם מקודדים לתוכנו מנגנונים שהופכים אותנו חשופים למניפולציה. הבעיה מתחילה כאשר המוטיבציה של האלגוריתמים מתנגשת פעמים רבות בזו שלנו. אם למשל אני מכור לאלכוהול, להימורים או לגלילה בפיד הפייסבוק שלי, האינטרס שלי הוא להילחם בנטייה הזו, ואילו האינטרס של הפיד שלי מנוגד לכך. לא מכוונות רעות, אלא פשוט מעצם הקוד הגנטי שלו.

הקו בין פרסום ממוקד לבין מניפולציה מיטשטש בקלות. כבר היום בנוי הפיד כך שייצר מעורבות (engagement) גבוהה ככל האפשר של המשתמשים. במורד הדרך, אם טרם הגענו לשם, קל לדמיין מצב שבו האלגוריתם מסיק מניתוח הנתונים שידיעה על גדיעת כרמי זיתים של פלסטינים למשל מעלה ב-2% את ההסתברות שאתעכב כמה שניות נוספות על פרסומת לחופשה בחו"ל.

הנוכחות של מתנחלי יצהר בפיד שלי תעלה אז מעט, לצד פרסומים לחבילות נופש באיי סיישל. או אולי מינון גבוה יותר של פוסטים שמעודדים אצלי דימוי גוף שלילי יגרום לי להביט מעט יותר על פרסומות לדיאטה (או גלידה?) והפיד יוסט בעדינות לכיוון הזה. זה המסלול שבו אנו נעים, אם טרם הגענו לשם. לא מכוונת זדון כלשהי אלא כי האלגוריתם מחפש לבצע אופטימיזציה ולמקסם פרמטרים מסויימים.

למשך שבוע אחד בינואר 2012 ביצעו מדעני המידע של פייסבוק ניסוי במסגרתו הפיד שראו 700 אלף משתמשים עבר מניפולציות קלות. לחלקם הוצג פיד חיובי יותר, עם תמהיל גדול יותר של חדשות טובות ושל אנשים שכתבו פוסטים על דברים משמחים שקרו להם, ואילו לחצי השני הוצג תמהיל פסימי יותר.

בסוף השבוע בוצע ניתוח של התוכן שיצרו אותם משתמשים ונצפה הבדל מובהק: אלו שנחשפו לתוכן האופטימי יותר גם יצרו תוכן אופטימי יותר וההיפך. הניסוי נחשף רק במאמר בשנת 2014 בכתב העת המדעי PNAS, ועורר מהומה. הניסוי אגב חוקי לחלוטין במסגרת תנאי השימוש של פייסבוק, הכוללים הרשאה של המשתמשים להשתמש בנתוניהם לצורך "ניתוח ומחקר".

מתוך מאמר שניתח את הניסוי שערכה פייסבוק על 700 אלף איש ללא ידיעתם. חברי קבוצת הביקורת (בכחול כהה) המשיכו להשתמש באותה כמות של מילים חיוביות ושליליות בפוסטים שלהם. חברי קבוצת הניסוי (בתכלת) שנחשפו למילים חיוביות או שליליות למשך שבוע הציגו שינוי דרמטי בכמות המילים החיוביות או השליליות בהתאמה בהם השתמשו.

מאז 2012 התפתחו מן הסתם יכולותיה של פייסבוק להנדס את תודעת המשתמשים. היכולת של האלגוריתמים לנצל את הטיותינו המובנות, כולל אלו שאנחנו עצמנו לא מודעים להן, השתכללה. זה עניין אבולוציוני. התחרות היא על תשומת הלב שלנו ואלגוריתם שמוצלח יותר בכך ייבחר על פני זה שמוצלח פחות. אפילו המהנדסים שיצרו אותן לא תמיד מבינים איך פועלות הקופסאות השחורות, שמנתחות כיום את הביג-דאטה.

ההבדל בין השאיפה להימנע ממניפולציות כאלה לבין "אין לי מה להסתיר" הוא עמוק. יש לנו אינטרס גדול להיות אדונים לדאטה ולמטה-דאטה שלנו, בין אם יש לנו מה להסתיר ובין אם לא.

משרד הבריאות לא מתנהל כמו ווטסאפ, ונראה שההתנהלות הבעייתית שלו אינה נובעת מחמדנות לנתונינו, כי אם בעיקר מחוסר מודעות מספיק לחשיבות שבבקרה חיצונית. הדבר היחיד המשותף בין המהלך של ועדת הלסינקי למעבר לסיגנל הוא המודעות ההולכת וגדלה למשמעות שיש לשימוש נאות בנתונים ולחשיבות של שקיפות רבה יותר.

קולו אור מחלק את החיים בין מחקר, יצירה ומוזיקה. סקרן תמיד להבין את המציאות שמאחורי האג'נדות