newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין משבר האקלים לפגעי הסגר: המלכוד הכפול של רצועת עזה  

בעיצומו של משבר האקלים, תושבי הרצועה נאבקים להציל את אדמותיהם ופרנסתם. ההפצצות והסגר המתמשך מייצרים מתח מובנה בין המאמץ לאושש את הכלכלה ולעדכן תשתיות ברצועה, לבין הצורך לפתח חוסן אקלימי ולהצטרף למאבק הגלובלי  

מאת:
תושבי הרצועה מוצאים עצמם במרוץ נגד הזמן על מנת להפוך את הרצועה למקום בו אפשר לחיות לא רק בהווה, אלא גם בעתיד. שטפונות בעזה אחרי גשמים, ינואר 2021 (חסן ג'די / פלאש 90)

תושבי הרצועה מוצאים עצמם במרוץ נגד הזמן על מנת להפוך את הרצועה למקום בו אפשר לחיות לא רק בהווה, אלא גם בעתיד. שטפונות בעזה אחרי גשמים, ינואר 2021 (חסן ג'די / פלאש 90)

מחסור הולך ומחריף במים ובחשמל, הצפות הרות אסון באזורים אורבניים צפופי-אוכלוסין, חוסר ביטחון תזונתי במגמת התגברות בשל עלייה דרסטית בטמפרטורות, מיעוט גשמים והשפעה ארוכת טווח של כימיקלים רעילים.

זוהי התחזית הקודרת לעתיד הקרוב ברצועת עזה – מקום המועד לפגעי שינויי האקלים בתוך אזור אשר מתושביו נשללים לא רק צרכים הומניטריים בסיסיים, אלא גם היכולות והמשאבים הדרושים בכדי להתכונן לקריסה אקלימית ולצמצם את השפעותיה. כדי לעשות זאת, עזה נדרשת לנקוט בצעדים במציאות שבה היא נתונה, זה העשור השני, תחת סגר יבשתי, ימי ואווירי ברוטלי, שנאכף על ידי מצרים וישראל – זאת בעוד הפצצות חוזרות ונשנות מצידה של האחרונה מחריפות את ההרס הסביבתי ברצועה ופוגעות עוד יותר ביכולתה להתכונן למשבר האקלים המתפתח.

שני מיליון תושבי הרצועה חיים למעשה במכלאה החשופה לסבבים חוזרים ונשנים של מתקפות והרס, ונתונים גם להגבלות נוקשות שישראל מטילה על תנועת אנשים וסחורות. במציאות שברירית זו, התשתיות הבסיסיות ביותר לקיום חיים נורמליים, כמו גישה למים נקיים ואספקת חשמל רציפה, נמצאות תחת איום תמידי. אלו הם בדיוק המשאבים והתשומות הרגישים ביותר לקריסה אקלימית ותושבי הרצועה מוצאים עצמם במרוץ נגד הזמן על מנת להפוך את הרצועה למקום בו אפשר לחיות לא רק בהווה, אלא גם בעתיד לא בטוח, הלוקה בחוסר ודאות ובאי-יציבות.

משבר כפול

חוסן אקלימי, במהותו, נוגע לחיזוק יכולתם של אנשים לספק צרכים בסיסיים אלה בעיצומו של שינוי האקלים. אלא שברצועת עזה, חיזוק אספקת המים והחשמל כמעט אינו אפשרי תחת התנאים שכופות עליה ישראל ומצרים.

אלקסיה גיום, חוקרת משפטית בארגון זכויות האדם אל-חק, אחד משישה ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים שהוכרזו כבלתי חוקיים על ידי ישראל באוקטובר, אומרת כי חוסר יכולתה של הרצועה לפתח עמידות אקלימית הוא "חלק ממנגנון הדיכוי השיטתי המיועד להעמקת שליטתה של ישראל על הרצועה".

אמנם לרצועה גם גבול עם מצרים, השומרת על שליטה בתנועת אנשים וסחורות בשני מעברים שבתחומה, אולם, לדברי גיום, ישראל היא השחקן החזק בשטח. "ברמה השיטתית, הסגר הישראלי הוא זה שמונע מפלסטינים ניהול בר-קיימא של משאבי הטבע שלהם ובניית עמידות אקלימית", היא הוסיפה.

המדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה נועדה "לקבע נקודות תורפה במגמה למנוע את יכולת ההסתגלות של הרצועה ולהפוך אותה למקום בו לא ניתן לחיות", המשיכה גיום, וכינתה את המדיניות "עוד כלי לאכיפת אפרטהייד".

ישראל היא השחקן החזק ביותר בשטח. פלסטינים במעבר רפיח בגבול מצרים-עזה (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

השפעתם המשולבת של סגר ושל התחממות כדור הארץ על יכולת ההסתגלות של עזה ועל תנאי החיים בה ניכרת בגישה הדלה למים נקיים ברצועה. טמפרטורות גבוהות יותר וכמויות משקעים משתנות מאיימות על אספקת המים ואיכותם ברחבי העולם, ובמיוחד במזרח התיכון, בו נרשמה עלייה של 1.5 מעלות צלזיוס מאז המהפכה התעשייתית, הבדל משמעותי בהשוואה למגמה העולמית של עלייה ב-1.1 מעלות. הטמפרטורות צפויות לעלות ביותר מארבע מעלות צלזיוס עד סוף המאה, בשילוב עם צמצום בכמות המשקעים השנתית בשיעור הנע בין 30 אחוז ל-60 אחוז, על פי ההערכות.

ברצועת עזה, בה גישה למים נקיים מוגבלת כבר עכשיו, גם בשל הסגר הישראלי, התושבים פגיעים אף יותר למחסור במים הנגרם משינויי האקלים. תושבי הרצועה מקבלים בממוצע כחמישית מכמות המים הבטוחים לשתייה המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי (רק 21 ליטר ליום כאשר ההמלצה היא ל-100 ליטר). מדובר בפחות מ-10 אחוז מכמות המים שמקבלים אזרחים ישראלים, ממוצע של 280 ליטר ביום לאדם. רק שלושה אחוז ממקור המים הטבעי היחיד של הרצועה, מי התהום של אקוויפר החוף, בטוחים לשתייה. מי האקוויפר זוהמו הן מחדירת מי ים למאגר, כתוצאה משאיבת יתר, והן ממי שפכים, שזרמו לאורך שנים בוואדיות הרצועה בשל היעדר מתקני טיפול בשפכים.

"אנחנו יודעים שהקיימות של מקור המים הטבעי היחיד שלנו תלויה בשיקום ובניקוי האקוויפר באמצעות חידוש מאגר מי הגשמים בו", אמר מונדר שובלק, מנכ”ל רשות המים של עיירות החוף ברצועת עזה. "לשם כך, דרושים שטחי אדמה גדולים ופתוחים, דבר שאינו מאוד זמין לנו ברצועה. צריך גם למצוא דרכים לאסוף את מי הגשמים ותדירות הגשמים משתנה", הוא הוסיף.

שובלק הסביר כי לעומת עונת הגשמים הסדורה, שהחלה בעבר באוקטובר, כיום ישנם "סערות וממטרים" בלתי צפויים, שהרבה יותר קשה לתכנן סביבם ולאגור מי גשמים. כמו כן, לאור העיור האינטנסיבי ברצועה והתשתית הרעועה להתמודדות עם סערות, הצפי הוא שתקופות קצרות של גשמים כבדים ככל הנראה יגרמו להצפות חמורות באזורים צפופי אוכלוסין.

בנוסף לכל אלה, עם המסת משטחי הקרח הנגרמת בעקבות התחממות כדור הארץ, מפלס מי הים עולה. ברצועת עזה, תופעה זו ככל הנראה תחריף את תהליך חדירת מי הים המלוחים אל אקוויפר החוף. כמו כן, קרקעות חקלאיות נמוכות לאורך החוף, המהוות כ-31 אחוז מכלל הייצור החקלאי ברצועה, יהיו נתונות בסכנת הצפות, תרחיש שישפיע גם על הביטחון התזונתי.

בדומה למשק המים, עזה סובלת מזה עשורים מגישה רעועה למשאבי אנרגיה. אספקת החשמל לרצועה סובלת מחוסר יציבות כרוני כתולדה מהשליטה רבת השנים של ישראל ומצרים על אספקת האנרגיה שלה. הסכסוך הפוליטי בין חמאס לרשות הפלסטינית תורם להחרפת המצב, בו הרצועה יכולה לספק פחות מ-50 אחוז מהביקוש.

אספקת החשמל לרצועה מגיעה משלושה מקורות: תחנת כוח אחת, היחידה בעזה, שפועלת כיום על סולר (ולדברי חוסיין אל-נביה, מנכ"ל הרשות הפלסטינית לאנרגיה ולמשאבי טבע, פועלת רק ב-70 אחוז עד 75 אחוז מהיכולת בשל בעיות בתחזוקה של אחת הטורבינות, מחסור בדלק ורמות נמוכות של יכולת גבייה מצרכנים). מצרים סיפקה בעבר 15 אחוז מצריכת החשמל ברצועה, אך קווי האספקה ממנה מושבתים מאז אפריל 2017 בשל "בעיות טכניות". המקור השלישי הוא ישראל. במציאות זו, תושבי הרצועה מדווחים על אספקת חשמל של ארבע עד שש שעות ביום בממוצע וביניהן הפסקות חשמל שאורכות לעיתים קרובות 12 שעות (הנתונים לגבי אספקת החשמל משתנים ונעים בין 5 ל-15 שעות ביום).

המחסור הכרוני בחשמל, שנמשך כבר למעלה מעשור, משפיע קשות על זמינותם של שירותים חיוניים, לרבות שירותי בריאות, מים וסניטציה ובשל כך משפיע גם על כלכלתה השבירה של הרצועה, במיוחד על מגזרי התעשייה והחקלאות.

אספקת חשמל של ארבע עד שש שעות ביום בממוצע וביניהן הפסקות חשמל שאורכות לעיתים קרובות 12 שעות. משפחה בעזה אוכלת לאור נרות (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

פיתוח חוסן אקלימי תחת סגר

בעוד האנרגיה, המים והביטחון התזונתי ברצועה ממשיכים להידלדל, ההגבלות שישראל מטילה על הכנסת חומרים גם כן מגבילות את יכולתה של הרצועה להתמודד עם משבר הומניטרי ולהתכונן לשינוי אקלימי, למתן את השלכותיו או להסתגל אליו. ישראל מטילה כבר שנים הגבלות חמורות על הכנסתם לרצועה של חומרים שהיא מגדירה "דו-שימושיים", העשויים לשיטתה לשרת הן צרכים צבאיים והן אזרחיים, אומרת מירי מרמור, מהמחלקה הציבורית ב"גישה", ארגון זכויות אדם הפועל לקידום חופש התנועה של פלסטינים ברצועה.

הצבא שולט על הגישה לחומרים חיוניים לבנייה ולתחזוקה של תשתיות. הוא כופה, על פי רצונו, אמצעים בירוקרטיים המעכבים לא פעם את ייבוא החומרים לרצועה, וביכולתו להחליט בכל רגע נתון לעצור לחלוטין את הכנסת החומרים. התנהלות זו מאטה את התקדמותם של פרויקטים, גורמת לקבלנים לשקוע בחובות, פוגעת ביכולות ובעניין של תורמים לתמוך במגזרים שונים, ובסופו של דבר מגבילה את יכולתם של פרויקטים בתחום המים, האנרגיה והביטחון התזונתי לייצר ולספק מים, חשמל ומזון בטוחים.

מתאם פעולות הממשלה בשטחים, הגוף במשרד הביטחון שאמור להסדיר צרכים אזרחיים הקשורים בישראל, מגביל במידה רבה את יכולתו של משק המים ברצועה לייבא חומרים חיוניים כמו צינורות ומלט. עקב כך, השלמת פרויקטים בתחום תשתיות המים והביוב המתוכננים להתמודדות עם המשבר ההומניטרי האקוטי, רבים מהם אף מתוקצבים, מתעכבת שנים רבות. ללא אספקה אמינה ובטוחה של מי שתייה, תושבי הרצועה נאלצים להסתמך על ספקי מים יקרים ופרטיים (שאינם מפוקחים על ידי רשות המים ולכן פעמים רבות המים שהם מספקים אינם באיכות הראוייה) כדי להשיג את מי השתייה הנחוצים להם.

עלי אל-אסמר, בן 55, הוא חקלאי המגדל ירקות ש-12 בני משפחתו תלויים בהכנסתו עקב אבטלה ובעיות בריאות כרוניות בקרב המשפחה. מאז הופצצה אדמתו על-ידי חיל האוויר הישראלי, לראשונה ב-2008 ושוב ב-2012, לא עלה בידו של עלי לעבד אותה. הוא ביקש כי שם משפחתו האמיתי לא יפורסם מחשש לצעדי ענישה מצד ישראל.

מאז ההפצצות לא הצליח עלי לייבא לרצועה חומרים החיוניים לשיקום הקרקע החקלאית שלו (כגון צינורות מים, משאבות ומסננים לרשתות השקיה, זרעים ושתילים, דשן, חומרים כימיים, אנטיביוטיקה צמחית ורשתות לחממות) ולכן לא התאפשר לו לשלם את חשבונות המים לרשות המקומית. כמו רבים ברצועה, עלי מצוי בחוב מתמשך לרשות המים המקומית ובמקביל הוא נאלץ להשלים את אספקת המים העירונית עם מים מטוהרים שהוא רוכש מספקים פרטיים. תושבי הרצועה, ובכלל זה אנשים ששוחחנו עימם, מדווחים על הוצאה של בין 40 ל-90 שקל בחודש על מים ראויים לשתייה.

עבור עלי, 70 השקלים שהוא מוציא על מים הם כ-20 אחוז מההכנסה החודשית שלו. "אנחנו לא יכולים אפילו לאסוף מי גשם, כי אין לנו מיכל שמתאים לכך מבחינה בריאותית", הוא אמר, "חיי היומיום שלנו משובשים ולא יציבים בגלל חוסר ביטחון במזון, מים ושירותי בריאות".

"אנחנו לא יכולים אפילו לאסוף מי גשם, כי אין לנו מיכל שמתאים לכך מבחינה בריאותית". פלסטינים בעזה ממלאים ג'ריקנים במים שמספקת סוכנות אונר"א, ינואר 2018 (צילום: עבד ראחים חאטיב / פלאש 90)

"אדמות ספוגות ברעל"

גם כאשר נבנית תשתית לאספקת מים, נשקפת לה סכנת הריסה. לפי נתוני רשות המים הפלסטינית, אספקת המים לתושבי הרצועה הצטמצמה ב-40 אחוז לאחר סבב האלימות מחודש מאי האחרון, כתוצאה מתקיפות ישירות ועקיפות של תשתיות מים. המאמצים לבנות מחדש או לשקם תשתיות מים, כמו מאמצי השיקום במגזרים אחרים, נחסמו על-ידי ההגבלות הקיצוניות שישראל מטילה על הכנסת חומרים, שנמשכו גם בחודשי הקיץ.

תחום האנרגיה גם הוא אינו חסין בפני נזקי ההסלמה. במאי האחרון, במהלך ההפצצות, אסרו הרשויות הישראליות לחלוטין על ייבוא דלק לתחנת הכוח של עזה, וסגרו את המעברים לאחר שחייל נפצע קל מירי פצצת מרגמה מכיוון הרצועה.

האיסור המוחלט על הכנסת דלק, לדברי מרמור מ"גישה", הגביל מאוד את אספקת החשמל המקוטעת ממילא ברצועה, ובמהלך תקופה שבה נפצעו ונהרגו המוני בני אדם בהפצצות הדבר "סיכן את תפקודם של בתי החולים ושל תשתיות אזרחיות נוספות, בהן אלה המשמשות לאספקת מים ולטיפול בשפכים".

האני אבו ראס, טכנאי חשמל העובד בתחנת הכוח של עזה, היה בעבר חלק מצוות שעסק בתיקון קווי חשמל במהלך תקיפות ישראליות. לדבריו, "הותקפנו כמה פעמים כשהיינו לבושים באפודים שמסמנים אותנו כטכנאי חשמל. בפעם הראשונה שישראל תקפה אחד מכלי-הרכב שלנו, שניים מאנשי הצוות שלי נפצעו קשה. בפעם השנייה ישראל תקפה את הצוות עם פגזים ולא יכולנו אפילו להגיע לקווים שהצריכו תיקון. זה נס שאני עדיין חי".

הצמצום באספקת החשמל הצריך הפחתה דרסטית בתפוקת מי השתייה הבטוחים ממתקני התפלה: מתקנים אלה יכלו לפעול למשך שעות ספורות ביום בלבד, ואחד מהם, המשרת 250,000 תושבים, הושבת לחלוטין. הפעילות חודשה רק לאחר הפסקת האש, בהתאם למחזורי אספקת החשמל (כשמונה שעות ביום).

גם המגזר החקלאי הותקף. ישראל הפציצה את הקרקעות של עלי ומשפחתו, והפציצה את בארות המים שלהם. "בהתחלה הרגשנו פגיעה של טיל ונחנקנו מהריח", נזכר עלי. "ואז ראינו את הפצצות נופלות על האדמה שלנו. אחרי שהאלימות שככה, הבאתי חבר, מהנדס חקלאי, לבדוק את האדמות שלנו והוא אמר שהן ספוגות ברעל. מאוחר יותר נודע לנו ממשרד הבריאות בעזה שישראל השתמשה בפצצות זרחן".

ישראל הואשמה בשימוש בלתי חוקי בפצצות אלה, במיוחד במהלך תקיפתה בשנים 2008/9, בשל הירי חסר ההבחנה שביצעה על אזורים אזרחיים מאוכלסים בצפיפות. מלבד פגיעתן הקשה בבני אדם ונזקיהן הבריאותיים, פצצות כימיות אלו עלולות גם לזהם קרקעות והן רעילות עבור צמחים, פירות וירקות.

"לא יכולנו לשתול שום סוג של ירק במקומות שההפצצות הרסו", אמר עלי. "מאז שהפצצות האלה הוטלו על האדמה שלנו, היבולים של כל העצים בסביבה הם בצבעים ובטעמים שונים מאלה שגידלנו לפני כן. ישראל משתמשת בנשק הזה כדי לפגוע בנו ולעקר את האדמה שלנו. הוא ממשיך להרעיל את הפירות והירקות שלנו, אפילו אחרי ששוטפים אותם, ויוצר חוסר ביטחון תזונתי כתוצאה מהירידה בייצור".

ד"ר תאמר יוסף, נוירולוג באחד מבתי החולים הגדולים בעזה, הסביר כי "מכיוון שעצים וצמחים יכולים לספוג את הכימיקלים הרעילים הללו, התוצרת החקלאית שלהם אינה בריאה".

לפי ארגון Human Rights Watch, גם דו"ח רפואי של משרד הבריאות הישראלי הגיע למסקנה שזרחן לבן הוא מסוכן, וציין כי יש לו "יכולת לגרום תחלואה קשה ותמותה בחשיפה עורית, נשימתית ובבליעה", וכי כאשר הוא נספג עלולים להיגרם נזקים נוספים לאיברים פנימיים.

אף שאין בנמצא מחקר על ההשפעות ארוכות הטווח של הזרחן הלבן ברצועה, דגימות קרקע שניטלו לאחר תקיפות ישראליות מלמדות שלסביבה ברצועה הוחדר קוקטייל של מתכות כבדות, העלול לפגוע בפריון החקלאי כמו גם בבריאות הסביבה והאדם בטווח ארוך.

נוסף על כך, מתחקיר משותף שערכו הארגונים גישה, עדאלה ואל-מיזאן עולה שישראל ריססה מן האוויר עשרות פעמים קוטלי עשבים בריכוזים גבוהים ומסוכנים על פני 12 קמ"ר של קרקע ברצועה, לרבות "ראונדאפ", שמה המסחרי של תרכובת כימית בשם גלייפוסט המיוצרת על-ידי חברת מונסנטו. על אף שהסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן תייגה את התרכובת ככזו העלולה לגרום לסרטן ואגרונומים ומומחים סביבתיים העלו חששות באשר להשפעתה, השימוש בקוטל עשבים זה נמשך ברחבי העולם.

נוסף על סבבי התקיפות הצבאיות, ישראל גם השחיתה בעשורים האחרונים, באמצעות דחפורים, שטחים חקלאיים מעובדים ברחבי הרצועה, והטילה הגבלות חמורות על פיתוח קרקעות חקלאיות ב"אזור החיץ" – רצועת שטח ברוחב של כ-300 מטר, לאורך גדר המערכת החוצצת בין הרצועה לישראל, שרשויות הישראליות מגבילות את גישתם של תושבי הרצועה אליו.

הנזקים מהצטמצמות המרחב לפיתוח חקלאי – הן בשל ההפצצות הישראליות והן בשל ההגבלות שמטילה ישראל על פיתוח הקרקעות – אינם מתמצים בפגיעה בפרנסת החקלאים ובפיתוח החקלאי, אלא גם מאיצים את הידרדרות הקרקע והמדבור, ומעמיקים את פגיעותה של הרצועה לקריסה אקלימית.

גם דו"ח רפואי של משרד הבריאות הישראלי הגיע למסקנה שזרחן לבן הוא מסוכן, וציין כי יש לו "יכולת לגרום תחלואה קשה ותמותה בחשיפה עורית, נשימתית ובבליעה". מתקפה על עזה (צילום: מוחמד אל-באבא)

בין משברים הומניטריים למשברים אקלימיים

סיפורו של עלי ממחיש את המשבר הכלכלי שיצר הכיבוש הישראלי על הרצועה, שיותר ממחצית תושביה הפלסטינים חיים מתחת לקו העוני. במציאות זו, שבה ברחבי הרצועה חשבונות מים וחשמל, למשל, אינם משולמים, רשויות המים והאנרגיה אינן מסוגלות לכסות את עלויות התפעול הבסיסיות שלהן ולספק את הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה – שלא לדבר על פיתוח חוסן אקלימי.

הפיל בחדר הוא הצורך להגביר משמעותית את אספקת האנרגיה והמים ברצועה, ובה בעת להפוך אותה לחסינת אקלים: המאבק העולמי במשבר האקלים מחייב צמצום דחוף של פליטת גזי חממה, והפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים של האו"ם המליץ להפחית ב-50 אחוז את פליטת הפחמן הדו-חמצני עד לשנת 2030 ולעבור לכלכלה נטולת פחמן עד 2050.

עם זאת, בשל השילוב בין המחסור החמור בחשמל לצורך הדחוף לתת מענה למשבר ההומניטרי, הגדה המערבית ורצועת עזה זקוקות עדיין לפיתוח אדיר ומהיר שאולי אינו תואם את רוח המאבק האקלימי.

מצב זה מומחש על-ידי פרויקט Gas4Gaza, שמטרתו להגדיל משמעותית את ייצור האנרגיה המקומי, להוזיל עלויות לתושבים ולהפחית את התלות של עזה בייבוא חשמל ודלק ממצרים ומישראל.

אל-נביה מהרשות הפלסטינית לאנרגיה ולמשאבי טבע רואה בפרויקט זה מענה מרכזי למשבר האנרגיה של עזה. לדבריו, הפרויקט לא רק יגשר על הגירעון בחשמל, אלא גם "יתמוך בפיתוח כלכלי [של עזה] ויצמצם משמעותית פליטות גזי החממה".

בעוד פרויקט זה נועד לחולל שינוי בכלכלת האנרגיה הפלסטינית ובהרכב הפליטות, לפיתוח גז טבעי, עשיר במתאן, יש השפעה אקלימית עצומה בשל פליטת גזי חממה העלולה להיגרם מדליפות בשלב הייצור או השינוע (מדובר בהתרחשות שגרתית, שבצדה חששות נוספים מפני נזקים לתשתיות ולצנרת מהפצצות ישראליות ברצועה).

על כן, מתקיים מתח עמוק בין תיעדוף התאוששותה הכלכלית וההומניטרית של הרצועה, שתגביר את ההסתמכות האנרגטית שלה על דלקי מאובנים, לבין הצורך להיאבק במשבר האקלים, שיצריך מעבר דחוף לאנרגיה מתחדשת.

סביר להניח שבשל המצב החמור ברצועה ובשל שבריריותה, רצועת עזה לא תעבור את תהליך הגמילה מדלקי מאובנים כמו שאר חלקי העולם. שינוי כזה יחייב צעדים נרחבים כגון שיפור היעילות האנרגטית, הפחתת השימוש בפחם ובדלק, והפקת אנרגיה מתחדשת כמו אנרגיה סולארית – תנאי סף שרצועת עזה רחוקה מלעמוד בהם מבחינת משאבים או יכולת ייצור

סביר להניח שבשל המצב החמור ברצועה ובשל שבריריותה, עזה לא תעבור את תהליך הגמילה מדלקי מאובנים כמו שאר חלקי העולם. שינוי כזה יחייב צעדים נרחבים כגון שיפור היעילות האנרגטית, הפחתת השימוש בפחם ובדלק, והפקת אנרגיה מתחדשת כמו אנרגיה סולארית – תנאי סף שרצועת עזה רחוקה מלעמוד בהם מבחינת משאבים או יכולת ייצור.

מציאות קשה זו מתיישבת עם ההכרה ההולכת וגוברת בתנועה למען צדק אקלימי כי למרות שכולנו מושפעים ממשבר האקלים, לא כולנו נמצאים "באותה סירה". אוכלוסיות הסובלות מאפליה מערכתית, מגזענות ומאלימות, כמו גם כאלו החיות תחת כיבוש, מתקשות יותר לפתח חוסן אקלימי ולכן הן צפויות לסבול הרבה יותר ממשבר האקלים לעומת אוכלוסיות אחרות. בהינתן שהרצועה חותרת להבטיח מענה ולו לצרכים ההומניטריים ולזכויות האדם הבסיסיות ביותר של תושביה, רעיון ההיערכות לכלכלה דלת פחמן ולהפחתת פליטת גזי חממה יזכה, באופן בלתי נמנע, לחשיבות משנית; כך, במקום פיתוח יזום של חוסן אקלימי, המיקוד יוסט להתאמה ושיקום תגובתיים בעקבות קריסת האקלים.

גיום מאל-חק חוששת שהמוסדות הפלסטיניים מפוצלים מדי מכדי שיוכלו לקיים תיאום משמעותי לצורך הסתגלות האקלימית, כאשר חמאס ברצועת עזה, הרשות הפלסטינית בגדה המערבית וישראל שולטת על כל המרחב שבין הירדן לים. גיום מזהירה כי ממשל מפוצל שכזה "יקשה על יצירתה של מפת דרכים יעילה כלשהי לצמצום פגיעתם של שינויי האקלים".

גיום הדגישה כי יתרה מכך, השליטה של ישראל במשאבי הטבע ברצועה תחריף עוד יותר את פגיעותה של עזה למשבר האקלים – ומצב עניינים זה רק ילך ויעמיק, היא הוסיפה, שכן כמעט ודאי שישראל תגביר את שליטתה על משאביה של הרצועה "כדי להסתגל למשבר האקלים". 

"המאבק בקולוניאליזם הולך יד ביד עם המאבק למען חוסן אקלימי"

למרות המכשולים העצומים שפורטו לעיל, הרשויות והמוסדות ברצועה עושים כדי לפתח מוכנות וחוסן אקלימיים. שובלק, מנכ"ל רשות המים של עיירות החוף ברצועת עזה, אמר כי מגזר המים ממשיך בהתקדמות לשילוב אנרגיה מתחדשת במערכותיו. "למזלנו, כשיש סערה גדולה, השמש יוצאת אחר כך", אומר שובלק. "רוב מתקני המים והביוב שלנו פועלים כרגע על כמה שיותר אנרגיה מתחדשת, או יפעלו כך בקרוב".

לדברי שובלק, גם הטיפול בשפכים ברצועה השתפר משמעותית בשנים האחרונות. לדבריו "היכן שפעם השפכים זרמו דרך ואדי עזה לים, פעלנו לקידום תשתית לטיפול בשפכים כדי לשפר את תנאי הסביבה שלנו, ואנחנו משקמים את הוואדיות שבהם זרמו בעבר השפכים הללו".

עם זאת, עבור פלסטינים ברצועה, התערבויות מקוטעות כאלה אינן מספיקות לכלל השדרוג המערכתי הנחוץ כדי לשקם את סביבתם ולהגן עליה.

"עברו שנים והמציאות שלנו לא השתפרה", אמר עלי. "ישראל רק הקשיחה את המדיניות המפלה נגד עזה. הקהילה הבינלאומית חייבת להתחיל להפעיל על ישראל לחץ להסרת המצור כדי שתהיה לנו יכולת שווה להגיב לשינויי האקלים, כמו כל אחד אחר".

למרות זאת, הדיון ביחסי הגומלין בין האסונות הפוליטיים, הכלכליים, ההומניטריים והאקלימיים ברצועה לא חודר לשיח האקלים הבינלאומי. הוועידה האחרונה של האו"ם לשינוי האקלים (COP26) בגלזגו ממחישה היטב דינמיקה זו: על אף שהוועידה הדגישה את ההתמקדות הנוכחית של העולם במשבר האקלים, אף לא תושב אחד מהרצועה הצליח להגיע לאירוע (נוסף על כך, בקשות של משלחת של החברה האזרחית הפלסטינית לקבל אשרות כניסה כדי להשתתף בוועידה נדחו, אם כי לשניים מחבריה התאפשר להשתתף באמצעות קישור וידאו).

עבור תושבי הרצועה, ההיעדרות של קולות פלסטיניים מעזה הדגישה את המציאות, שבה השינוי לא יגיע מאליטת מקבלי ההחלטות בוועידת האקלים COP26 לבדה, אלא רק דרך אימוץ גישה רב-מגזרית בידי התנועה לצדק אקלימי.

"אנחנו יודעים ששינויי האקלים משפיעים על אנשים בכל העולם, כולל בעזה", אמר עלי. "לכן הפתרון למשבר האקלים העולמי צריך לקחת בחשבון את פלסטין. אני חושש שאם העולם ימשיך להתעלם מהסבל ברצועת עזה, זה יאיים על החוסן האקלימי לא רק ברמה המקומית אלא גם הבינלאומית".

סאלים ג'אבר, מגן זכויות אדם שנפצע במתקפה הישראלית על עזה ב-2008, הדהד תחושה זו. "המאבק בקולוניאליזם הישראלי הולך יד ביד עם המאבק למען חוסן אקלימי", הוא אמר. "שני המאבקים יוצאים נגד סוגים שונים של עוולות ושניהם, בסופו של דבר, עוסקים בהגנה על בני אדם. אבל המאבקים האלה גם קשורים זה לזה – ולא נוכל לתמוך במאבק אחד מבלי להבין שעלינו לתמוך בכל המאמצים לקידום הצדק".

ח'ליל אבו יחיא הוא אקדמאי תושב רצועת עזה, הכותב וחוקר בלימודי ספרות, פוסט-קולוניאליזם ותרבות. נטשה ווסטהיימר היא מומחית לניהול משאבי מים ופעילה נגד הכיבוש ולמען צדק אקלימי, המתגוררת בירושלים. מור גלבוע הוא פעיל איכות הסביבה וצדק אקלימי וחלק מתנועת 'אקלים אחד', המקדמת צדק אקלימי בין נהר הירדן לים התיכון.

הכתבה פורסמה במקור ב-972+ ותורגמה לעברית בארגון זכויות האדם "גישה", הפועל לקידום חופש תנועה לפלסטינים ולסחורות, בעיקר מרצועת עזה ואליה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf