בין אדישות לתחושת אסון: גם בימין לא מתלהבים מהסיפוח

החל מהרגע שבו נודע שליגת העל בכדורגל עומדת לחזור מפגרת הקורונה, בפינה הימנית העליונה של המסך בערוץ ספורט1 מופיע שעון יורד המציין את הזמן שנותר עד לאותו רגע מיוחל: ימים, שעות, דקות, שניות. ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע שלשום (יום ב') בסיעת הליכוד כי ב-1 ביולי יתחיל הסיפוח, אבל אפילו בערוץ 20 לא מצאתי שעון יורד הסופר את הימים והשעות שנותרו לאותו רגע, שאין חולק שחשיבותו עולה אפילו על המשחק בין מכבי תל אביב להפועל חיפה שיחדש את ליגת העל ביום שבת הקרוב.

אין זה אומר שאין מי שמייחל ומחכה לסיפוח. ברור שיש. אבל זה כן אומר שכל תהליך הסיפוח נעשה ללא התלהבות, ואפילו תומכיו לא מלווים אותו בנשימה עצורה. זה אמור להפתיע כי לרגע הזה, לסיפוח, להחלת הריבונות היהודית-ישראלית בארץ ישראל, הימין מחכה כבר לפחות 53 שנה, ואולי בעצם 72 שנה. ובכל זאת, הסיפוח, אם יתממש, יסיים את ההמתנה הארוכה הזו "לא בחבטה אלא ביבבה", not with a bang but a whimper, אם לצטט משורה מפורסמת מ"ארץ הישימון" של ט.ס.אליוט.

הסיבה המרכזית לאדישות הזו כלפי צעד שעשוי לשנות את ההיסטוריה של מדינת ישראל היא שבעיני ישראלים רבים, "החלת הריבונות" בהתנחלויות כבר קרתה מזמן. הקו הירוק נמחק מהתודעה הישראלית, ורק יהודים-ישראלים בעלי תודעה פוליטית מפותחת זוכרים שאריאל או מעלה אדומים נמצאות הרבה מעבר לו או מייחסים לעובדה הזו חשיבות כלשהי. למצב הזה, שנתניהו תרם לו רבות ב-11 השנים האחרונות שהוא בשלטון, יש יתרונות וחסרונות מבחינת תומכי הסיפוח. יתרון כי הישראלים לא מצליחים לפחד מהסיפוח, חיסרון כי רובם המכריע אדישים לו ולא יקרעו קריעה אם לא הוא יתקיים.

עדות לעניין הלא רב שמגלה הציבור הישראלי בעניין הסיפוח – לטוב או לרע – אפשר היה לראות במערכת הבחירות של מארס 2020. האירוע החגיגי, ההיסטורי לכאורה, בבית הלבן, ששווק כהסכמה אמריקאית לסיפוח, לא הזניק את הליכוד ואת נתניהו בסקרים, כמו שגם לא גרם לתופעה הפוכה. את העלייה שלו בסקרים וביום הבחירות, נתניהו חייב יותר להצגתו כמי שנרדף על ידי האליטות ולהסתה האנטי-ערבית הבוטה שלו, טיבי או ביבי.

בסקרים יש שוויון בין תומכי הסיפוח למתנגדיו (תלוי איך מנסחים את השאלה, "החלת ריבונות" נתפסת כדבר חיובי יותר, ל"סיפוח" יש ערך יותר שלילי), אבל די ברור שאפילו בוחרי ליכוד בראשון לציון או אשדוד לא רואים איך סיפוח ישפר את חייהם, בוודאי בתקופת המשבר הכלכלי שיצרה התנהגות הממשלה בזמן הקורונה.

הסיבה השנייה לחוסר ההתלהבות היא ההבנה, שנדמה שאפילו בחלקים נרחבים בימין שותפים לה, שבמקרה הטוב הסיפוח לא ישנה כלום, ובמקרה הרע, הוא יהיה רע מאוד. ביום שישי האחרון בערוץ 12, עורך ישראל היום בועז ביסמוט ניסה להפיח התלהבות לקראת הסיפוח, וקרא מהדף הודעה שנכתבה מראש המדברת על כך שזו הזדמנות חד פעמית לישראל לקבוע אחת ולתמיד את גבולה המזרחי. זה נראה מאולץ.

גם ביסמוט ואני חושד שגם נתניהו יודעים שהאמירה הזו אינה נכונה. מלבד ארצות הברית של טראמפ, ואולי עוד כמה מדינות בודדות, הקהילה הבינלאומית לא תכיר בגבולות הסיפוח. יותר מכך, נתניהו יודע היטב שהסיפוח הוא הפיך, ואם הוא לא יודע, כדאי שילמד את המקרה המזרח ירושלמי. אף שישראל החילה שם את החוק הישראלי כבר ב-1967 ואחר כך אף חוקקה את "חוק ירושלים" הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת" היא בירת ישראל וכי אסור להעביר שום שטח ממנה ל"גורם זר" אלא ברוב של 80 ח"כים, הרי גם במו"מ בקמפ דיוויד בשנת 2000 וגם בוועידת אנאפוליס ב-2006 ראשי ממשלה בישראל הסכימו לוותר על שטחים בירושלים, שסופחו כדת ודין. נכון שההסכם לא נחתם, אבל הנכונות היתה שם.

גם "עסקת המאה" של טראמפ, שנתניהו מהלל ומשבח בוקר וערב, כוללת למעשה הסכמה ישראלית להעביר את השכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר ההפרדה בירושלים למדינה הפלסטינית. כלומר נתניהו עצמו מוכן לבטל סיפוח שנעשה לפני 53 שנה לטובת מטרה שנראית בעיניו נעלה. בקיצור, הסיפוח הוא הפיך. דרך אגב, לפי תוכנית טראמפ, אפילו גבולות הסיפוח בגדה המערבית יהיו זמניים, שכן אם הפלסטינים לא יסכימו להיכנס למו"מ בארבע השנים הקרובות (מה שלא יקרה כמעט במאת האחוזים), ישראל וארה"ב ידונו מחדש בשרטוט של סיפוח נוסף בגדה.

אבל זו לא רק הידיעה שהסיפוח לא יקבע "אחת ולתמיד" את גבולות ישראל. עו"ד מיכאל ספרד הראה יפה אמנם כיצד ישראל תוכל לנצל את הסיפוח כדי להפקיע שטחים עצומים של אדמות פלסטיניות פרטיות באזורים שיסופחו. על האדמות המופקעות, כמובן, אפשר יהיה להרחיב התנחלויות ולהקים התנחלויות חדשות. אבל זה תהליך שייקח זמן ארוך, ועשוי להיתקל בקשיים משפטיים לא מבוטלים.

המתנחלים מודעים לכך, ולכן אפילו בקרבם אין התלהבות רבה לסיפוח. בעיתון "מקור ראשון" בסוף השבוע נחשף הוויכוח בקרב המתנחלים. בגדול אפשר לומר שההתנחלויות הקרובות לקו הירוק – בעד, ואילו ההתנחלויות בעומק הגדה – נגד. הנימוקים נגד הם גם מעשיים (חלק ההתנחלויות יהיו מבודדות, על רבות יוטלו מגבלות בנייה) וגם אידיאולוגיים (ויתור על החלקים הכי משמעותיים מבחינה לאומית בארץ ישראל, הסכמה להקמת מדינה פלסטינית). כלומר, אפילו באגף הכי מתנחלי של הפוליטיקה הישראלית, הראשון ביולי לא מעורר התלהבות גורפת.

במלים אחרות, התסריט הטוב מבחינת הימין הוא שהסיפוח אולי יפתח פתח לשינויים דרמטיים בעתיד כמו הרחבת התנחלויות או חיסול המדינה הפלסטינית,, אבל בטווח הקרוב הוא לא יחולל שינוי משמעותי, לא בשטח ולא ברמה המדינית. התסריט הרע נע בין רע, גרוע ועד לקטסטרופה. ביטול הסכם השלום עם ירדן ואולי גם עם מצרים, סנקציות כלכליות מצד חלק ממדינות אירופה ואולי גם האיחוד האירופי כולו, עימות עתידי עם הממשל האמריקאי במקרה שטראמפ יפסיד בבחירות בנובמבר, קריסת הרשות הפלסטינית, חזרה ישראלית לניהול הערים הפלסטיניות וחידוש האלימות. בהארץ דווח היום שהרמטכ"ל אביב כוכבי כבר מכין את הצבא לעימותים עם הפלסטינים ביולי.  ואולי הגרוע מכל מבחינת נתניהו: חידוש הוויכוח בחברה הישראלית על עתיד הכיבוש, ויכוח שהוא והימין הצליחו להעלים היטב באמצעות מדיניות הסטטוס קוו והסיפוח הזוחל.

אז למה בכל זאת נתניהו מקדם עכשיו את הסיפוח, אחרי שנמנע ממנו במהלך כל שנות שלטונו הארוכות? קשה לתת לכך תשובה אחת. אין ספק שהוא רואה מולו הזדמנות נדירה עם ממשל אמריקאי חובב התנחלויות, אירופה חלשה, עולם ערבי מפוצל שהשאיר את הפלסטינים כמעט לבדם, וכמובן גם אופוזיציה לא קיימת במרכז-שמאל.

קשה גם לנתק את ההתאהבות של נתניהו ברעיון הסיפוח מהמשפט שלו. הפעם הראשונה שהוא הפך את הסיפוח להבטחה פוליטית היתה לפני הבחירות באפריל 2019, אחרי שהחקירות שלו התחילו. בשלב ההוא, בבית היהודי, בכולנו (זוכרים מפלגה כזו?) ואפילו בליכוד אמרו שהוא לא יוכל לכהן כראש ממשלה אם יוגש נגדו כתב אישום. העסקה שהוא הציע אז לימין היתה פשוטה: קחו סיפוח ותנו תמיכה בלתי מסויגת. שתי מערכות הבחירות שבאו אחר כך, וכתב האישום שהוגש ביניהן, רק יצקו את העסקה הזו בבטון. לנתניהו קשה מאוד להשתחרר ממנה. עכשיו, אחרי שגם הכניס את סעיף הסיפוח לתוך הסכם הקואליציוני עם כחול לבן, נתניהו נתון בלופ שהוא הכניס את עצמו לתוכו. במצב הנוכחי, יהיה לו יותר קל לספח מאשר לעשות פניית פרסה.

ויש עניין נוסף. על פי ההסכם עם כחול לבן, עוד 17 חודשים נתניהו יחדל להיות ראש ממשלה. הוא יודע שייתכן מאוד שלא יחזור לתפקיד, במיוחד אם משפטו לא יאיר אליו פנים. נתניהו מסתכל אחורה על העשור שלו בשלטון, ורואה שהוא לא באמת הטביע חותם. לא חתומה על שמו מלחמה גדולה וגם לא שלום היסטורי. הוא לא בן גוריון, לא אשכול, לא בגין וגם לא רבין. הוא ניהל את הסכסוך, לא פחות ולא יותר.

על הרקע הזה, חלון הזמן שבין האחד ביולי לשלישי בנובמבר, יום הבחירות באמריקה, הוא הזדמנות בלתי חוזרת להירשם בספרי ההיסטוריה. אם בערך על מדינה פלסטינית בוויקיפדיה, יהיה כתוב שנתניהו הוא זה שחיסל אותה סופית, זה ודאי יעשה לו נחת. אם יהיה כתוב שם שהוא הפך את ירדן למדינה הפלסטינית, זה בכלל יעשה אותו למאושר. העובדה שגם אם הסיפוח יהפוך לסיוט, עוד שנה וחצי הוא כבר לא ייאלץ לטפל בהשלכותיו, עשויה להקל עליו את ההחלטה.

כך כך, נראה שישראל נגררת אל ההחלטה המדינית החשובה ביותר בתולדותיה מאז 1967 ואולי מיום הקמתה ללא חשק והתלהבות ציבורית, כמעט בעל כורחה. זה לא אומר שחוסר ההתלהבות הזה יהרוג את הסיפוח, אבל בהחלט עשוי להיות לו אפקט מצנן. לפני הסיפוח וגם אחריו.