בחירות של תקווה
רק לפני שלושה חודשים נראה היה שאלה יהיו עוד בחירות לאשרור שלטון הימין. בקו הסיום מתברר שיש גם דרך אחרת. במגוון חזיתות רוח המחאה החברתית של אז נושבת על בחירות 2015, ומסמנת חלופה שמאלית לשלטון
יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות האלה, זו הייתה מערכת בחירות טובה, בסימן של שינוי, של הדי קיץ 2011, של פנייה שמאלה – גם אם איטית ומגומגמת.
כשהוכרז על הקדמת הבחירות בשנתיים שלמות, רק לפני שלושה חודשים, אף אחד לא ממש הבין על מה הבחירות האלה. לא למה הולכים אליהן, ולא למה צריך אותן. רק למעטים היה ספק שהתוצאות ישמרו את חלוקת המנדטים בערך כפי שהיו בכנסת ה-19, ובעיקר נראה היה ודאי שכך או אחרת – בנימין נתניהו ישאר ראש הממשלה. סקר ערוץ 10 שפורסם אז צפה לליכוד 22 מנדטים, לבית היהודי 17, לישראל ביתנו 12 ולכחלון 12 – כלומר 63 מנדטים לימין עוד לפני חרדים.
גל הפיצולים והאיחודים (המחנה הציוני, ש"ס-יחד, יחד-עוצמה יהודית, הרשימה המשותפת), החקירות (ישראל ביתנו והליכוד) ותהליכי הפריימריז של המפלגות יצרו אווירה של חוסר ודאות, עיכבו את תחילת הקמפיינים של הרשימות, ואלה התחילו לבסוף באווירת ביזאר עם אוסף סרטונים היתוליים ושלטי חוצות חלשים.
הימין מסית, השאר מציעים תקווה
אבל עכשיו, על קו הסיום, הדברים כבר נראים אחרת. המשך שלטונו של נתניהו הוא עדיין אפשרות ריאלית למדי, בין אם בממשלת ימין-חרדים ובין אם בממשלת אחדות, אבל זו כבר לא האפשרות היחידה. הליכוד בלחץ, ומחנה הימין כולו מתכנס סביב מסרים שליליים שלא מציעים שום תקווה: אימת איראן, סרבנות שלום נחרצת, הסתה נגד אזרחי ישראל הפלסטינים (שעצם יציאתם לממש את זכותם להצביע מוצגת על ידי ראש הממשלה כסכנה למדינה), ואפס צדק חברתי. בסקרים ביבי כבר לא כל כך קינג, הכוכב העולה והמגניב בנט חטף מכות קשות בעקבות סיפורי אוחנה וההומופוביה, וליברמן הדרדר לעבר אחוז החסימה שהוא עצמו קבע.
בשאר המפלגות, לעומת זאת, מסתמנות תזוזות מבורכות. עליית כוחם של לפיד ושל כחלון מבשרת על בחירה מתמשכת ואף גוברת של מצביעים באג'נדה אזרחית, חברתית. ש"ס בהובלת אריה דרעי התרחקה מהמסרים הלאומניים של אלי ישי לטובת קמפיין השקופים המשובח, ואמצה חלקים חשובים מהשיח המזרחי של השנים האחרונות. הרכב המחנה הציוני – בניכוי דמויות כלבני, ידלין וטרכטנברג – הוא שמאלי יותר, חברתי יותר, צעיר יותר ומבטיח יותר מכל מה שהכרנו בעבר במפלגת העבודה.
מרצ, גם אם על סף אחוז החסימה, מתחילה תהליך מבורך של ריענון שורות ושל אימוץ אג'נדה שיותר פונה לפריפריה הלא-אשכנזית. וכמובן – הרשימה המשותפת, שמציגה שיתוף פעולה מדהים בתוך החברה הפלסטינית, ומצליחה (לא בלי קשיים ומהמורות) לפנות בצורה ישירה, כנה ולא מתנצלת גם לציבור היהודי ולהציע לו שותפות ומאבק על דמוקרטיה אמיתית. כל אחת מהרשימות האלה מכילה (מי יותר מי פחות) גם מורכבויות ופגמים משלה, אבל רוח של שינוי, ולו חלשה, נושבת בכולן.
> מגזין: המאבקים החברתיים משתלטים על במות הבחירות
לא מתה ולא נקברה. המחאה החברתית, קיץ 2011, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)
כל זה קורה במקביל להתעוררות של פועלים בדרום הארץ ובכלל, ובמקביל לפעילות מעוררת השתאות של מאבקים חברתיים – צאצאי מחאת 2011 – שמתעקשים להשאר רלוונטיים גם במהלך הבחירות, ולתבוע מכל הפוליטיקאים תשובות בנושאים שנוגעים לחיים עצמם בארץ הזאת. לצד התגייסות קצת קיצונית של התקשורת (בעיקר בגרסה המעוותת של "עיתונות" שמגיעה מבית ידיעות-וואינט), כל הדברים האלה יחד יוצרים אווירה של אופטימיות, של אפשרות למשהו חדש.
בונים חלופה שלטונית מהשטח
אף על פי כן, הכנסת הבאה לא תהיה מקום קל. כל ממשלה שלא תקום תהיה תלויה בריבוי מפלגות בינוניות שיריבו על העוגה אחת עם השנייה ויוכלו לפרק את החבילה בכל רגע נתון. גם עכשיו למעט מרצ והרשימה המשותפת כל הרשימות לא פוסלות ישיבה בממשלה עם נתניהו, וממשלת ימין או ממשלת אחדות יכולות להתכונן יותר בנחת מאשר האלכימיה שתהיה דרושה לממשלת שמאל-מרכז, שתדביק את לפיד ומרצ עם החרדים, או את כחלון עם תמיכה חיצונית של המשותפת. הסיכוי לסיום הכיבוש או לצדק חברתי של ממש שיגיע מהממשלה ה-34 כמעט ואינו קיים.
ועדיין – זו הייתה מערכת בחירות טובה. ממש לקראת הסוף התחילה להסתמן כאן אפשרות לחלופה שלטונית לימין. החלום של ברית פוליטית בין הפלסטינים, החרדים וכוחות שמאל שונים נראה קצת פחות רחוק עכשיו. המוסכמה הרווחת למדי שהמחאה החברתית נכשלה, מתה ונקברה מופרכת יום-יום מחדש ברחובות, במקומות עבודה מתאגדים ובמצעי המפלגות. הציבור מעוניין במערכת הפוליטית, עוקב אחריה, מבין יותר את קשר ההון והשלטון ומעוניין לבקר אותם יותר – ואפשר לקוות שימשיך לעשות את זה גם בין מערכת בחירות אחת לבאה.
אבל המשימה האמיתית שלנו תתחיל ביום שאחרי תוצאות האמת. השמאל חייב להמשיך להיות מעורב בזירה הפוליטית עד הקמת הממשלה ואחריה, אבל גם לחתור להרחיב את השותפות היהודית-ערבית בישראל ובשטחים, ליזום התארגנויות במקומות העבודה ולהאבק על העלאת שכר המינימום, להצטרף לדרישה בפריפריה לתיקון אזורי השיפוט, להעצים את הקמפיינים למען הזכות לדיור ציבורי, נגד הריסות בתים ודיור בכלל, להוכיח מחויבות להתנגדות לאלימות מינית ולדיכוי נשים, ועוד. הבחירות האלה מסמנות את אפשרות התחלת השינוי. התפקיד שלנו הוא להביא את ההמשך.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
