newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לדבר על אחריות במקום על אשמה. תגובה לשלומי חתוכה

יש הבדל בין להיות "בעל פריבילגיות", לבין להיות "שותף לדיכוי חברתי קשה". הדיכוי החברתי והפריבילגיות קיימות, ויש לי אחריות על כך, אבל אני לא מוכן לקחת על עצמי אשמה

מאת:

כותב אורח: מוטי פוגל

במאמר "למה לאשכנזים כל כך קשה עם השיח המזרחי", טוען שלומי חתוכה שהשיח המזרחי קשה לאשכנזים כי יש לו מחיר אמיתי – הכרה בפריבילגיות וויתור עליהן. זו אולי לא הסיבה היחידה, אבל אני מסכים עם הטענה היסודית של המאמר. בכל זאת, יש לי הערה אחת עליו.

במאמר מוזכרת ומצוטטת השיחה בין ג'ון סטיוארט לביל אוריילי על פריבילגיות לבנות, זו שיחה נהדרת והלוואי שדיון כזה היה יכול להתקיים בישראל (הלוואי שאני יכולתי לקיים שיחה כזאת, כסטיוארט או כאוריילי), אבל יש הבדל משמעותי בין השיחה בין סטיוארט לאוריילי לטור של שלומי. כשאוריילי טוען כלפי סטיוארט שעמדתו היא שיח האשמה הליברלי, עונה לו סטיוארט בפשטות "אני לא מרגיש אשם בכלל", ועובר לדבר על המקום שבו גדל אוריילי והיתרונות שחינוכו הקנה לו. סטיוארט לא מאשים את אוריילי, וגם לא מקבל על עצמו אשמה. לעומת זאת, אשמה היא המוטיב המרכזי בטור של שלומי, וחסרה בה הבחנה בין אשמה לאחריות.

יש הבדל בין היותי בעל פריבילגיות להיותי "שותף לדיכוי חברתי קשה", ונדמה לי שהמאמר של שלומי מוחק את הפער הזה או לא שם לב אליו. הדיכוי החברתי קיים והפריבילגיות קיימות, אבל זה לא אותו דבר. אני מעוניין בביטול ההיררכיות. לא רק זה, יש לי אחריות על כך, אבל אני לא מוכן לקחת על עצמי אשמה.

כשהקריאה לקבלת אחריות הופכת להאשמה, היא מערערת זהות, ואני מתעקש להבחין בין השתיים – האשמה והאחריות.

השיח הפוליטי בישראל מורעל על ידי הדיון באשמה במקום באחריות. אנחנו לא מדברים על זכויות שוות לפלסטינים אלא על השאלה מי היה אשם בפרוץ מלחמת ששת הימים (כן, ששת הימים), אנחנו לא מדברים על הנכבה אלא על השאלה מי היה אשם במלחמת העצמאות (כן, העצמאות), אנחנו לא מדברים על הדיכוי המתמשך של המזרחים בישראל אלא על השאלה האם זה היה בכוונה והאם הם סבלו יותר או פחות מפליטי השואה.

יתכן שאני קורא את המאמר לא נכון, יכול להיות שכל מה שיש בו הוא קריאה לקבלת אחריות, ואני קורא פנימה את האשמה. יתכן שזה מעיד עלי יותר מאשר על הטור של שלומי. אבל כך או כך, צריך לדבר על הבלבול בין אשמה לאחריות.

מוטי פוגל הוא מבקר ספרות, עורך ומנחה סדנאות קריאה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf