newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בג"ץ קירב את ישראל צעד נוסף לספסל הנאשמים בהאג

אמנת בית הדין הפלילי הבינלאומי מגבילה את סמכותו לחקור פשעי מלחמה רק במקרים בהם מערכת המשפט של המדינה שבתחומיה התחוללו הפשעים-לכאורה לא מסוגלת או לא רוצה לחקור אותם בעצמה. דחיית העתירה נגד מדיניות הפתיחה באש על המפגינים בעזה פותחת את הפתח לכניסת בית הדין בהאג לפעולה

מאת:

ביום חמישי האחרון דחה בג"ץ עתירות של שישה ארגוני זכויות אדם ישראלים ופלסטינים, ביניהם עדאלה, יש דין והאגודה לזכויות האזרח, נגד מדיניות הצבא בירי על מפגינים לא חמושים ברצועת עזה. הארגונים הגישו במקביל שתי עתירות דחופות כבר לפני מספר שבועות, לפני שיאו האלים ביותר של הירי במפגינים בעזה, בתקווה לשנות את הוראות הפתיחה באש במטרה למנוע הרג נוסף. אלא שבית המשפט סירב לקיים דיון דחוף בעתירות, ועד שבית המשפט העליון קיבל את החלטתו בשבוע העבר, הצבא הרג יותר מ-110 פלסטינים בעזה – מעל לחמישים אחוז מהם בתוך יום אחד בלבד. במהלך שבעה שבועות של הפגנות, צלפים ישראלים ירו ופצעו יותר מ-3,600 פלסטינים תושבי הרצועה.

שבועות מספר קודם לכן הצבא הודיע על חקירת כמה ממקרי ההרג, אבל מה שארגוני זכויות האדם ביקשו מבית המשפט לבחון היה הוראות הפתיחה באש, כלומר המדיניות עצמה, שהתירה לצלפים לירות ב-3,600 פלסטינים. בית המשפט השיב בסירוב.

על פי רוב, כשמדברים על אפשרות של חקירת פשעי מלחמה ישראליים על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אנשים חושבים על ההרס והחורבן שהשיתה ישראל על עזה במהלך המלחמה בקיץ 2014. זאת, ככל הנראה, איננה אפשרות סבירה. סביר הרבה יותר להניח שחקירה – ואולי בהמשך גם הגשת כתב אישום – יתגבשו כתוצאה מההרג ההמוני של מפגינים בשבועות האחרונים, או אפילו בניית ההתנחלויות בגדה המערבית.

יתכן מאוד שהחלטתו האחרונה של בג"ץ להוות חותמת גומי על הוראות הפתיחה באש הקטלניות על מפגינים בעזה תהפוך בדיעבד לנקודת המפנה ביחסיה של ישראל עם בית הדין בהאג. ירי על מפגינים בעזה (צילום: עבד רחים חטיב/פלאש90)

הדרך הקלה ביותר עבור מדינה להגן על דרגיה הבכירים, הביטחוניים והמדיניים, לבל ימצאו עצמם על ספסל הנאשמים בהאג היא, כמובן, פשוט לא לבצע פשעי מלחמה. הדרך השניה היא לקיים, ולו למראית עין, מנגנונים אפקטיביים לחקירה עצמית, שכן "עקרון המשלימות" הוא מאבני היסוד של האמנה המכוננת של בית הדין הבינלאומי.

בקיצור נמרץ, עקרון המשלימות קובע כי בית הדין הבינלאומי יחקור או יתבע  מקרים בהם עולה חשש לביצוע פשעי מלחמה, רק אם מערכת המשפט של המדינה שבתחומיה התחוללו הפשעים-לכאורה "איננה מסוגלת או איננה מגלה רצון" לחקור חשדות לפשעי מלחמה ולתבוע את האחראים בהתאם. במילים אחרות, אם הצבא יחקור ברצינות את חייליו במקרים שעולה חשש לביצוע פשע מלחמה, ויגיש כתבי אישום נגד אלה שיש חשד שביצעו פשעים כאלה, לבית הדין הבינלאומי לא תהיה סמכות לטפל במקרים האלה.

הצבא מודע לנקודה זו, והקים מנגנון חקירה מסועף כדי לספק את "עקרון המשלימות". מרבית ארגוני זכויות האדם טוענים כי חקירות אלה – וכתבי האישום הנדירים שהן מפיקות – לחלוטין לא אפקטיביים. אבל צריך להודות שעצם קיומו של המנגנון מהווה תעודת ביטוח לא רעה כנגד התערבותו של בית הדין הבינלאומי.

אבל הנקודה העקרונית יותר היא שהתביעה הצבאית חוקרת רק פשעים לכאורה של יחידים, לא את המדיניות שהובילה לביצוע אותם פשעים או את האנשים שגיבשו את המדיניות. הסיכוי שחקירה מסוג זה תתנהל אי פעם בישראל שואף לאפס בגלל הסיבה הפשוטה הבאה: אותם אנשים שעזרו לנסח וחתומים על ההוראות שאפשרו לירות בקרוב ל-4,000 איש בעזה הם אותם אלה שגם מופקדים על ההחלטה אם לחקור ולתבוע את מי שעומד מאחורי ההוראות, כלומר את עצמם. "כפילות הכובעים" הזו של הפרקליטות הצבאית, שפוטרת באופן יעל את מקבלי ההחלטות מהצורך לתת דין וחשבון על החלטותיהם, היא גם זו שמונעת מהם להשתמש ב"עקרון המשלימות" כדי להדוף חקירה או תביעה מצד בית הדין הפלילי הבינלאומי.

הסירוב לקיים חקירה עצמית שיכולה להרחיק ולמנוע חקירה בינלאומית, בא לידי ביטוי בתחום עניין נוסף של בית הדין הבינלאומי: ההתנחלויות. הממשלה והצבא, בגיבוי היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות הצבאית, אחראים באופן ישיר לכינונה של המסגרת המשפטית המאפשרת את קיומו ושגשוגו של מפעל ההתנחלויות בחצי המאה האחרונה. הציפיה שאותן הרשויות תחקורנה ותתבענה את עצמן על הפעולות שהן הגו ואישרו היא מופרכת מהיסוד. למעשה זוהי דוגמה מובהקת למערכת משפטית "שאינה רוצה או אינה מסוגלת" לחקור ולתבוע פשעי מלחמה שנעשו בתחומי שיפוטה.

בתים שנחרבו. המתקפה על עזה בקיץ 2014 (אן פאק/אקטיבסטילס)

המתקפה על עזה בקיץ 2014 (אן פאק/אקטיבסטילס)

מה שמחזיר אותנו לבית הדין הבינלאומי בהאג; למרות שבית המשפט העליון ללא ספק יכול לעצור את רוב תוכניות המדיניות של הממשלה והצבא, הוא הוכיח פעם אחר פעם כי בהכללה, הוא לא רוצה לעשות זאת. בעוד בית המשפט הסכים מפעם לפעם לעסוק בהפרות חוק על בסיס אישי בנוגע לשתי הסוגיות לעיל, הוא סירב לעסוק במדיניות שמאחורי הפשעים הללו.

במקרה של עזה, בית המשפט הילל את המנגנון הצבאי לחקירת חיילים בודדים בחשד להרג לא מוצדק אך דחה את העתירה שדרשה לבחון את חוקיותה של המדיניות שהתירה את הירי עליהם מלכתחילה. במקרה של ההתנחלויות, בית המשפט הנפיק אינספור פסיקות באשר לחוקיותם של בתים ספציפיים של מתנחלים, ולפעמים אף של התנחלויות שלמות, אך סירב בעקביות לעסוק בחוקיות המדיניות הגדולה יותר של הקמת ההתנחלויות עצמן בראי החוק הבינלאומי.

כל עיסוק בשאלות הללו יוביל ישירות למקבלי ההחלטות בדרגים הגבוהים ביותר, בין אם מדובר בשר הביטחון ליברמן שטען כי "בעזה אין חפים מפשע", או בנימין נתניהו שהביע תמיכה מלאה ובלתי מסוייגת בהרחבת ההתנחלויות על האדמות הפלסטיניות בגדה.

כאשר בית המשפט העליון נותן את הסכמתו-שבשתיקה לקווי מדיניות אלה, ובכך מסכל למעשה כל ניסיון ממשי לאתגר או לחקור אותם, הוא מגביר בהתמדה את הסיכוי לכך שדרגים ישראלים בכירים ימצאו את עצמם על ספסל הנאשמים בהאג. יתכן מאוד שהחלטתו האחרונה של בג"ץ להוות חותמת גומי על הוראות הפתיחה באש הקטלניות על מפגינים בעזה, לצד הפנייה הפלסטינית לבית הדין הבינלאומי, תהפוך בדיעבד לנקודת המפנה ביחסיה של ישראל עם בית הדין בהאג.

מיכאל שפר עומר-מן הוא עיתונאי ועורך מגזין 972+ שם פורסם המאמר במקור.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf