newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בג"ץ חייב למחות את חרפת הגבלת ההפגנות מספר החוקים הישראלי

בית המשפט העליון יידרש בקרוב להכריע בעתירות שהוגשו בעניין התיקון לחוק הקורונה והתקנות שנגזרו ממנו. אם בית המשפט יסתפק בפסילת התקנות בלבד זאת תהיה החלטה פחדנית, שאמנם תאפשר להפגין ללא מגבלה, אך תימנע מקביעת גבולות להתערבות של גורמים פוליטיים בזכות היסוד להביע מחאה

מאת:

אתמול (שבת) התקיים אחד מאירועי המחאה הגדולים בתולדות ישראל, כלומר מאות אירועי מחאה מקבילים בעקבות החוק שעבר בכנסת ובממשלה בשבוע שעבר והתקנות שנקבעו לפיו, שכל מטרתם למנוע מאזרחי ישראל למחות.

בקרוב יידרש בית המשפט העליון להכריע בעתירות שהוגשו בעניין החוק והתקנות. זו תהיה שעת מבחן לבית המשפט, אשר האיומים התדירים עליו מצד אנשי ציבור וממשל מהימין גורמים לו פעם אחר פעם לצמצם את גבולות התערבותו.

בית המשפט העליון בירושלים, ב-14 בספטמבר 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

נדרש להכרעה. בית המשפט העליון בירושלים, ב-14 בספטמבר 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

אתחיל מהסוף: אני מעריכה כי בג"ץ יבטל את התקנות שהתקינה הממשלה השבוע, ויבטל את הגבלת ההפגנות כפי שהוגדרה בתקנות אלה.

השאלה היא אם יבוטלו רק התקנות, או גם החוק שהסמיך את הממשלה להתקין תקנות המגבילות הפגנות; ואם בג"ץ יסתפק בהנמקות מהתחום המינהלי-טכני, או שיכתוב פסק דין על מהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, על חופש הביטוי ועל הזכות להבעת דעה.

כאמור, בית המשפט העליון נמצא תחת מתקפה קשה מצד אנשי ימין כבר שנים. אין בכך כדי לומר שלשמאל אין ביקורת עליו, נהפוך הוא – יש ביקורת רבה, אפילו רבה מאוד.

בג"ץ ממעט מאוד להתערב בחקיקה, ולא ממהר להתערב גם בהחלטות מינהליות. בג"ץ נוטה יותר ויותר לדחות על הסף עתירות מסיבות טכניות, למשל של אי-מיצוי הליכים, או בטענה כי עתירות הן כלליות מדי.

בג"ץ נמנע כמעט לחלוטין מלהתערב בסוגיות כלכליות, כאלה שיש להן השפעה ולו שולית על תקציב המדינה. כמובן שבג"ץ הוא שהכשיר את רוב הפרקטיקות המעוולות של הכיבוש, ובכך הוא שותף פעיל ביצירת האי הצדק הגדול ביותר שיצרה מדינת ישראל.

ובכל זאת, רוב הביקורת הידועה היא של הימין ושל ההנהגה הדתית. הדבר נובע מכך שמקרי הקיצון שבהם בג"ץ מחליט להתערב נתפסים כמזוהים עם השמאל, ולו בשל העובדה שהימין שולט בישראל ב-40 השנים האחרונות כמעט באופן מוחלט; אבל גם בשל העובדה שהביקורת משמאל נעשית בלשון מכובדת ומוכרת בעיקר בין כותלי האקדמיה וארגוני זכויות האדם, ואילו הביקורת מימין מוטחת באופן בוטה וזוכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת הפופולרית.

חשוב שתשמע ביקורת משמאל על בית המשפט, אך יש לזכור כי הביקורת המתלהמת מימין הביאה לכך שבית המשפט מונע עצמו כמעט בכל מחיר לקבל החלטות שמשמען התערבות פוליטית.

כמעט בכל מחיר, אבל בכל זאת – לא בכל מחיר. בתחילת מגיפת הקורונה, למשל, ממשלת ישראל לקחה לעצמה סמכויות שלא איפשרו לבית המשפט להתחמק מהחלטות.

עוד לפני הקמת הממשלה הנוכחית, לקחה לעצמה ממשלת המעבר – שהיתה ממשלת מעבר משולשת, שלא קיבלה את אמון הכנסת ה-21 וה-22 – את הסמכות להתקין תקנות לשעת חירום, מבלי להידרש לאישור הכנסת ומבלי לקבוע מצב חירום מיוחד.

מצב החירום שישראל נמצאת בו באופן קבע מיום הקמתה היה אמור להתבטל לפני שנים, אולם כאמור, הוא עדיין בתוקף והממשלה ניצלה אותו כדי לקבוע מגבלות קשות על חיי תושבי ישראל, ובכלל זה מעקב של השב"כ, והכל מבלי להזדקק כלל לכנסת.

יתרה מזאת, ממשלת המעבר ביקשה למנוע את פעילות הכנסת לאחר בחירתה, דחתה באמצעות יו"ר הכנסת דאז יולי אדלשטיין את כינוס ועדות הכנסת, ואף מנעה בחירה של יו"ר כנסת חדש.

הגיע הזמן שנזכה למערכת אכיפה שוויונית המצייתת לחוק ולהחלטות בתי-המשפט. מפגינים מול הכנסת קוראים ליולי אדלשטיין להתפטר (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

העתירות החזירו את הסמכויות לכנסת. מפגינים מול הכנסת קוראים ליולי אדלשטיין להתפטר (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

רק בעקבות עתירות לבג"ץ הוחזרו הסמכויות לכנסת. בית המשפט קבע בהחלטה בעתירות של עמותת עדאלה ושל האגודה לזכויות האזרח, כי הממשלה אינה רשאית להורות בצווי חירום על פעולות קיצוניות, כמו מעקב אחר אזרחים באמצעות השב"כ, למשל – והיא חייבת לחזור לכנסת שתאשר פעולות כאלה, בהליך חקיקה מסודר.

"חוק הקורונה הגדול" חוקק כחלק מהתחייבות המדינה כלפי בית המשפט לצמצם את השימוש בצווי חירום ובתקנות שמוציאה הממשלה ללא פיקוח פרלמנטרי.

בעקבות העתירות גם הובא לכנסת אישורו של מצב החירום המיוחד, לאחר שבחודשים הראשונים הממשלה לא טרחה כלל להכריז עליו או להביאו לאישור הכנסת. בית המשפט התערב גם בעתירות שהוגשו (גם על ידי הח"מ) בעניין התעקשותו של יו"ר הכנסת הקודם למנוע את פעילות הכנסת לאחר הבחירות, ובעניין התבצרותו בניגוד לחוק של יו"ר הכנסת על כיסאו.

יחד עם זאת, בית המשפט בחר לא להתערב בכשל החמור שבמתן האפשרות להקים ממשלה למי שמואשם בפלילים – ולא סתם בפלילים, אלא בעבירות של שחיתות שלטונית, קרי, עבירות שנעשו במסגרת תפקידו לצורך ביסוס התמיכה הציבורית בו, לפי החשדות. שוחד, מרמה והפרת אמונים.

ההחלטה לא לפסול את בנימין נתניהו מלכהן כראש ממשלה התקבלה לפני הבחירות. כלומר, בית המשפט החליט לדחות עתירה בנדון שהוגשה לפני הבחירות, בשל היותה "מוקדמת". זאת היתה החלטה פוליטית במהותה, שבבסיסה התקווה שנאשם לא יקבל את אמון העם, ובית המשפט לא יהא מחוייב להכריע בנדון.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת ממשלה בכנסת, ב-17 במאי 2020 (צילום: אלכס קולומויסקי)

אי פסילתו – החלטה פוליטית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת ממשלה בכנסת, ב-17 במאי 2020 (צילום: אלכס קולומויסקי)

ההחלטה לאפשר לנתניהו לכהן כראש ממשלה, לאחר שהצליח להקים ממשלה, היא אחת ההחלטות הכי פוליטיות בתולדות בית המשפט העליון בישראל – במובן שבסיס ההחלטה הוא בחישובים פוליטיים של מראית העין הציבורית, ולא בשיקולים מתחום המינהל התקין וזכויות האדם.

יש לזכור כי באותו הליך הביא בית המשפט לכך שיתוקן ההסכם הקואליציוני בחלק מהסעיפים שביקשו להגביל את פעולת הכנסת. כמו כן יש לזכור כי במסגרת אותו הליך התחייב נתניהו לחתום על הסכם ניגוד עניינים, שעליו עדיין לא חתם.

אין קשר בין הבעיה לבין הפתרון המוצע

החוק שמאפשר הגבלת הפגנות הוא תיקון של חוק הקורונה, שמונע מהממשלה להתקין תקנות בלא חקיקה מפורשת של הכנסת, שמקנה לה סמכות לקבלן, ואישור של ועדת כנסת לאחר התקנתן.

בתיקון לחוק נקבע כי בניגוד להחרגת ההפגנות בחוק המקורי, הממשלה תהיה מוסמכת בזמן של סגר מחמיר להגדיר מגבלות גם לעריכת הפגנות. תקנות, כאמור, מחייבות שתעמוד בבסיסן תשתית עובדתית וחוות דעת מקצועיות שיצדיקו החלטה קיצונית כגון זו.

החוק מנוסח באופן זהיר, כראוי לחוק שחוקיותו נתונה בספק גדול ושברור כי יובא לבחינה חוקתית של בג”ץ. החוק קובע, למשל, כי "רשאית הממשלה לקבוע הגבלה על התקהלות בהפגנה, בתפילה או בטקס דתי, לרבות הגבלה על מספר האנשים המשתתפים בהתקהלות כאמור, שלא תפחת מהגבלה על התקהלות שנקבעה לפי פסקה זו, ובלבד שהגבלה כאמור חיונית למניעת התפשטות נגיף הקורונה".

החוק מוסיף וקובע כי "לא יהיה בהגבלה לפי פסקה זו כדי למנוע לחלוטין קיום הפגנה, תפילה או טקס דתי".

המשפט האחרון בתיקון אמור להכשיר לכאורה את ההגבלות שבסמכות הממשלה להתקין, שהרי הוא קובע כי אסור למנוע קיום הפגנה. בית המשפט יידרש להתיחס לכמה סוגיות, ובהן האם ראוי שהממשלה תאשר תקנות שמגבילות הפגנות נגדה? ואילו הגבלות מגיעות עד כדי הגדרה של "מניעת קיום הפגנה"?

התקנות שהותקנו מכוח החוק אושרו בממשלה בהליך מהיר בלילה שבין יום רביעי לחמישי, ואושרו בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת ביום חמישי, כדי שייכנסו לתוקף באופן מיידי. לעניין זה בית המשפט יצטרך לקבוע אם התנהל הליך תקין להתקנתן; אם קיימת תשתית עובדתית המצדיקה הטלת מגבלות אלה; ואם המגבלות שהותקנו הן המינימליות לשם קיום המטרה לשמה הותקנו.

הפגנה בכיכר רבין למען הדמוקרטיה, ב-19 באפריל 2020 (צילום: אורן זיו)

הגבלה על שמירת מרחק בלבד. הפגנה בכיכר רבין למען הדמוקרטיה, ב-19 באפריל 2020 (צילום: אורן זיו)

בדברי ההסבר לתקנות נכתב: "בגלל ההפצה הנשימתית/טיפתית, אדם עלול להדביק בעיקר את אלה הקרובים אליו, במרחק הקטן משני מטרים. התקהלות היא הזדמנות להדביק עשרות אנשים, שחלקם ימשיכו להפיץ את המחלה הלאה.

"על בסיס האמור לעיל קיים הכרח לצמצם התקהלויות, ובכלל זה הפגנות, על מנת לצמצם את הפצת המחלה, את שיעורי התחלואה, התחלואה הקשה והתמותה, וכן לשמר את מערכת הבריאות על מנת שתוכל לתת מענה מיטבי לכל אזרח".

מקריאת הטקסט עולה כי אין קשר סיבתי בין הבעיה לבין הפתרון המוצע. אין כל קשר בין דברי ההסבר לבין יציאה למרחק העולה על 1,000 מטר מביתו של אדם, או על יציאה מיישוב מגוריו של מפגין.

ההדבקה, כאמור לעיל, עלולה להיווצר מקירבה של פחות משני מטרים. התקהלות אסורה, בהתאם לזה, אמורה להיות של אנשים המתקרבים זה לזה עד מרחק קטן יותר – ולא מעצם קיומה. אין לומר, ואף לא נטען, כי התקהלות של אנשים השומרים על מרחק כאמור עלולה להביא להידבקות.

לא רק זאת, החוק קובע כי לשם קביעת מגבלות על הפגנות, יש להסתמך על תשתית עובדתית. התשתית העובדתית הקיימת, קרי, בחינת המחאה בבלפור, שבה לא נשמר מרחק כראוי – בעיקר בשל פעולת המשטרה, שהגבילה את מתחם ההפגנה באופן לא מידתי, לא סביר ושמסכן חיי אדם – לא נרשמו הדבקות המוניות.

כלומר, ככל שיש להגביל התקהלויות בשטח פתוח – וגם לכך אין תשתית עובדתית מספקת – הרי שיש להגביל אותן מבחינת המרחק שנדרש בין אדם לאדם, ולא בגלל סך המשתתפים בהן. את התקנות, אם כן, יש לפסול בשל היעדר המתאם הפנימי בין הקבוע בהן לבין דברי ההסבר להן.

על אלה יש להוסיף שנראה כי הליך קבלת ההחלטות בממשלה היה פגום: הישיבה התקיימה טלפונית, לא התקיים דיון מעמיק, ולא הוצגה בפני השרים חוות דעת של הגורמים המקצועיים המצביעה על הצורך בהטלת מגבלות כאמור.

חוק לא חוקתי

האם חוק שמקנה לממשלה זכות למנוע את ההפגנות נגדה יכול לעמוד בבחינה חוקתית? זו השאלה המרכזית שצריכה לעמוד בפני בג"ץ.

החוק מתיחס לשלוש סוגיות: המרחק עד למקום ההפגנה; המרחק בין המשתתפים; ומספר המשתתפים בהפגנה. כל הגבלה, כאמור, אמורה להיקבע רק אם היא חיונית למניעת התפשטות המגיפה.

הגבלת הפגנות היא דבר שכיח. זכורים לכל הוויכוחים לגבי מקום עריכת הפגנות כשמדובר על הפגנות המבקשות להתקיים מול בתיהם הפרטיים של אישי ציבור. בשנים האחרונות נתקלנו בסוגיה זו בעיקר בהקשר של ההפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, וכמובן מול בית ראש הממשלה בבלפור, אך סוגייה זו נדונה פעמים רבות בבג"ץ, כבר כשנות ה-80 של המאה הקודמת.

בג”ץ נוקט לעניין זה בדרך האיזונים – בעיקר בין הזכות להפגין לבין הזכות לפרטיות, ובכלל זה הזכות של איש הציבור נשגדו מבקשים להפגין וזכויותיהם של שכניו, וכן מול אינטרסים ציבוריים אחרים.

בעניין היועץ המשפטי מנע בג"ץ הפגנות מול ביתו ממש, בשל הפגיעה בפרטיות ובסדר הציבורי, ואיפשר להפגין בכיכר הקרובה ביותר לביתו. דרך ההתנהלות בהפגנות אף היא מוגבלת ומוסדרת בחוק – למשל, באילו אמצעים מותר להשתמש, עמידה במקום או צעדה.

ההפגנה השבועית נגד השחיתות מול ביתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט בפתח תקווה, ב-22 ביולי 2017 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

איזון בין הזכות להפגין לפגיעה בפרטיות. ההפגנה השבועית נגד השחיתות בכיכר מול ביתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט בפתח תקווה, ב-22 ביולי 2017 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

לעניין מספר המשתתפים, הרי שאין אפשרות להגביל אותו, אלא רק לקבוע, כשעסקינן בהפגנה שנדרש לה רישיון, כי מיקומה ייקבע בהתאם למספר האנשים שישתתפו בה.

כל המגבלות כאמור, הן מגבלות שמוטלות על ידי המשטרה לשם שמירה על הסדר. והן חייבות להיות מידתיות.

חוק הקורונה קובע שורה ארוכה של מגבלות, ובכללן איסור לצאת את גבולות היישוב שבו מתגורר אדם, אולם איסור זה מוחרג אם אין אפשרות לקיים את הפעולה הנדרשת בגבולות אותו יישוב.

נראה כי אין הצדקה למנוע יציאה מהיישוב, בהתייחס להגנה מפני הדבקה, כאשר עצם היציאה אין בה כדי לעודד הדבקה לפי כל קנה מידה. הסעות להפגנות, לעומת זאת, ניתן להגביל, ונראה כי מן הראוי שמארגני הפגנות יימנעו מהסעות כאלה בעת הזאת.

בהמשלה לאותו עץ הנופל ביער ואין מי שישמע זאת, האם ההיתר להפגין ברדיו של 1,000 מטר בלבד מהבית יכול להיחשב במקרים מסוימים כאיסור על הפגנה?

התמזל מזלי ואני גרה עשרות מטרים מכיכר רבין, כך שאי אפשר לטעון שאיני יכולה לממש את זכותי להפגין בגבולות הקילומטר. אבל נשאלת השאלה: האם חבר קיבוץ בגליל העליון, או חברת מושב בנגב, יכולים לממש את זכותם להפגין בגבולות הקיבוץ או המושב בו הם מתגוררים? האם אין זה כעץ הנופל ביער מבלי שאיש ישמע? (אפילו אם יצולם ויועלה בפוסט בפייסבוק?)

במקרה של מגורים ביישובים כאלה, האם מותר לצאת מגבולות היישוב, כדי להפגין? נראה שהתשובה היחידה הסבירה היא – כן. כל תשובה אחרת משמעה מניעה מוחלטת של הזכות להפגין.

לממשלה יש זכות להגביל אנשים מפני פגיעה בעצמם. אנחנו מחוייבים לחגור את עצמנו בחגורת בטיחות במכונית, אנחנו מחוייבים לחבוש קסדה בעת רכיבה על אופנוע – כל אלה מתנגשים עם חירויות פרט. השאלה אינה אם מותר להגביל, אלא מהו האיזון הנכון בין חירויות הפרט לבין אחריות המדינה על אזרחיה.

בעוד שה"זכות" לנוחות בישיבה במכונית בלי חגורת בטיחות אינה יכולה לעמוד מול החובה שמגינה על הנהג והנוסעים, הרי שההגנה שאמורים לייצר החוק והתקנות להגבלת הפגנות מתנגשת עם זכות יסוד בעלת משקל עצום. האם זכותו של אדם אפילו לסכן את עצמו במאבק על תפיסותיו הפוליטיות יכולה להתבטל בפני רצון המדינה להגן עליו מעצמו?

לו היה אמון ציבורי בהנחיות הממשלה, ככל הנראה לא היינו מתמודדים בכלל עם השאלות האלה. גם כיום הרוב המוחלט של המפגינים שומרים על עצמם. ניתן היה לקרוא לשמירה קפדנית יותר, אולם, כפי שכבר כתבנו בעבר – חוסר האמון הציבורי עצמו מסכן את הציבור.

אם מטרת החוק והתקנות היתה שמירת מרחק ולא מניעת הזכות להפגין, היינו מצפים שמשטרת ישראל, תידרש לפעול לשם אכיפת המטרה – כלומר להבטיח כי בכל פעילות המתקיימת במרחב הציבורי, ובכלל זה הפגנות, יישמר מרחק של שני מטרים בין מפגינים שאינם מאותו משק בית.

משטרת ירושלים נוקטת בדרך הפוכה כבר שבועות רבים – היא מגבילה את שטח ההפגנה ליד בלפור, כך שהמפגינים נאלצים להצטופף ואינם יכולים לשמור על בריאותם. כך נהגה גם משטרת תל אביב בחלק מההפגנות בשבוע שעבר, וגם בהפגנה אתמול. ההצטופפות שנרשמה אתמול היתה תוצאה של מעצרי השווא וטקטיקת ה"קטלינג" שבהם נקטה המשטרה כדי לעורר בקרב המפגינים.

הפגנה מול מעון ראש הממשלה בבלפור בירושלים, ב-14 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

המשטרה מונעת את האפשרות לשמור מרחק. הפגנה מול מעון ראש הממשלה בבלפור בירושלים, ב-14 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

חוק הקובע כי ממשלה – קרי גורם פוליטי שהמחאה היא נגדו – רשאית להגביל את מספר האנשים שייקחו חלק במחאה נגדה הוא אינו חוקתי, ואינו יכול שיוותר בספר החוקים במדינה שמתיימרת להיקרא דמוקרטית.

נדרשים גבולות ברורים

כפי שפתחתי, אני מעריכה כי לבית המשפט יהיה קל מאוד לפסול את התקנות. מאחר שמדובר בזכות יסוד, אולי היסודית ביותר, במשטר דמוקרטי, הרי שלפי הדין הישראלי, על מנת להתיר מגבלה – גם אם נניח שיש לה הצדקה – יש לנקוט באמצעי מינימלי וברור.

יש אמצעים פחות אגרסיבים מהגבלת מספר המשתתפים בהפגנות, ובראש ובראשונה אכיפת ההנחייה לשמירת מרחק. אם המשטרה מתקשה, היא צריכה למצוא את הדרכים לעשות זאת, למשל סימון על פני אזור ההפגנה, כפי שנעשה בהפגנות בכיכר רבין בזמן ההתפרצות הראשונה של המגיפה.

לבית המשפט נתונה האפשרות להחליט שבהינתן שאין יסוד לתקנות כפי שהותקנו, הן נפסלות ואין צורך להכריע בעת הזו לגבי החוק עצמו. בית המשפט יכול לקבל החלטה גרועה עוד יותר, שתכיר בזכותה של הממשלה להגביל את המחאה נגדה בנסיבות מסוימות. אבוי לנו אם תתקבל החלטה אקטיביסטית כזאת.

אבל אם בית המשפט יפסול רק את התקנות, זאת תהיה החלטה פחדנית – משום שבמקרה כזה בית המשפט לא יציב אמירה מפורשת באשר לגבולות ההתערבות של גורמים פוליטיים בזכות היסוד להבעת מחאה.

מן הראוי שבית המשפט יקבל החלטה שמציבה גבולות ברורים, ויקבע כי לממשלה אין סמכות להגביל הפגנות, אלא רק להסדיר את דרך התנהלותן. בענייננו, רשאית הממשלה לקבוע איסור על עמידה במרחק של פחות משני מטרים. אין כל עילה להגביל את מספר המשתתפים ב"קפסולה" ל-20 איש, כל עוד שומרים מרחק. אם לא שומרים מרחק – גם עשרה אנשים זה יותר מדי.

לאחר ההפגנות של אתמול, נראה כי גם מדובר בגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה ואינו מוכן לעמוד בה. הפגיעה בזכות להפגין נגעה בציפור הנפש של כל מי שמאמין עדיין שישראל משמרת אופי דמוקרטי. המגבלה של 1,000 המטרים לא רק שלא פגעה בהפגנות, היא חיזקה אותן והביאה אותן לכל יישוב ושכונה וכיכר וגשר.

בית המשפט העליון חייב הפעם לקבל את ההחלטה הנכונה ולא להסתפק בפסילת התקנות חסרות היסוד, אלא לקבוע כי החוק עצמו מקורו בחטא שאינו בר תקנה, ועליו להימחק מספר החוקים של מדינת ישראל לאלתר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf