newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

באר שבע, עיר ללא מקלט

בבאר שבע יש שני סוגים של אנשים: מי שיושבים במקלט מוגנים וקוראים לכבוש את עזה, ואלפי אנשים בבניינים מתפוררים שאין להם לאן לברוח, ורק רוצים שזה ייגמר. אני גר בבניין כזה. שיחות עם תושבים ללא מקלט

מאת:

בליל שישי העיר באר שבע קיבלה תזכורת למה צריך פחות גאווה ויותר מיגון, במיוחד עבור החלשים: רקטה נפלה על בית בשכונת עולים והרסה אותו כמעט כליל. בדרך נס, אישה בת שמונים, שישבה בסלון, יצאה מהעניין בפציעה בינונית בלבד.

בתים רבים בבאר שבע אינם ממוגנים, ושלא במקרה מדובר דווקא באלה בהם מתגוררת האוכלוסייה המוחלשת, חלק לא מבוטל מתושבי בירת הנגב. שיכונים ישנים, מוזנחים, קוביות בטון שנבנו לפני 50 ו-60 שנה, שאינם חלק מ”באר שבע החדשה והאיכותית”.

כשיש אזעקות, אין לתושבים המוחלשים האלה לאן לברוח. הם עומדים לפעמים ליד קיר גבס, שוכבים מאחורי הספה או פשוט עומדים בסלון ומתפללים. אנשים שמתפרנסים מעבודות מזדמנות, שדי בשבוע של לחימה כדי להמיט עליהם חורבן. אם אנשים לא יוצאים מהבית לקנות משהו קטן אצלם, בדוכן בשוק או בקיוסק, או אם אין להם עבודה במשרה חלקית כי כלכלת העיר עוצרת – אין להם רזרבות.

אחד הדברים המקוממים ביותר בבאר שבע הוא לראות פוליטיקאים מקומיים מדברים אל מול המיקרופון אודות "החוסן", “החוזק" ו"העורף האיתן", של "אנשי באר שבע, שנותנים גיבוי מלא לצה"ל להכות בעזה". קל לדבר כשיש מקום מוגן. קצת יותר קשה כשנתקפים אימה בחדר המדרגות.

> הבהרה: צה"ל לא יורה רק על מטרות חמאס

מקלט שכונתי. נפתח במקרה הצורך, אלא שבבאר שבע הצורך מגיע ללא הודעה מוקדמת (צילום: דני בלר)

מקלט שכונתי. נפתח במקרה הצורך, אלא שבבאר שבע הצורך מגיע ללא הודעה מוקדמת (צילום: דני בלר)

מי בבאר שבע רוצה מלחמה?

אחרי שחיל האוויר הישראלי המטיר 900 טון חומר נפץ, גרם להרס בתשתיות החמאס ועשרות הרוגים מקרב תושבי עזה – המערכה עכשיו תקועה. כאשר תרופה אינה מועילה וניתנת במינונים הולכים וגדלים היא הופכת לרעילה. המלחמה, בשלב הנוכחי שלה, רעילה לשני הצדדים. מצד אחד, הצבא החזק והמתוחכם בעולם ומערכת כיפת ברזל ממטירים הרס על עזה. מערכת כיפת ברזל מצילה לא רק את חיי הישראלים, אלא גם את חיי העזתים. פספוס אחד של "כיפת ברזל" עלול לשנות את התמונה בין רגע. אפילו לאלוהים ארסנל נסים מוגבל.

ישראל עלולה להיות במצב הנוכחי, של מלחמת התשה, שבועות רבים. בשני הצדדים יושבים פוליטיקאים, לא מדינאים. הם רואים את ההישג המיידי, את הרווח האלקטורלי, ולעזאזל הדורות הבאים. בתווך בין לשכת נתניהו לבונקר של הנייה יש בני אדם: תושבי הפריפריה, מצד אחד. אזרחי עזה מצד שני. אזרחי הפריפריה משלמים, כבר עשורים, את מחיר ההזנחה של ממשלות ישראל. אלה העומדים בחדרי המדרגות המתפוררים של באר שבע אינם מצליחים אפילו לדמיין את התופת שעוברים אזרחי עזה. בישראל עומד מניין הנפגעים על פצועים בודדים והרוגה, אישה מבוגרת שמעדה במדרגות. בעזה, נכון לשבת בבוקר, מניין ההרוגים עומד על למעלה ממאה איש.

אם לשפוט לפי הרשתות החברתיות, בבאר שבע הדעות חלוקות לשניים: מי שיושב לו לבטח בממ"ד כותב סטטוסים רווי טסטוסטרון על כיבוש עזה מחדש ומצרף לזה תמונה של טנק/דגל ישראל/חייל. הוא מחלק את העולם בצורה דיכוטומית ל"פטריוטים" ו"שמאלנים בוגדים ותקשורת”. הוא מסודר. יש לו את הממ"ד, רזרבה יפה בבנק והוא מקושר למקומות הנכונים בעיר.

אבל יש אלפי באר שבעים אחרים, אשר אין להם נגישות לתקשורת. זו המקומית נזהרת לא להרגיז יותר מדי, לא לחשוף יותר מדי ולא לשאול יותר מדי, בעיר בה הפרנסה דחוקה ולשלטון המקומי שליטה אבסולוטית בנעשה בעיר. אלה באר שבעים שגרים בשכונות ישנות, בבניינים בני עשרות שנים שבמילה אחת קורסים. הם רצים לחדר המדרגות כי זה מה שאומרים להם לעשות. אבל אלה חדרי מדרגות פתוחים, מתפוררים, מראה נפוץ בעיירות הפיתוח המוזנחות.

סכנה ברורה. פגיעה באחד הבניינים בבאר שבע, בזמן עמוד ענן. חודשים ארוכים עמד החלון שבור. (צילום: דני בלר)

סכנה ברורה. פגיעה באחד הבניינים בבאר שבע, בזמן עמוד ענן. חודשים ארוכים עמד החלון שבור. (צילום: דני בלר)

אני גר בבניין כזה. כשיש אזעקה יוצאים למדרגות זוג שכנים מבוגרים אשר בקושי מסוגלים ללכת. משפחה עם ארבעה ילדים קטנים. מדירה נוספת יוצאת משפחה גדולה, עולים מהודו: הסבים, הבן, הכלה והתינוק. בקומות העליונות יש דירות מפוצלות ובכל יחידת דיור מתגוררת משפחה קשת יום. הדוחק בלתי אפשרי.

משפחה גדולה בדירה קטנה, עם קשיי פרנסה, זה חומר נפץ חברתי. תוסיפו לזה מצב של מלחמה, בו שרויה בירת הנגב מדצמבר 2008, ומה תקבלו?

תושבי באר שבע התרגלו לעובדה שהשגרה שלהם כוללת לא רק קשיי קיום, אלא גם איום קיומי. בימיו הראשונים של מבצע "עופרת יצוקה", בבונקר של עיריית באר שבע, שאלתי קצין בכיר מדוע לא למגן את אותם בתים ישנים, במימון המדינה, באחד משלל הפתרונות הלא יקרים. בעיריית באר שבע, אז בימיו הראשונים של רוביק דנילוביץ' כראש עירייה, לא אהבו את השאלה ופטרו אותה בכך שבאר שבע חזקה והיא לא תמגן עצמה לדעת. שש שנים אחרי, אולי הגיע הזמן לקדש את החיים ולא את התדמית של העיר.

פנתרות שחורות

"מעל ל-50 אלף מתושבי באר שבע חיים ללא חדר מוגן ויש בתים עם גגות אסבסט וקירות קרטון, דירות ישנות ללא מיגון”, אומרת מירי אלוש, בתו של מייסד תנועת “הפנתרים השחורים”, ויקטור אלוש ז”ל. "כאשר יש אזעקה והטילים נופלים, כל שנותר לתושבי השכונות העניות לעשות בזמן האזעקה זה להתפלל לאלוהים ולהיכנס לחרדה עמוקה עד שיישמע הבום ובמקרים רבים, בום בום…”.

מירי אלוש מכירה היטב את תשובי השכונות האלה. היא מתנדבת ועוזרת, לרוב מטעם עצמה, במיוחד בעתות מצוקה: "מדובר לרוב בקשישים, נכים, דיירי "עמידר" ומוחלשים. הציבור הזה חש מוזנח על ידי העירייה והמדינה. לא סופרים אותו ולא לוקחים אותו בחשבון בזמן מלחמה. כאילו מקריבים אותו קורבן לאלוהי האלימות ושפיכות הדמים. הציבור הזה מוזנח לאורך כל הזמן ובזמן מלחמה כאילו אומרים לו 'תסתדרו', לא אכפת לנו אם תמותו או תפצעו”.

"אני חושבת שלפני שיוצאים למלחמה צריך לדאוג למקומות מחסה המוניים, ובעת שלום לעזור לתושבים המוחלשים של באר שבע למגן את עצמם, במסגרת פרויקט שיקום שכונות כמו שעשו תושבי שדרות ושוטף עזה. הפארסה הזו חוזרת על עצמה מידי שנה או שנתיים, בכל סבב לחימה. כמו שבעולם מטפלים בציבור הזה, של אנשים מוחלשים, כשיש אסונות טבע, כך יש לדאוג להם בבאר שבע. מלחמה היא לא אסון טבע, היא מהלך יזום ומתוכנן. לכן יש לקחת את הציבור הזה בחשבון ולא להתייחס אליו כאילו אנחנו בסדום ועמורה”.

חגית סיגאווי ילדה לא מזמן והיא גרה בבית ישן, באחת השכונות המוחלשות של באר שבע: "כשיש אזעקה ונורים טילים על באר שבע, התחושה שלי היא פחד היסטרי. הילדים שלי סובלים מחרדות ופחדים מהאזעקות ואין מענה ואין עזרה. לגבי המקלט, אנחנו נואשים ומפוחדים: ביקשנו שיספקו לנו חשמל. אני לא מבינה למה יש הזנחה כזו של התושבים המוחלשים. בושה של עיר".

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf