newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בקרוב ניידות השידור יעזבו, ולאיש לא יהיה אכפת שנופלים טילים

אין פה כסף, אין עבודה וגם הרקטות ימשיכו ליפול פה. העיקר שהפוליטיקאים מדברים על העורף החזק, ושכל מי שמעביר ביקורת מיד נחשב לשמאלני וצריך לפחד מאלימות. באר שבע, יומן מלחמה

מאת:

מרתיח אותי לראות פוליטיקאים ציניים, עם גישה חופשית למיקרופון ומצלמה, מדברים על "העורף החזק" בדרום. יותר מחודש אנחנו חיים בין אזעקה לאזעקה ואתמול בבוקר כבר היה מי שקרא ברדיו להפסיק לשדר את התרעות פיקוד העורף, כי זה נורא מפריע לרצף התוכניות. בבאר שבע יודעים שברגע שצוותי הטלוויזיה יעזבו את העיר, לאיש לא יהיה אכפת אם ישוגרו טילים לעברנו. כל עוד זה לא ייפול על תל אביב זה בסדר.

מאז החלה המלחמה העיר מתקשה לחזור לעצמה. אין עבודה. באר שבע מבוססת על שירותים ומסחר. במקום להקים תעסוקה משמעותית, בחרו פרנסי המקום להקים מרכזי שירות, עבודה שבעולם הרחב שמורה למיקור חוץ לעולם השלישי, וכן קניונים ומרכזים מסחריים.

כשאין כסף, כי אין עבודה, שרשרת המזון של בבאר שבע קורסת. טוב, לא קורסת לגמרי: יש כאלה שמשכורתם מובטחת, יהיה מה שיהיה. אחרים מקוששים פרנסה ממה שיש. הציבור הזה בבאר שבע הולך וגדל. הם עובדים שקופים, לא אחת מנוצלים בציניות, נטולי זכויות, שחייבים לעמוד בכל החובות ובזמן. זה השיפוצניק, המורה הפרטי, הגרפיקאי שעובד מהבית, עוזר ההוראה, הגנן, המנקה. חלקם, בגלל המצב הביטחוני, מחוסרי עבודה.

חיי התרבות בבאר שבע מושבתים, מלבד כמה יוצאים מהכלל. זה אומר שאמנים, מדריכים, שחקנים, עובדי במה ועשרות בעלי מקצועות תומכים אחרים יושבים בבית. בעיר בנו על הקיץ כעונת הפסטיבלים. עובדים בשכר נמוך יכולים בקושי לספוג שבוע, מקסימום שבוע וחצי של מבצע. הפעם ישראל כבר חודש עמוק במלחמה. אם תהיה הפסקת אש הרי גם היא תהיה בעירבון מאוד מוגבל.

> עסקים בדרום: הבטחות הממשלה לכיפת ברזל כלכלית ריקות מתוכן

שממה ואין קונים. אווירת מלחמה בגרנד קניון, באר שבע (דני בלר)

שממה ואין קונים. אווירת מלחמה בגרנד קניון, באר שבע (דני בלר)

כל מה שמבקשים בנגב זה לנהל חיים נורמאליים. ביטחון הוא לא רק כיפת ברזל וחיילים, אלא תפיסת חיים. כבר יותר מחודש שאת הדברים הבסיסיים ביותר אי אפשר לעשות כאן, בהוראת פיקוד העורף. בסופו של דבר יתרחש תהליך טבעי: מי שיוכל, יחפש מקום אחר. ניצנים לתופעה אפשר לראות בעוטף עזה, בה חלק מהתושבים החליטו שלא לחזור. בעיר גדולה כמו באר שבע, שבה יוקר המחיה השתווה מזמן למרכז, אנשים לא יוכלו לשרוד אם לא יובטח להם מנגנון סביר וצודק של פרנסה בעת מלחמה. בלי זה, מי שיכול יאלץ לחפש לעצמו מקום אחר.

קל מאוד לדבר על עורף חזק מתוך בונקר בטון ומשכורת שמנה ומובטחת. קשה יותר לעשות את זה כאשר אין לאן לברוח כשהרקטות נופלות וכשיודעים שמחר צריך לשלם חשבונות וללכת למכולת בין אזעקה לאזעקה ואין ממה.

איך, לאור כל אלה, לא קמה זעקה גדולה מהדרום? אנשים מפחדים. מפחדים על מעט הפרנסה שנותרה להם ועל כך שהם עלולים להצטייר "שמאלנים" או "לא פטריוטים". בחסות הפחד הזה, הם יעדיפו לקחת הלוואות בשוק האפור, מאשר לדרוש את שלהם.

"תזהר מה שאתה כותב. עלולים לשבור לך את הידיים. אנשים היום אלימים ואחד כמוך בסכנה", אמר לי חבר שגר במרכז. הוא היה באר שבעי, אבל נמאס לו מבירת הנגב. "עזוב אותך מעיתונות, זה מקצוע מת, וחוץ מזה אתה שם את עצמך בסכנה גדולה. אתה תתרסק כי אין היום סובלנות. אין פה דמוקרטיה. עדיף לך להוריד פרופיל ולעשות משהו אחר. תמכור את הבית המטופש שלך בבאר שבע ואפילו תשכור או תקנה חדר בתל אביב".

נכון, מפחיד בישראל. עוד יותר מפחיד בפריפריה, בה לחשש לביטחון האישי נוספת תחושת חוסר האונים. ברגע שנסטלבאום, קושמרו, בוקר, יונית, יקפלו את עמדות השידור, אנחנו, כאן, עלולים להישאר עם טפטוף של רקטות ובלי פרנסה. משרדי יחסי הציבור, עם זאת, ימשיכו למכור לעיתונות המוחלשת את הסיפור שיש הזדמנויות בנגב.

הייתי מבקש לא שלל הזדמנויות, אלא שתיים בלבד: להקים ממ"ד ולהתפרנס בכבוד. על איכות חיים ויתרתי כבר ועל אושר גם. ממ"ד ופרנסה מספיקים לי, כי אני לא עשיר מספיק או מקושר מספיק לברוח מכאן. וגם אין לי כוונה. זה הבית שלי. לרע ולטוב.

הפוסט תורגם ופורסם באנגלית באתר 972+.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf