אריק זמור: היהודי המזרחי שהפך לתקווה הלבנה של צרפת

הצרפתים טרם נתקלו בתופעה דומה, לפחות לא בשנים האחרונות. לאן שהאיש פונה, מקדמים את פניו בהערצה בלתי מוסתרת אלפי אנשים ואף יותר. הם באים כדי לראות את התופעה הזאת מקרוב. הם באים גם כדי לבטא את אהבתם אליו. במיוחד, הם באים כדי להאיץ בו לממש את הפנטזיה שלהם ולהתמודד על נשיאות צרפת.

המעריצים חולקים רקע דומה: הם פיתחו שנאה עמוקה לפוליטיקה השגרתית, ומאשימים אותה בעיוות פניה של ארצם. הם זועמים על מה שהם תופסים כאובדנה הוודאי של צרפת. ומעל הכל, הם באים כדי להצהיר מעל לכל במה אפשרית: אנחנו לא רוצים יותר שמהגרים יבואו אלינו. בייחוד הם נחושים לבלום את שיעור המוסלמים בתוך ארצם. הם חשים זרים בתוכה, ומאשימים את המהגרים ש"הציפו" אותה.

לאנשים האלה קם לאחרונה גיבור בלתי מעורער, שמבטיח לממש את הפנטזיות שלהם ולהשיב את צרפת למעמדה האימפריאלי. גיבור ההמונים החדש הזה הוא אריק זמור. הוא עוד לא הכריז על התמודדות על נשיאות צרפת, אבל כבר החזיר את הצבע ללחייהם החיוורות של מיליוני צרפתים.

צריך לראות כדי להאמין: בתחילת אוקטובר הזה הגיע זמור לעיר הצפונית ליל לעוד הופעה, או יותר נכון לומר מופע המונים שמזכיר קונצרט רוק. אלפים המתינו לו בתוך האולם. אחדים הקדימו בכמה שעות. בחוץ נותרו מאות חסידים שלא הצליחו לתפוס מקום. כשנכנס לאולם, עמדו האלפים על רגליהם באקסטזה, וליוו את כניסתו בקריאות קצובות: זמור! זמור! לקח דקות ארוכות עד ש"איש השנה" של העיתונים והמגזינים הצליח לפצות את פיו.

האיש קטן הקומה הזה הצליח יותר מאחרים לשכנע את המיליונים שרק הוא יכול לחסל את תופעת ההגירה במדינה. אם יינתן לו, הוא מבטיח, הוא ינקה את צרפת מכל נוכחות מוסלמית. האבסורד הגדול הוא שזמור עצמו הוא בן מהגרים. משפחתו היא משפחה יהודית מסורתית. הוא נולד בצרפת שנים ספורות אחרי שמשפחתו היגרה לצרפת.

מאבקה של אלג'יריה לעצמאות היה מאבק דמים רצחני וחסר רחמים. המדינה היתה נחושה להשיג את עצמאותה בכל מחיר. צרפת היתה נחושה לסכל אותה בכל מחיר. המלחמה נמשכה כמעט עשור, וגבתה כמעט מיליון קורבנות, רובם אלג'ירים. למעט פצצת אטום, הצרפתים לא בחלו בשום אמצעי.

רוב היהודים עזבו את אלג'יריה מיד אחרי שהשיגה את עצמאותה, ב-1962. משפחתו של זמור הקדימה את הבריחה בכמעט עשור, והתיישבה בצרפת כבר ב-1952. הוא גדל במשפחה שינקה את ערכיה במפגש שבין המורשת הצרפתית לתרבות היהודית.

כמו רוב יהודי המדינה, גם זמור התלווה לאביו לתפילות בשבתות וחגים ולמד עברית, אף כי בקושי דיבר אותה. הוריו באו מרקע של פועלים קשי יום. אביו רוז'ה עבד כנהג אמבולנס ואימו הייתה עקרת בית.

עוד כשהיה בתיכון גילה זמור קרבה לרעיונות של הימין, וסימן את המהגרים המוסלמים כאבן ריחיים הגדולה על צווארה של צרפת. בשנות ה-70 נהרו לצרפת מיליוני מהגרים מארצות צפון אפריקה, ובראשן אלג'יריה. המדינה הזאת, שעדיין חבשה את פצעיה ממאבק העצמאות, ייצאה לצרפת אחדים מגדולי האינטלקטואלים שלה – ובראשם אלבר קאמי, ברנאר-הנרי לוי, ז'אק דרידה ועוד.

כבר בתחילה הקריירה שלו כעיתונאי וסופר סימן זמור את האיסלאם כציוויליזציה מסוכנת שחותרת תחת הציוויליזציה המערבית כדי להחליפה בבוא היום. את המוסלמים האשים כמי שמסרבים להיטמע בתוך החברה הצרפתית ומתעקשים לדבוק בתרבות הערבית שלהם.

ככל שהמסרים שלו מצאו הד עממי, הוא העצים את המתקפות שלו והטיח בהם אשמה נוספת: שהם עסוקים בלכבוש את צרפת מבפנים תוך חתירה מתמדת להשתלט עליה.

הערכות שונות מציבות את מספר המוסלמים החיים כיום בצרפת בין 5 ל-10 מיליון איש. בקרב חוגים נרחבים בקהילה היהודית ובימין הצרפתי, יש שכנוע עמוק שתוך 50 שנה המוסלמים יהיו 50% מהאוכלוסייה, אף שאין לכך כל סימוכין מחקרי, מה שמוביל לחשש כי יקשה עליהם לחיות במדינה.

זמור התגלה כבעל שליטה מלאה בתעמולה שהוא מפיץ. הוא עוטף את המסרים שלו בידע היסטורי עצום, ומנסח את משפטיו ביד אמן על אף נימתם הגזענית מאוד. תמיד ימצא את המילה הנכונה, ותמיד יגבר באמצעות השליטה הפנומנלית שלו בהיסטוריה על הטיעונים של יריביו.

הוא גם תמיד יאמר את המילה האחרונה, ותמיד יסחט תשואות מהקהל – שנראה כי חיכה שנים לאיש שיגאל אותו מהמהגרים. הילד שגדל במשפחה של מהגרים, דובר הערבית והעברית, בעל המראה המזרחי המובהק, נהפך לתקווה הלבנה של צרפת השורשית.

כך, מעניק זמור למעריציו "חבל הצלה", תקווה להשבת הגאווה של מורשתם הצרפתית הפצועה. עתה הם כבר לא צריכים להתבייש במאבקים הקולוניאליסטים שלהם. עתה יוכלו לזקוף את קומתם ולהתגאות בערכים שהקנו לארצות רבות. בן המהגרים אריק זמור מלמד אותם מהי גאוות מולדת, ומלמד אותם לאהוב שוב את נפוליאון בלי להתנצל.

הבוטות שלו הביאה לו עוד ועוד תומכים. עם הזמן והייאוש מהפוליטיקה חסרת התוחלת, התמיכה בו רק גדלה והולכת. בסקרים הוא כבר משאיר את מרין לה פן מאחור, ועשוי למצוא את עצמו ראש בראש עם עמנואל מקרון בהתמודדות על הנשיאות.

זה הישג חסר תקדים לאדם בלי מפלגה ובלי תשתית פוליטית כלשהי. היכן יעצור? לא ברור. כשמנהיגי הימין הקיצוני דיברו על גירוש הזרים, הצרפתים ידעו שאין בידיהם תוכנית פעולה. כשזמור מדבר, לוקחים אותו ברצינות.

יש רק בעיה אחת, ולא בעיה קטנה. נכון להיום, זמור טרם הכריז על התמודדות לנשיאות. יש לו זמן. ההיסוסים שלו רק מעצימים את הציפיות של הבוחרים ומגבירים את התמיכה בו. הבחירות יתקיימו בשני סבבים, באפריל ובמאי 2022. בבחירות הבאות, שככל הנראה ייסובו על ההגירה ומעמד המהגרים, צרפת יוצאת לקרב על חייה.

דניאל בן סימון הוא סופר ועיתונאי