"ארזת לבד" זה ליהודים בלבד

 כותב אורח: אברהם גוטמן

כשהייתי ילד קטן הייתי נורא נעלב ממאבטחים בקניונים. נורא פגע בי שהם אף פעם לא בודקים אותי בכניסה. מה, אני לא קשוח? אני לא נראה כמו איום פוטנציאלי? בדיעבד, אלה היו הפעמים הראשונות שהתוודעתי לעובדה שבמדינת ישראל יש לי פריווילגיה אדירה – אני גבר, יהודי, אשכנזי. אף אחד לא באמת מפחד ממני, ולעולם האנשים לא יראו בי איום. אלא שככל שעובר הזמן, דווקא המחשבה הזאת מכעיסה אותי יותר ויותר, ולא בגלל אותן סיבות שהכעיסו אותי כילד, אלא להפך: עכשיו אני מבין שיש רבים-רבים שבמדינה שלנו נחשבים אוטומטית כאיום.

לפני חצי שנה התחתנתי עם אמריקאית שפגשתי בהאיטי של אחרי רעידת האדמה, בזמן שהתנדבתי לשם מטעם משרד החוץ. שרה היא סטודנטית לרפואה אמריקאית, שפגשתי כמתנדבת ששואפת להציל את העולם. אה, כן, והיא נוצריה. העובדה שהיא נוצריה לא מאוד משפיעה על מערכת היחסים שלנו: עדיין עושים ארוחות שישי, סדר פסח וראש השנה, ועכשיו אנחנו גם מוסיפים את כריסמס לתערובת. אני לא מרגיש שיש הבדל בין שרה לביני, עד שאנחנו מגיעים לביקור בישראל. כאן  מזכירים לנו, שוב ושוב, ששרה שונה וזרה ולא רצויה. ולא רק זה – היא גם מהווה איום פוטנציאלי. אוטומטית.

> לנקות את המרחב הציבורי מגילויי גזענות

לפני כמה ימים הסעתי את שרה לנתב"ג אחרי ביקור של שבוע שלה בארץ. הביקור היה אדיר ותמיד כל כך כיף להיות איתה כאן. והכי כיף – שכל פעם היא מרגישה יותר ויותר בבית. אבל בנתב"ג הזכירו לנו שהיא בעצם לא רצויה, שהיא מסוכנת. במשך שלושים דקות החזיקה קצינת ביטחון את הדרכון שלה ונראתה לא מרוצה. השאלה הראשונה שלה היתה: "האם דיברת עברית בבית שגדלת?" והשאלות הבאות היו אילו חגים היא חוגגת, למה היא באה לארץ, מה מקור שם המשפחה הקודם שלה.

בשלב מסוים ביקשה קצינת הביטחון לראות את תעודת הזהות שלי. גם אותה החזיקה למשך 20 דקות (אני, אגב, לא טסתי לשום מקום). עכשיו אני עמדתי במרכז התשאול (בעברית, למרות שהיא ידעה ששרה לא מבינה עברית). השאלות חקרו מה טיב מערכת היחסים בינינו, כמה זמן אנחנו ביחד, האם אנחנו גרים ביחד, ועוד שאלות אינטימיות שלא ברור איך הן רלוונטיות, אבל בלי שום ספק פולשניות וחצופות. מה קרה "'ארזת לבד" הטוב והמוכר? הוא שייך ליהודים בלבד. בסוף היא עלתה על המטוס, אבל מה המסר האחרון מישראל לאשתי? רק תזכרי שאת לא מוזמנת לכאן, וכדאי שתנמקי לנו למה באת ותשכנעי אותנו שאת לא איום עלינו.

"טיסה נעימה"?

כמה ימים לאחר מכן ראיתי את הידיעה ב"הארץ" על מייקל טוויטי, יהודי אמריקאי שחור שעוכב בנתב"ג ונאלץ להוכיח את יהדותו לפני יציאתו מהארץ, ומה שהדהים אותי היה התגובה מטעם מדינת ישראל שטוענת שבבידוק בנתב"ג מתייחסים באופן שווה ליהודים וללא יהודים. והרי כולנו נסכים בקלות ש"האם דיברת עברית בבית שגדלת?" זה ככל הנראה השאלה הכי קרובה ל"האם את יהודייה?", בנוסח המתאים לחוק. כשפירסמתי בפייסבוק את הכתבה על טוויטי ואת הסיפור שלי ושל שרה, חברים שנמצאים בקשרים עם לא יהודים סיפרו על חוויה דומה. אבל גם רבים תקפו והסבירו לי שזהו מחיר הביטחון.

אני לא כועס על התחקיר רק משום שהוא לא היה לי נעים, גם לא ממש אכפת לי לספר לקצינת ביטחון מתי אני ואשתי התחתנו. הפגיעה היא עמוקה הרבה יותר ועקרונית. מקור המהלך הזה מובן – מישהו בנה פרופיל מסוים של "המפגע הפוטנציאלי", ועם השנים הפרופיל הזה התרחב עוד ועוד. עכשיו הפרופיל הזה כולל, ככל הנראה, את כל בני האדם על כדור הארץ, למעט בערך 14 מיליון יהודים (אבל שלא יהיו שחורים, חלילה, ראו סיפורו של טוויטי).

זוהי עדות עצובה לפראנויה של מדינת ישראל, וצריך לזכור שתמיד כאשר נפגעות זכויות הפרט (והזכות לפרטיוּת היא אחת מהן) אנחנו צריכים לזעוק. הסכנה היא שכאשר אנחנו מקבלים את הפגיעה הזאת למען אשליית ביטחון בטענה שמישהו יודע יותר טוב מאיתנו, אין לדעת לאן זה יתדרדר ועל כמה זכויות עוד ידרשו מאיתנו לוותר למען הביטחון.

ולפני שמישהו זועק שגם במדינות אחרות פוגעים בפרטיוּת למען הביטחון, אסכים איתו ואגיד שבדיוק כמו שבארה"ב יש כאלה הנאבקים עכשיו ביחס המפלה כלפי שחורים בפני החוק ובהאזנות הסתר הנרחבות, כך אני כישראלי איאבק כדי שבפעם הבאה שאשתי תבוא לבקר את הצד הישראלי של המשפחה שלה, המשפט האחרון שהיא תשמע יהיה "טיסה נעימה" ולא "האם את ובעלך היהודי ישנים באותה מיטה".

 אברהם גוטמן הוא סטודנט ישראלי המתגורר בניו-יורק.