ארגוני הפשע הם אמצעי של המדינה למשול ולפקח על הפלסטינים

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו היה זה שהראה שבחברה המודרנית משתנים היחסים בין מנגנוני הפיקוח והענישה. החברה המודרנית המערבית הידקה את הפיקוח על הפרט, הפחיתה מחומרת הענישה הגופנית הפומבית, המשפילה והאגרסיבית, והמירה אותה בענישה "מתקנת". אפשר לומר שכך נוהגת ישראל לגבי ארגוני הפשע בחברה הפלסטינית. היא החליטה להדק את הפיקוח שלה על ארגוני הפשע האלה, אולם באותו זמן גם החליטה לא להעניש אותם.

משוואת הפיקוח על הפשיעה והסדרתה תמורת אי-ענישה היא המשוואה המתארת את לב שיתוף הפעולה, הנובע מאינטרסים משותפים בין המשטרה (המדינה) לבין ארגוני הפשע. הפיקוח של המדינה משתקף בהצבתם של "כללי עבודה" לפשיעה: היא קובעת את האזורים הגיאוגרפיים שבהם מותר לעסוק בפשיעה, את המטרות שאפשר לסמן וכולי.

תמורת הסדרה זו של הפשיעה, וכחלק מתחזוקת היחסים בין המשטרה לבין ארגוני הפשע, המשטרה מתחמקת מעבודה משטרתית רצינית: לא חוקרת חשודים, לא מתחקרת עדים, לא מתייחסת לחומרי חקירה. אבל המשטרה היא לא רק פסיבית. היא משבשת באופן אקטיבי חקירות, משכנעת עדים מרכזיים לא לתת עדות, גורמת לחשיפתם של מי שהעזו להעיד, וגם מחרימה חומר מצולם שיכול להפליל. היא אפילו לא נמנעת מלהשמיד ראיות מזירות הרצח.

בנוסף לגלגל ההצלה הפלילי הזה, המשטרה מנסה לחזק את מעמדם החברתי של חלק מ"ראשי" ארגוני הפשע, או של המקורבים לארגונים אלה, ופועלת להפוך אותם לסמכות חברתית. היא דוחפת את קרובי הקורבנות לקבל את תנאי "הסולחה", הרחוקים ממיצוי הצדק והעונש. מי הם החברים הכי חזקים בוועדות סולחה אלה? אותם חברים או מקורבים לארגוני פשע שהמשטרה אמורה לעקור.

הענקת סמכות ומעמד חברתי לארגוני הפשיעה היא הדרך להגברת המשילות של הארגונים אלה בתוך החברה הפלסטינית. ולמה המשטרה צריכה את זה? כדי להגביר את המשילות שלה עצמה בחברה הפלסטינית. כלומר, שם המשחק אינו מאבק ב"פשיעה" אלא מאבק למען "משילות", והיא אינו מתנהל מול ארגוני הפשיעה, אלא מול החברה הפלסטינית עצמה. זה אומר שארגוני הפשיעה בעיני המשטרה אינם הבעיה, אדרבה, הם אחד הפתרונות, או הכלים, שהמשטרה משתמשת בהם.

אין בעיה של משילות מול ארגוני הפשע

אין בעיה של משילות משטרתית מול ארגוני הפשיעה: המשטרה מכירה אותם, יודעת מה היחסים שלהם עם החברה, מזהה את יחסי הכוח והסכסוכים הפנימיים, רואה את פניהם במצלמות, יודעת איפה הם גרים, מתי הם מסתובבים עם הנשק שלהם. יש לה גם את הכוח להיכנס לבתים, לרדוף אחרי מבוקשים ולתפוס אותם, היא יודעת גם לעשות מה שאנחנו לא מבקשים ממנה: היא יודעת טוב טוב להרוג.

ולכן, אם הבעיה שמציבה לעצמה המדינה היא כיצד לייצר "משילות" מול הפלסטינים (האמת, שהיינו יכולים לוותר על כל הניתוח, ולחזור לעובדות הפשוטות: משטרה שהורגת מדי שנה פלסטינים, למה שתרגיש שהיא צריכה להגן עליהם מול הפשיעה?), מובן מדוע השיח של "מיגור הפשע" מתבסס על גיוס יותר שוטרים ופתיחת יותר תחנות משטרה, ולא על מלחמה בארגוני הפשע. גיוס יותר שוטרים, המיודדים עם ארגוני הפשע ועוינים את הפלסטינים, משמעותו מלחמה בפלסטינים ולא בארגוני הפשע.

הדבר בא לידי ביטוי בכך שהביטויים "ארגוני פשע" או "מלחמה בארגוני פשע" נעדרים מהצהרות המשטרה, ומה"תוכניות למיגור הפשיעה" למיניהן שהיא מנפיקה. המשטרה גם לא מפרסמת את הנתון לגבי שיעור הפשיעה המאורגנת מכלל הפשיעה בחברה הפלסטינית. והנה נתון מעניין: ככל שמתחזק השיח של המשטרה/המדינה על "מיגור הפשיעה", כך הפשיעה מתחזקת וארגוני הפשיעה משתוללים. ב-2017, עמד ממוצע קורבנות הפשיעה על 72 בשנה. בחמש השנים שעברו מאז, ממוצע קורבנות הפשיעה זינק ל-112 בשנה, עליה של 55%!

באופן עקבי, המשטרה מעדיפה להשתמש בביטוי הסתמי "אלימות", במקום לדבר על "פשיעה חמורה". המושג הזה מסמן את החברה הפלסטינית כולה כמטרה לפעילות המשטרה, במקום את ארגוני הפשיעה, שכן המונח "אלימות" מתייחס להתנהגות חברתית, שאותה – לכאורה – קשה למשטרה לשנות.

האובססיה המשטרתית בעניין ה"משילות" נגזרת מהאובססיה הקולוניאלית של הפיקוח והשליטה על החברה הילידית. כאשר המשטרה מבקשת מהפלסטינים יותר "שיתוף פעולה", היא מתכוונת לשיתוף פעולה כחלק מייעול ה"משילות" על הפלסטינים ואינה מתכוונת למידע ספציפי על ארגוני פשע. כאשר המשטרה מאשימה את השב"כ בכך שהוא מגן על ארגוני הפשע כמקור מידע ביטחוני,  כוונתה האמיתית היא לשמר את ההגנה על הארגונים האלה, ולא להילחם בהם.

המשטרה משתמשת בטענה שהשב"כ מפריע לעבודתה כדי לעצור את הביקורת נגדה, שהחלה להתפתח גם בחברה היהודית בשנים האחרונות. המשטרה יודעת שרוב הציבור היהודי יסכים שראוי להעניק הגנה לארגונים האלה, אם ייאמר לו שהשב"כ זקוק לכך. באופן הזה, המשטרה חומקת מביקורת על כך שאינה פועלת נגד ארגוני הפשע, ומחזירה את השיח של המלחמה בפשיעה לתחום השיח הפנים-פלסטיני, כלומר שיח לא חשוב, לא מזיק ולא מאיים.

האויב בא מפנים

הפונקציה הפוליטית של חופש הפעולה הניתן לארגוני הפשיעה אינה מסתכמת רק במידע הפוליטי-מודיעיני שהארגונים האלה מספקים, או בתירוץ שהיא מעניקה למשטרה-מדינה להכניס יותר "שוטרי משילות" לתוך הוורידים של הפלסטינים. היא נועדה גם להחזיק את הפלסטינים במצב של הישרדות בסיסית, תוך ניתוק האינדיבידואל מהחברה. הישרדות זו מסוכנת יותר, מבחינה פוליטית, מאשר מצב ההישרדות שחוו הפלסטינים תחת השלטון הצבאי, שכן אז האויב היה ידוע: המדינה היהודית החדשה.

עכשיו מדובר בהישרדות מול החברה הפלסטינית עצמה, מול תחושת היעדר הביטחון. האיום הוא פנים-חברתי, ותרומתה של המשטרה/המדינה למצב נעשה מוסווה לגמרי. ולכן אין זה צירוף מקרים שארגוני פשע מרגישים שהם יכולים לעשות הכל בלי שום התנגדות פנים-פלסטינית, בעוד הפוליטיקה הפלסטינית בתוך 48' נסוגה בשנים האחרונות כסמכות חברתית לאומית ומוסרית.

חשוב לקשור פוליטית לא רק בין שגשוג הפשיעה לבין אובססיית המשילות של המשטרה/המדינה – אובססיה טבעית לכל משטר קולוניאלי – אלא גם בין שגשוג הפשיעה לבין הנסיגה של מוסדות המשילות העצמית הפנים-פלסטינית, ובראשם התנועות, המפלגות הפוליטיות וְועדת המעקב.

כלומר לא רק הפשיעה משתוללת, אלא גם הפוליטיקה הפלסטינית משתוללת, לא פחות ממנה. הצבת הפלסטינים ב-48' בין שתי אופציות פוליטיות – אחת מהן מעניקה לשמאל הציוני סמכות להציב גבולות לאומיים לפלסטינים (האסכולה של איימן עודה), והשנייה "רוצחת את אלוהים" והופכת את הציונות לאפשרות פלסטינית "לאומית" (תיאטרון האבסורד של מנסור עבאס) – מסמלת מצב של השתוללות כללית.

בחזרה לפוקו. הוא ראה את ההתפתחות של כוחה של המדינה ככוח המתפקד "בצורת שרשרת או רשת של יחסי כוחות הפזורים בחברה, ולא כמערך יחסים של מדכא/מדוכא". אין כמו משפט זה לתאר את השליטה של המדינה היום בפלסטינים ב-48'. לצד מנגנוני הדיכוי הישירים, צמחו זרועות הפזורות בחברה הפלסטינית עצמה, שדרכן המדינה שולטת בנו. שתי הזרועות "הפנימיות" הכי בולטות היום הן מנסור עבאס בזירה הפוליטית, וארגוני הפשיעה בזירה החברתית.