ארגוני הפשיעה והמדינה בצד אחד, האזרחים הערבים בצד השני

חוליה של שלושה צעירים פלסטינים, חמושים בכלי נשק אוטומטיים תקניים, התקיפו אתמול בית באחת ההתנחלויות. כוחות הביטחון, שהיו ערוכים במקום לאחר שכבר קודם לכן נורו יריות לעבר אותו הבית, התעמתו עם התוקפים. בחילופי היריות שהתפתחו במקום נהרג אזרח ושני נפצע. אחד מהיורים נהרג, שני נפצע ושלישי נמלט מהמקום.

אם אירוע כזה היה מתרחש, ראשי ההתנחלות היו מאשימים מיד את כוחות הביטחון באוזלת יד על כך שאפשרו לחוליה צבאית כזו לפעול בתוך יישוב אזרחי. השב"כ היה מואשם שלא ידע על התארגנות צבאית בסדר גודל הזה.

סביר להניח ששב"כ היה מפעיל את כל היכולות שלו, ותוך זמן קצר לא רק היורה שנמלט היה נתפס, אלא גם כל מי שהיה שותף לתכנון, למימון, לאספקת הנשק ואפילו מי שהסיע, הלין והאכיל את היורים.

כך למעשה צריך לראות את מה שקרה בטמרה בלילה שבין ראשון לשני. לא מדובר ב"עבריינים" – מלה הרומזת למשהו לא מאורגן, ספורדי, מקומי, "יצרי", כלומר הנעשה מתוך כעס או עצבים – אלא בחוליה פרה-צבאית שהיא ככל הנראה חלק ממיליציה פרה-צבאית רחבה יותר. מיליציה חמושה בנשק אוטומטי תקני, עם חיילים שעוברים אימונים צבאיים, ופועלים תחת שרשרת פיקוד כלשהי.

מה שקרה בטמרה מוכיח את מה שאנחנו ב"שיחה מקומית", בסדרת הכתבות המונומטלית של סוהא עראף, כתבנו: עצם הדיבור על "אלימות בחברה הערבית" מחמיץ את המציאות.

המציאות היא שארגוני פשיעה חמושים השתלטו על חלקים נרחבים של הכפרים, הערים והשכונות הערביות בישראל. "400 אלף כלי נשק לא חוקיים. ארגוני פשיעה עם מאות חיילים – שעוסקים גם בפשיעה 'רגילה' כמו סחר בנשק וסמים, אבל גם שולחים זרועות לעסקים לגיטימיים ואפילו לרשויות מקומיות", נכתב בכתבה הפותחת את הסדרה בינואר 2020.

החוליות החמושות הורגות. ב-2019, השנה שסדרת הכתבות כיסתה, נרצחו בישראל 93 אזרחים ערבים-פלסטינים. מאז נרצחו עוד קרוב ל-130 אזרחים ערבים. נכון, לא כולם על ידי חוליות חמושות, היו גם מקרי רצח "רגילים", אבל רובם היו בנשק חם.

220 נרצחים בקצת יותר משנתיים. רק לשם השוואה, באותה תקופה – מאז תחילת 2019 – נרצחו בישראל ובגדה המערבית שמונה אזרחים ישראלים, שניים מתוכם חיילים, על ידי פלסטינים, ברוב המקרים לא על ידי שימוש בנשק חם.

כשמדובר על רצח בהיקף כזה, וכשמדובר על חוליות חמושות המצוידות בנשק תקני כמו בטמרה, ברור שמדובר באיום ישיר על הביטחון הלאומי של אזרחי ישראל. שום מדינה לא יכולה להרשות לעצמו שבשטחה הריבוני יפעלו מיליציות חמושות שרוצחות אזרחים על ימין ועל שמאל. אם הן ממשיכות לפעול, זה משום שהמדינה משלימה עם השליטה שלהן ביישובים הערביים, או משום שהיא מעודדת אותן.

יוזמת אברהם חטפה אש מכל הכיוונים בחברה הערבית כשהציעה להכניס את השב"כ ליישובים הערביים כדי להילחם בפשיעה ונאלצה לחזור בה מההצעה. אבל בפועל, מאז 1948 השב"כ נוכח בכל מקום בחברה הערבית. בבתי הספר, במקומות עבודה, בהתארגנויות הפוליטיות הכי קטנות.

השב"כ יודע כשמשוררת ערבית-פלסטינית צעירה מעלה סטטוסים בדף הפייסבוק שלה והיא נשלחה לכלא על כך. האם מישהו מעלה על הדעת שהשב"כ לא יודע על מאות "חיילים" (ואולי יותר), בארגוני פשיעה, פלסטינים אזרחי ישראל, שמחזיקים נשק אוטומטי, מתאמנים בו, משתמשים בו, רוצחים אתו? אם זה המצב, מדובר בארגון הכי כושל במזרח התיכון. והוא לא.

מודים בקשר עם ארגוני הפשיעה

אחרי הרצח בטמרה צוטט מפקד המחוז הצפוני, ניצב שמעון לביא, במעין חשבון נפש. "50 שנה הם התנהלו כפי שהם רוצים, ואנחנו נגררנו אחריהם – בין היתר בשביל שקט", הוא צוטט היום ב-ynet. "אנחנו לא צריכים לחפש את אזור הנוחות. אני לא רוצה יותר שנהיה שותפים לסולחות או להרגעת רוחות בין עבריינים. זה לא פותר את הבעיה אלא הופך אותה לגדולה יותר בעתיד. התפקיד שלנו הוא להגיע לכל אחד שמבצע ירי או פוגע באחר, למצות את הדין בלי לעשות חשבון לסולחות והודנות".

הציטוט הזה מעניין מאוד. לביא מודה, באופן כמעט ישיר, במה שעראף תיארה באחת מהכתבות בסדרה: הקשר הבלתי אמצעי בין שוטרים לארגוני הפשיעה. "המשטרה הפכה חממה לפושעים: קשרי עבריינים, שוטרים וסולחות", היתה הכותרת של הכתבה הזו, שתיארה כיצד קציני משטרה שותפים לסולחות עם ראשי משפחות שהמשרד לביטחון פנים עצמו תיאר כעומדות בראש ארגוני פשיעה. עכשיו ניצב לביא אומר בפה מלא שהם "עושים חשבון" לסולחות והודנות בין עבריינים.

אבל מה שלא פחות מעניין הוא מי הם אותם "הם" שניצב לביא מדבר עליהם, "הם (ש)התנהלו כפי שהם רוצים, ואנחנו נגררנו". האם הוא מדבר על "הערבים" באופן כללי, ובכך עושה הכללה פרועה כלפי קרוב למיליון ערבים-פלסטינים החיים במחוז שהוא מפקד עליו וסובלים מהפשע והרצח היומיומיים ביישובים שלהם עד שהם מפחדים לצאת מהבית?

אם כך הדבר, מדובר בהתבטאות גזענית לכל דבר והוא לא יכול לשמש בתפקידו אפילו רגע אחד. התבטאות כזו מצדיקה לחלוטין את ההחלטה יוצאת הדופן של עיתונאים ערבים רבים לצאת מקבוצות הווטסאפ של דוברי המשטרה, במחאה על "הודעות המשטרה השונות והמשונות, המאשימות באופן עקבי את הקורבן, את הציבור הערבי".

אבל יש אפשרות אחרת, והיא לא פחות גרועה. יש אפשרות שכשניצב לביא אמר "הם", הוא התכוון לארגוני הפשיעה עצמם, שהמשטרה כביכול איפשרה להם להתנהל "כמו שהם רוצים" ורק נגררה אחריהם. ניקתה אחריהם, אפשר לומר.

אם זה המצב, זה עלול להעיד על כך שלא רק שהמשטרה יודעת מיהם ארגוני הפשיעה אבל לא עושה נגדם דבר, אלא שהיא – ואולי גם גורמים בכירים יותר במוסדות המדינה – החליטה במודע לתת להם לעשות מה שהם רוצים.

על רקע הדברים האלה, אפשר להבין למה רבים בחברה הערבית-פלסטינית, רבים מאוד אפילו, חושבים שהמשטרה היא לא הפתרון להשתוללות הפשיעה, אלא חלק מהבעיה. גם למי שחושב שמדובר בתיאורית קונספירציה, קשה להתווכח עם העובדות שכניסת תחנות משטרה ליישובים ערביים לא מורידה את רמת הפשיעה. לעתים קרובות קורה ההפך. הפשיעה עולה.

כחלק מסדרת הכתבות, עראף בחנה את הממוצע השנתי של מקרי רצח ביישובים שבהם נפתחו תחנות משטרה בשנים האחרונות. בששה מתוך שבעה מקרים מספר מקרי הרצח עלה, ורק באחד נרשמה ירידה. אין זה אומר, כמובן, שכניסת המשטרה מגבירה את האלימות, אבל לכל הפחות היא לא מורידה אותה.

טמרה, דרך אגב, לא נבדקה, משום שהתחנה החלה לפעול חודשים ספורים בלבד לפני תחילת הבדיקה, באוקטובר 2019 בסך הכל. אבל אחרי האירועים של אתמול – ואחרי הירי שהתנהל בתוך העיר באופן שקשה להעלות על הדעת שהיה מתנהל בנתניה או נהריה והביא למותו של סטודנט לסיעוד שלא היה קשור לאלימות – אפשר להבין למה כניסת המשטרה לא ממש משמחת את תושבי טמרה.

לכן השאלה היא לא אם "המדינה" – שם כולל לכל כוחות הביטחון, מהשב"כ, דרך המשטרה ועד הדרג הפוליטי – יכולה לדעת מיהם ארגוני הפשיעה, מי עומד בראשם, מהיכן הם משיגים את כלי הנשק שלהם, מאיפה הם מגייסים את ה"חיילים" שלהם.

אני לא חושב שיכול להיות ספק שמערכת שמצליחה לעצור פלסטינים בגדה המערבית ואפילו בעזה שהרגו או פצעו ישראלים או אפילו תכננו לפגוע בהם זמן קצר אחרי המעשה, לפעמים תוך שעות ספורות, מסוגלת לעשות זאת בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל.

השאלה האמיתית היא אם כן מדוע "המדינה" לא פועלת נגד המיליציות הפרה-צבאיות הפועלות בתחומה, מדוע היא לא מכריזה על מה שהן עושות כאיום על הביטחון הלאומי.

תשובה אפשרית אחת היא שזה חלק מהאדישות הכללית לגורלם של האזרחים הערבים-פלסטינים בישראל, ושהמשטרה, השב"כ, המועצה לביטחון לאומי וגופים אחרים מתייחסים לעובדה שאזרחים ערבים רוצחים אזרחים ערבים אחרים כמו שמנחם בגין התייחס למלחמת איראן-עיראק כשייחל "הצלחה לשני הצדדים".

התשובה השנייה, והיא גרועה יותר ומפחידה יותר, היא שיש גורמים ממלכתיים שהחליטו לתת לארגוני הפשיעה האלה "להתנהל כמו שהם רוצים", כפי שאמר ניצב לביא, כדי לשרת מטרות אחרות. אולי מתוך מניעים כלכליים עלומים, אולי כדי להשאיר את המיעוט הפלסטיני בישראל במגננה מתמדת, ואולי כדי "להוכיח" לו שההנהגה הפוליטית שלו חסרת אונים – וכך להחליש אותה אל מול הציבור שלה.

פירוק הרשימה המשותפת הוא תוצאה כמעט ישירה של עליית האלימות בחברה הערבית. ואם הייצוג של הרשימות הערביות בכנסת הקרובה יירד, אפשר יהיה לסמן את שאלת הפשיעה כסיבה העיקרית לירידה הזו.

ובכל זאת, מצד שני, אנחנו רואים בימים האחרונים ניצנים של מרי אזרחי ביישובים הערביים, באום אל פחם ועכשיו גם בטמרה ובמקומות אחרים. ההתקוממות הזו היא שיקוף לאופן שבו רבים מהפלסטינים בישראל תופסים את שדה הקרב עכשיו: ארגוני הפשיעה והמדינה מצד אחד, האזרחים הערבים מהצד השני. בהתנהלות שלה, "המדינה" תרמה הרבה מאוד ליצירת האווירה הזו.