newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אפרטהייד הוא ההגדרה המדויקת למצב בגדה, עוד לפני הסיפוח

האזהרות מפני הפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד במקרה של סיפוח מתעלמות מהעובדה שישראל מבחינה כבר שנים בין לפחות ארבע קטגוריות של תושבים בין הים לנהר

מאת:

כבר שבועות שהעולם רועש בגלל הסיפוח האפשרי בגדה המערבית. רבים רואים במעשה חציית קו אדום שתהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד, מדינה סוררת שתוחרם על יד מדינות רבות, כמו דרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. אולם אילו המבקרים הרבים של המהלך הזה היו בודקים איך מוגדר משטר אפרטהייד, הם היו מוצאים שמשטר כזה כבר קיים בישראל שנים.

משטר האפרטהייד קיים כאן כבר שנים (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

לפי האנציקלופדיה בריטניקה, אפרטהייד הינו מערכת פוליטית שבה אנשים מחולקים באופן חוקי על בסיס האתניות שלהם לקטגוריות שונות של תושבים, שנבדלות בזכויות שלהם. כך ב-1950 בדרום אפריקה ההפרדה עברה תהליך של פורמליזציה על ידי הנפקת תעודות זהות שונות לתושבים שהבדילו ביניהם. בהמשך גם עבר החוק שקבע עבור קבוצה איפה היא יכולה לגור.

מרחב אחד, ארבע קטגוריות של תושבים

האם העיקרון מוכר? ובכן, כבר שנים מדינת ישראל מבחינה בין לפחות ארבע קטגוריות של תושבים בין נהר הירדן וים התיכון במשטר הכיבוש, במסגרתו ישראל יישבה בשטח הכבוש כ-430,000 יהודים בגדה ועוד כ-200,000 בירושלים המזרחית, בניגוד לחוק הבינאלומי.

בקטגוריה הראשונה נמצאים אזרחי מדינת ישראל היהודים, בעלי תעודת זהות כחולה עם זכויות אזרחיות מלאות. אפשר להבחין בתוכה בתת קטגוריה נפרדת של מתנחלים, אשר במשך שנים זכו להטבות וזכויות יתר בהשוואה לאזרחי המדינה המתגוררים בתוך גבולות הקו הירוק.

בקטגוריה השנייה נמצאים אזרחי המדינה הערבים שמהווים כ-20 אחוז מאזרחי מדינת ישראל. כמיעוט במדינה, הם סובלים מחוסר שוויון, כולל אפליה ממוסדת ואף חוקית. אי השוויון הזה קיים מאז ראשית המדינה, עוד כאשר היו תחת ממשל צבאי שבוטל רק ב-1966 והופקעו מהם אדמות רבות. אומנם מצבם הכלכלי שופר באופן משמעותי עם הזמן וגם תהליך שילובם השתפר, אבל עד היום הם מופלים לרעה באופן ממוסד בכל הנוגע לתקצוב ופיתוח; זכאים להזדמנויות פחותות; וחשופים לאפליה תרבותית.

נוסף על כך, בשנים האחרונות נחקקו לא מעט חוקים המפלים אותם מפורשות (לדוגמה חוק הנכבה, חוק ועדות קבלה ליישובים, חוק האזרחות וחוק הלאום). תהליך האפליה וההדרה מגובה על ידי המנהיגות של החברה היהודית, בעיקר מהימין. הם רואים בערבים אזרחים לא נאמנים למדינה והצליחו לעשות להם דה-לגיטימציה כה יעילה, שרוב המפלגות בישראל אינן רואות במפלגות הערביות שותפות לגיטימיות לשיתוף פעולה או פרטנרים לקואליציה. ההסתה נגדם על ידי ההנהגה הימנית, כולל ראש הממשלה, הפכה לנורמה קבועה ועקבית.

הפגנה נגד חוק הלאום, כיכר רבין, 11.8.2018 (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס))

בקטגוריה השלישית נמצאים תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית, שלאחר החלת החוק בישראלי על האזור ב-1967 קיבלו מעמד של תושבי קבע, אשר באופן פורמלי מזכה אותם בשירותים ובזכויות שמהם נהנים אזרחי ישראל, למעט הצבעה לכנסת ודרכון ישראלי. אולם הם סובלים מאפליה ממוסדת ומהזנחה אדירה שמפלה את השכונות בהם גרים באופן משמעותי בהשוואה לשכונות בהם גרים היהודים.

בתחתית הסולם נמצאים הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים מחוץ לירושלים, ללא זכויות אזרח ואדם שניתנות לאזרחי מדינת ישראל, עם תעודות מזהות שונות. משמעות הדבר היא שבשטחי הגדה, תחת אותו השלטון, חיות זו לצד זו שתי קבוצות שחלות עליהן מערכות משפט וחוק נפרדות, אך ורק בהסתמך על המוצא הלאומי שלהן. על האוכלוסייה הפלסטינית מוחל הדין הצבאי וחייהם מווסתים בכל התחומים על ידי צווי המפקד הצבאי מאז 6 ביוני 1967 (למשל לגבי אישורי עבודה, מעצר מנהלי, מעצרים, איחוד והפרדה של משפחות, עוצר, בתי משפט, מניעת כניסה למדינת ישראל, הריסת בתים, הפקעת אדמות וכיוצא בזה). באותו השטח, במרחק של כמה קילומטרים ולפעמים מאות מטרים בלבד, חיים בני הקטגוריה הראשונה, הישראלים-יהודים, המתגוררים בהתנחלויות בשטחים הכבושים שעליהם חל בפועל הדין האזרחי הישראלי.

הראשונים הם נטולי זכויות אזרחות ונטולי זכויות אדם רבות, בעוד האחרונים הם בעלי זכויות מלאות ואף, כאמור, זכויות יתר. אפשר למשל להחזיק במעצר פלסטיני לפני שהוגש נגדו כתב אישום למשך 96 שעות בטרם יראה שופט, ואילו ישראלי – 24 שעות בלבד. שופט גם יכול לאשר הארכת מעצר של פלסטיני למשך 90 יום בלי שהוגש נגדו כתב אישום, ואילו במקרה של עצור ישראלי ל-30 יום בלבד. זאת מציאות שנוגדת את אמנת ז'נבה הרביעית מ-1949 שעליה חתמה גם מדינת ישראל, שאוסרת העברת אוכלוסיית המדינה הכובשת לשטח הכבוש כדי למנוע בין השאר מעמד נחות לאוכלוסייה הנכבשת.

אפרטהייד או אוקופרטהייד

מציאות זאת שוררת יותר מחמישים שנה מתוך שבעים שנות קיומה של מדינת ישראל. כאשר אלו הפרופורציות, אי אפשר לטעון שהיא "זמנית". הפגיעה בעקרון השוויון והחירות – יסודם של כל משטר דמוקרטי באשר הוא – מתקיימת באופן בוטה. רוב הפלסטינים – 1.3 מיליון בני האדם שחיים בשטח A (18 אחוז מהגדה) ו-1.1 מיליון שחיים בשטח B (22 אחוז מהגדה) – גרים בבנטסטונים מופרדים, שכוחות הביטחון הישראליים נכנסים אליהם ויוצאים מהם כרצונם במטרה לעצור תושבים, לפקח עליהם, או "לחזק את תחושת הנרדפוּת שלהם".

בחלוקה הזאת לא כללתי עוד שתי קטגוריות של פלסטינים שגם להם חוקים משלהם: פלסטינים שגרים ברצועת עזה, ופלסטינים שגרים מהצד המערבי של גדר הביטחון או יש להם רכוש בצד הזה. על הקטגוריה הראשונה חלים חוקים וצווים בהיותם תלויים לגמרי בישראל בכל תחומי החיים בגלל המצור ששמה על הרצועה. גם הקטגוריה השניה חיה במסגרת צווים מיוחדים שהופכים את חייה לקשים מאד. אם יבוצע הסיפוח המתכונן, בכל קנה מידה, הוא ישפיע בעיקר על המעמד החוקי של המתנחלים, על ההבדל בינם ובין הפלסטינים ויגדיל את קושי החיים של הפלסטינים שיגורו בשטח המסופח.

זאת מציאות שאפשר לקרוא לה אפרטהייד או אוקופרטהייד (OCCUPARDHEIT). זה ממש לא משנה כיוון ששני המושגים משמעם אפליה חוקית והפרדה הנוגדת באופן ברור את אמנת רומא מ-2002 הקובעת שפעולות פליליות הן אלו "שמבוצעות בהקשר של משטר שבו מתקיים דיכוי ושליטה שיטתית על ידי קבוצה גזעית אחת כנגד קבוצה גזעית אחרת עם הכוונה של החזקת המשטר". ובכן, צריך לדעת שמדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד כבר שנים רבות. הסיפוח רק יוסיף לסבל הפלסטינים מצד אחד, ולהבחנה ברורה יותר בינם ובין היהודים, מצד שני. הפלפולים המשפטיים והפוליטיים במטרה להסביר את המציאות הם רק זריית מלח על הפצעים של הפלסטינים המופרדים, המופלים, המדוכאים והנשלטים.

דניאל בר-טל הוא פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב, חבר בקבוצת העובדה המדינית – קע"מ.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf