אסור לרשימה המשותפת לחתום הסכם עודפים עם מרצ

לפני כשלושה שבועות נכחתי בכנס "תקשורת וכלכלה בתקופת הבחירות" בנצרת. בכנס השתתפו פוליטיקאים ואנשי תקשורת. בין הפוליטיקאים היו כמובן נציגים מהרשימה המשותפת, וחברי כנסת ממפלגות ציוניות, יהודים וערבים.

אחד המשתתפים, ח"כ עיסאווי פריג׳ ממרצ, דיבר על חשיבותה של "מרצ חזקה בכנסת הבאה". הוא דיבר על הטבח האחרון בעזה, ואמר שעל הנוכחים להצביע לו כדי "שיוכל להתנגד ולמנוע את המלחמה הבאה". אחד הנוכחים, איש מבוגר מהקהל, לא התאפק וזרק לו בגיחוך "אז איפה היית בקיץ? למה לא מנעת?". פריג׳ לא התבלבל והשיב כי "ישבתי אז באופוזיציה!"

>> רון גרליץ: הרשימה המשותפת חייבת לחתום על הסכם עודפים עם מרצ

התאפקתי, ושכנעתי את עצמי להמתין לפתיחת הדיון לשאלות מהקהל. רציתי להזכיר למר פריג׳ כי מפלגתו דווקא כן תמכה במבצע בתחילתו, ממש כפי שעשתה עם "עופרת יצוקה" (טבח עזה I) ו"עמוד ענן" (טבח עזה II). אלא שברגע שפנו לקהל לקבלת שאלות, פריג׳ בחר לרדת מהבמה ולא להשתתף. מאוחר יותר גיליתי להפתעתי שהוא לא נעלם בשל פגישה חשובה או משהו דומה, אלא בחר להעביר את זמנו בעישון סיגריות ושיחות עם חבריו בחוץ. באופן לא כל כך תמוה, פוליטיקאי נוסף ממפלגה ציונית בחר לנהוג כמוהו – זוהיר בהלול. ומי בחר כן להישאר על הבמה ולספוג קיטונות מהקהל? שרון גל מ"ישראל ביתנו".

די בדוגמה הקטנה הזו כדי להבין מדוע השמאל הציוני מסוכן כל כך – מועמד מהימין בוחר להתעמת עם שאלות קשות מהקהל, בעוד שני עלי התאנה בוחרים להתחבא. הם רק קבלני קולות, עזבו אותם מוויכוחים מיותרים.

נכון לעכשיו (חמישי בלילה), יש קשיים במשא ומתן על הסכם העודפים בין הרשימה המשותפת למרצ, וטוב שכך. הסכם זה לא טוב למשותפת. חלק מחבריי בשמאל האמיתי (כולל חלק מהכותבים כאן בשיחה מקומית) זעמו על כך וקראו למהלך "טיפשי" או "מטורף". ועל פניו, המהלך אכן לא נראה נכון טקטית. אלא שאסטרטגית, מדובר בצעד מבורך.

"זה יכול להיות ההבדל בין 14 ל-15 מנדטים", ראיתי את אחד ממצביעיה היהודים של המשותפת כותב. ואני שואל, אז מה? האם זו המטרה של הבחירות האלה? כיצד יתנהלו הדיונים בקבינט הבא לקראת עוד מבצע רצחני נגד ילדי עזה? האם זה מה שיאמרו לפני המבצע – "טוב יאללה, נכנסים לעזה. כמה מנדטים יש לערבים? 15?! לעזאזל, היינו בטוחים ש-14. בואו נבטל הכל?"

מה גם שקביעה זו היא היפותטית ושרירותית לגמרי. ניקח אותי לדוגמה. במצב בו לא הייתה ריצה משותפת, הייתי מחרים את הבחירות מבלי לחשוב פעמיים. כרגע, אני נמנה על המחרימים השוקלים להצביע ולו בשל הבעת סולידריות בשותפות הכל ערבית. כיצד אוכל לעשות זאת בידיעה שקולי עלול ללכת למרצ? הרי כל העניין בריצה ברשימה משותפת הוא למנוע הצבעה לציונים. הסכם עודפים סותר זאת אידיאולוגית.

נכון, ההסכם אמור להיות הדדי והמשותפת הייתה יכולה גם ליהנות מעודפיה של מרצ. אך מה עם כל אותם מצביעים מהמחנה הלאומי הפלסטיני, שהיו מצטרפים לחרם על הכנסת, שעשוי לצבור תאוצה במקרה של הסכם עם מפלגה ציונית? יכול להיות שדווקא אז חלום 15 המנדטים (וראשות ועדות שחברי המשותפת חושקים בהן כל כך) לא היה מתקיים, דווקא בשל פלסטינים שתכננו להצביע וכעת בחרו להדיר רגליהם מהקלפי.

אני מחרים את הכנסת עקרונית, אך תומך באיחוד בשל העובדה כי זה צעד מתבקש. מתוך הבנה שנחוצה לנו אסטרטגית מאבק לטווח ארוך, וגם מתוך הבנה כי זהו הצעד הראשון לקראת בניית אלטרנטיבה לייצוגנו בכנסת – חבירה של כל פלגי האוכלוסייה הנרדפת למאבק מתגונן כנגד רדיפתו של הכובש. לא תמכתי במשותפת כי באמת יש הבדל בין 11 מנדטים (מצבם הערבים כרגע) לבין 14. לכן, לא באמת משנה אם המשותפת היא המרוויחה העיקרית מכזה הסכם. הטקטיקה כאן פחות חשובה, האסטרטגיה היא החשובה.

כרגע, מאבקם של הפלסטינים בישראל מתנהל בין כותלי הכנסת הציונית. מצב זה מעוות ולא טבעי, ועלינו לפעול על מנת לשנות זאת. אני מבין את מבקרי המהלך שטוענים שהסכם עודפים עם מפלגה ציונית לא שונה מישיבה בכנסת ציונית. אך היכן נמתח הגבול? האם זה אומר שעל המשותפת להסכים לשבת גם עם "המחנה הציוני" בקואליציה שתביא עלינו קלון ותנתק אותנו סופית מאחינו בגדה, ברצועה ומכל העולם הערבי?

זו כבר לא מרצ של שולה אלוני, למרות דמויות חיוביות ומוערכות ברשימה כמו תמר זנדברג, אילן גילאון וגבי לסקי. לפני כמה חודשים בלבד, כשהאסון בדיוק התחיל, במקום לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתנגד לשפיכות הדמים בנחרצות, זהבה גלאון התפתלה באולפני הטלוויזיה ודיברה על קבלת ״מתווים מדיניים״ לא ברורים, וזהו.

זהבה גלאון נמנעה מלהפגין נגד המלחמה כי היא לא רצתה להיות נוכחת בהפגנות "שאומרים בהן 'כולנו מוחמד דייף'", כי לזהבה יש בעיה עם "מחבלים". בעצם, רגע, לא עם כולם. לא שמעתי אותה מתנגדת באותה נחרצות לבלונדינים כחולי עיניים המורידים פצצות של טונות על משפחות. על מנהיגי הרשימה המשותפת לזכור זאת – מי שלא באמת עשה את כל שיכל כדי למנוע מילדים פלסטינים למות, בחיים לא יוכל להיות שותף למאבקנו, ולא ראוי לקבל אף קול פלסטיני.

> "אני לא רוצה להיות מגזר, אני רוצה להיות בעל הבית", ראיון עם יוסי יונה