"אני לא יכול לעשות כלום חוץ מלצלם, וזה שובר אותי"

שבע וחצי בבוקר, יום שלישי. ראיתי שיש הודעות חדשות בקבוצת הווטסאפ של מסאפר יטא, האזור שבו אני חי. כל מיני אנשים כתבו שם בוקר טוב.

אחרי דקה נשלחה בקבוצה הזו הודעה קולית שחבר שלי, מהיישוב אום אל-חיר, הקליט: "בולדוזרים! וגם ג'יפים של הצבא. וגם רכבים לבנים של המנהל האזרחי. הם בדרך אל מסאפר יטא".

התקשרתי מהר לנסר, אקטיביסט כמוני, והכנו את המצלמות שלנו. כמו תמיד. יצאנו לדרך, נכנסו לאוטו, והתחלנו לעקוב אחר כוחות ההרס, שהתאספו בהתנחלות מעון.

אני ונסר ניסינו לנחש איפה הם יהרסו הפעם. האמת – קשה לנו לצפות איפה יהרסו, כי באזור שלנו חולקו אלפי צוי הריסה. יישובים שלמים במסאפר יטא הם תחת סכנת הריסה וגירוש. אני אמרתי לנסר שנראה לי שהם יהרסו הפעם בשני יישובים: רכיז, וח'לת אל-דבע.

למה דווקא שם? כי אתמול הפקח של המינהל האזרחי, אילן, הגיע לסיור באזור, וצילם כמה בתים ואוהלים ביישובים האלה. ואני יודע שבדרך-כלל, יום או יומיים לפני מבצע הרס גדול, אילן מגיע לסיור – לצלם, או לחלק צוי הריסה.

עבורי, כאקטיביסט, ועבור תושבים רבים מהקהילה שלי – הסיורים האלו הם סימן רע ומפחיד.

בשעה שמונה הבולדוזרים יצאו מההתנחלות מעון והתקדמו לכיוון של היישוב הפלסטיני רכיז. הם הרסו את רוב הבתים ביישוב הזה, ברכיז, בכמה ביקורים בחצי שנה האחרונה. פה ירו בחבר שלי, הארון אבו עראם, בחור בגילי, רק בן 25, לפני חודשיים.

רצנו אל הרכב שלנו, עם המצלמות ביד, ועקבנו אחרי הבולדוזרים. אמרתי לנסר: "הם בטח יהרסו את האוהל של חאתם". אמרתי את זה כי חילקו לו, לחאתם, צו הריסה של "96 שעות" לפני שבועיים. צו של "96 שעות" מטרתו לשלול מאתנו את היכולת לערער לבית המשפט – כי ניתן לממש אותו מהר, תוך 96 שעות.

קפצנו מהאוטו ורצנו אל האוהל של חאתם. רציתי להיות שם כשהם מגיעים להרוס לו. אבל הבולדוזרים לא עצרו אצל חאתם, הם המשיכו הלאה, בדרך העפר, בכיוון ח'לת אל-דבע. טסתי בחזרה אל הרכב שלי. בינתיים הגיעו שלושה עיתונאים פלסטיניים מחברון כדי לצלם את ההרס, ונתתי להם טרמפ.

שיירת המכוניות של הצבא הותירה ג'יפ אחד מאחור, שיסע לאט מאוד לפנינו, כדי למנוע מהרכב שלנו להתקדם. ניסיתי לעקוף את הג'יפ, אבל הוא כל הזמן זז וחסם אותי. בשלב מסוים החיילים ירדו מהג'יפ והקימו מחסום צבאי כדי למנוע מאתנו להתקדם, אז השארתי את הרכב שלי בצדי הדרך, ורצתי ברגל אל ח'לת אל-דבע.

כשהגעתי לשם ראיתי חיילים מגרשים את תושביהם של שלושה בתים. הבית של בחור צעיר בשם ג'אבר, ושל אח שלו, עאמר. שניהם ממשפחת דבאבסה.

ג'אבר הוא חבר טוב שלי, אקטיביסט גם כן. הלכנו יחד לכל מיני מחאות, וישנו יחד פעם בח'אן אל-אחמר כדי להביע סולידריות עם תושבי הכפר – שנמצאים בסכנת גירוש.

היה לי מאוד קשה לראות שהגיעו להרוס את הבית של ג'אבר. זה כאב לי כי זו הפעם החמישית שעושים לו את זה. הפעם החמישית שהורסים את הבית שלו ואת הבית של אחיו. הם הורסים, והוא בונה, והם הורסים, והוא בונה – כי אין לו אדמה אחרת.

הבולדוזרים החלו למוטט את קירות הבית, וג'אבר ניסה לבקש מהחיילים צו הריסה, או מסמך אחר, אבל הם נופפו מולו בנייר שמכריז על כל היישוב כ"שטח צבאי סגור", ואז איימו עליו שיעצרו אותו.

אלו אותם החיילים, במג"ב, שלפני כמה חודשים זיהו את ג'אבר נוסע במונית פלסטינית, שלפו אותו ממנה, והיכו אותו מכות רצח בלי שאף-אחד ראה, בצדי הדרך. הם עשו את זה כדי לנקום, בגלל שג'אבר צעק עליהם כשהם הגיעו להרוס את ביתו בפעם השלישית. כך סיפר לי.

ובכל-זאת, ג'אבר אדם אמיץ, ואתמול בבוקר, בזמן שהחיילים החריבו לו את הבית בפעם החמישית, הוא ביקש לראות צו הריסה. והם דחפו אותו, ואת שאר משפחתו – עשרים מטר אחורה. "תתרחק מהבית", ככה אמרו לו.

אמא של ג'אבר בכתה, ראיתי את הכעס על הפנים שלה, והילדים שלו עמדו בצד, והחזיקו לה את היד, ובכו ביחד אתה בזמן שהחיילים החלו להחריב להם את הבית.

רוצים להשתיק את כולנו

ברגעים כאלה, כאקטיביסט, אני מתמלא בייאוש. אני עומד שם בלי יכולת לעשות כלום חוץ מלצלם, וזה שובר אותי. אני מקווה שיום אחד, בעתיד, יהיה לי יותר כוח לעזור להם באמת – לילדים האלו. הילדים שבכו אתמול כאשר ביתם נהרס מול עיניהם.

הבולדוזרים החלו להרוס את הבית של אח של ג'אבר, ולאחר שסיימו חזרו להחריב לג'אבר את חדר השינה והמטבח. כאשר עזבו סוף-סוף, ראיתי שג'אבר ואחיו החלו לפנות את ערימות האבנים, שחסמו את הכניסה למבנה אבן קדום שנחצב בבטן האדמה, אשר בו גרו אבותיהם.

האזור שלנו, מסאפר יטא, מלא בבתי אבן קדומים שכאלה, תת-קרקעיים, אותם הצבא לא יכול להרוס כי הם נבנו הרבה לפני שכבש את האזור ב-1967.

רוב המשפחות פה, ובהן זו של ג'אבר, גרו בעבר בבתי האבן האלו. אבל כיום האנשים מבקשים לעלות מעל לפני האדמה – לבנות בית שיתאים לחיים במאה ה-21, להתחבר לחשמל ולמים. הצבא מסרב לכל הבקשות שלהם להיתרי בנייה, ולא מכין תוכנית מתאר ליישוב. המטרה ברורה: לגרש אותם, אותנו, ליטא, אל העיר הגדולה הסמוכה.

אחרי שהרסו לג'אבר את הבית, אין לו ברירה אלא לחזור ולהתגורר במערת האבן שלו, שבה גרו אבותיו. זו האלטרנטיבה היחידה שלו, כי אין לו אדמה אחרת. אבל המערה הזו קטנה, מלאה ברטיבות, ולא מספיקה למשפחה הגדולה שלו.

ניגשתי אל ג'אבר. רציתי לדבר אתו. הוא היה נסער, והצביע על כלי המטבח שלו – חצי מהם נזרקו החוצה על ידי החיילים, וחצי מהם נותרו בפנים, נקברו תחת ההריסות.

ג'אבר סיפר לי שמאז שהרסו לו את הבית בפעם האחרונה, לפני שלושה חודשים, הוא הקדיש את מרבית זמנו ומרצו כדי לבנות את הבית מחדש. הוא סיפר לי איך אילן, הפקח של המנהל, מתנקם בו – כי מרגיז אותו באופן אישי שהוא ממשיך לבנות.

"אילן לא נותן לי צו הריסה. הוא מחכה בסבלנות שאסיים לבנות, שאסיים להשקיע את כל הכסף והאנרגיה שלי, ורק ברגע שזה קורה – הוא מגיע להרוס. כדי שהנזק יהיה מקסימלי", ג'אבר אמר לי. לכן, מאז הרס ביתו בפעם הרביעית לפני שלושה חודשים, כלומר בכל התקופה הזו שג'אבר בנה – אילן לא הגיע לחלק לו צו הריסה.

"כך הצבא מתייחס אלינו. הם רוצים שנעזוב את האזור הזה ונעבור ליטא. אבל אני אבנה שוב את הבית שלי, אמשיך לגור פה, בח'אלת אל-דבע".

כשכמעט נגמר לי הכוח, בדרך חזרה, הבולדוזרים עצרו ביישוב רכיז, כמו שחשבתי. בדרך לרכיז החיילים עצרו, וביקשו מאתנו, האקטיביסטים הפלסטינים, תעודות זהות, כדי לעכב אותנו ולמנוע מאתנו ללכת לצלם.

אף שאין חוק אשר אוסר על צילום, בתקופה האחרונה החיילים נוהגים כך במבצעי ההרס: הם מקימים מחסומים באמצע הדרך ומונעים מאתנו לעבור, כדי שלא נצליח לצלם כלום.

מפריע להם שאנחנו מצלמים כי הם לא רוצים שהעולם יידע מה הם עושים פה, שישמעו איך הם מחריבים בתים בלי לתת לפלסטינים שום אפשרות להוציא היתר בנייה ובלי לאשר תוכניות מתאר ליישובים שלנו בשטחי C.

הם לא רוצים שאנשים ידעו שהם מסוגלים לירות באנשים שמעיזים להתנגד למדיניות שלהם, כמו שעשו לחבר שלי הארון בחודש ינואר.

הם לא רוצים שאנשים יראו איך הם מגיעים בלילה, ועוצרים את האקטיביסטים שמוחים נגדם באופן לא אלים. ככה עשו לפני שבועיים לאבא שלי, נאסר אל-עדרה – עצרו אותו בהאשמות שווא ואחרי כמה ימים שחררו אותו. פשוט כדי להשתיק אותו. הם רוצים להשתיק את כולנו. כי הם לא רוצים שאנשים יידעו. זה הכיבוש.

באסל אל-עדרה הוא אקטיביסט וצלם מהיישוב תוואני בדרום הר-חברון