newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במקום חופש גדול: עשרות אמהות וילדיהן יגורשו לפיליפינים

כארבעים מהגרות עבודה ועשרות ילדיהן, שנולדו בארץ, יגורשו לפיליפינים בתום שנת הלימודים. היום הן יפגינו מול בית ראש הממשלה. "אני לא מרגיש שאני יכול לחיות עם זה שישלחו אותי למקום שאני לא מכיר", אומר אחד הילדים ומתקשה לעצור את הדמעות

מאת:

ארבעים אמהות מהפיליפינים ועשרות ילדיהן, תלמידי בית ספר, כולם נולדו בישראל, עומדים בפני גירוש בחודש הבא, לאחר שנעצרו ואולצו לחתום על הסכמה לעזוב את הארץ בתום שנת הלימודים. לפני כשלושה חודשים דיווחנו על גל מעצרים של עובדות זרות, בעיקר פיליפיניות, שחיות בארץ שנים רבות ואשר ילדיהן נולדו והתחנכו במערכת החינוך בארץ. מאז נעצרו עוד לפחות עשרים נשים, כך לפי גורמים בקהילה הפיליפינית. היום (שלישי), בשעה שבע בערב, יפגינו הילדים ואמהותיהם מול בית ראש הממשלה בירושלים בדרישה לאפשר לילדים להישאר, לפחות עד סיום הלימודים בתיכון.

בתגובה לפניית "שיחה מקומית" אישרו במשרד הפנים כי כארבעים נשים וילדיהן צפויות להיות מגורשות מהמדינה בקיץ הקרוב. הנשים חתמו על "מסמכי עזיבה" לאחר שנעצרו והוצבו בפניהן שתי ברירות: להישאר במעצר או להשתחרר ולחתום על הסכמה לעזוב את המדינה עם ילדיהן בקיץ הקרוב. עכשיו הגיע המועד, עוד מעט יחולקו תעודות סוף השנה וילדי בתי הספר יצאו לחופשת הקיץ ולקייטנות. בזמן הזה עשרות ילדים ישלחו לעתיד לא נודע, ולמדינה בה לא חיו מעולם.

לאנס בן ה-13 ואמו ליליה. "אני לא רוצה לטוס לפיליפינים, אני לא יודע מה הולך שם. אני לא מכיר את המאכלים והמנהגים". (אורן זיו)

לאנס בן ה-13 ואמו ליליה. "אני לא רוצה לטוס לפיליפינים, אני לא יודע מה הולך שם. אני לא מכיר את המאכלים והמנהגים". (אורן זיו)

בדירה קטנה בדרום תל אביב, לא הרחק משדרות הר ציון, אני פוגש את לאנס וג'ון, שניהם בני 13, תלמידי כיתה ז'. רבים מחבריהם מהקהילה הפיליפינית לומדים בבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב, אבל השניים לומדים בגימנסיה הרצליה בצפון העיר ורוב חבריהם לכיתה הם ישראלים. האווירה בדירה קשה ועצובה. בעוד רוב התלמידים מחכים בקוצר רוח לחופש הגדול, הילדים שאני פוגש מקווים שהחופש לעולם לא יתחיל ושנת הלימודים תימשך לנצח. המחנכת של לאנס וג'ון ומספר חברות של האמהות הגיעו לבית כדי לתמוך במשפחות ובילדים שבעוד חודש יאלצו לעזוב את הארץ. הן מנסות לעודד את אלו שכבר קיבלו תאריך גירוש ובמקביל לתכנן את הצעדים הבאים במאבק, החסר סיכוי כמעט, לשנות את החלטת משרד הפנים.

"דנה לא תיתן שיגרשו את לאנס", נכתב על הפוסטר שתלוי על הקיר בסלון הדירה, עדות לקמפיין הקודם, לפני כעשור, נגד גירוש הילדים. בתום המאבק המוצלח העניק גדעון סער, מי שהיה אז שר הפנים, מעמד לילדים מעל גיל חמש שלמדו במערכת החינוך באותה שנה. לאנס שהיה אז בן ארבע לא נכלל בהסדר. כך גם ג'ון וילדים נוספים.

אמו של לאנס, ליליה, נעצרה בתחילת השנה כשהלכה ברחוב בהרצליה. "לקחו אותי להגירה ואמרו לי שאם אני לא חותמת שאני עוזבת בקיץ, אני לא אצא", היא מספרת בדמעות. ליליה עובדת בארץ 15 שנה והיא ילדה כאן את שני בניה, לאנס ואחיו בן העשר. לאחר מספר שנים שבהן עבדה בישראל בסיעוד, הויזה שלה לא חודשה. מאז היא חיה כאן ללא אישורים. כמו נשים אחרות איתן שוחחתי, לפני שנתפסה בחודש ינואר, היא מיעטה לצאת מהבית מחשש שתעצר. לדבריה, היא חתמה על המסמך שתעזוב בקיץ כדי שילדיה לא ישארו לבד בבית. היא מספרת שבהגירה אמרו לה "את שמת את הילדים במצב הזה".

"יש בעיקר חשש. אני לא רוצה לטוס לפיליפינים, אני לא יודע מה הולך שם. אני לא מכיר את המאכלים והמנהגים", אומר לאנס. "שם אני ארגיש ממש עצוב", הוא משפיל מבטו. חברו ג'ון מצטרף לשיחה. שניהם מדברים עברית שוטפת, כמובן, ורוב החברים שלהם הם ילדים ישראלים. "התבאסתי מאוד", אומר ג'ון, "לא האמנתי שזה קורה. אני לא יודע להסביר את ההרגשה". מאז נעצרה אמו המחשבות על האפשרות שבעוד כמה שבועות הוא ימצא את עצמו בפיליפינים לא מרפות ממנו. "אני חושב על זה הרבה. אני לא מרגיש שאני יכול לחיות עם זה שישלחו אותי למקום שאני לא מכיר, שאני לא נולדתי בו".

במהלך השיחה לאנס וג'ון מתקשים לעצור את הדמעות, והמחנכת שלהם, דניאל לוי, שהגיעה לביקור בית במטרה לתמוך בהם מנסה לעודד אותם. "ילדים בגיל הזה לא צריכים לחיות בדאגה, לפחד לצאת מבית ולפחד שיתפסו את ההורים שלהם. הם צריכים להיות עסוקים בלימודים, בחברים, להנות מהתקופה הזאת", היא אומרת. ג'ון ולאנס עוד לא סיפרו לחבריהם לכיתה על מצבם. בינתיים, לבקשתם, שוחחה המחנכת עם הכיתה באופן כללי על מקרים דומים בהם גורשו ילדים מישראל. "לבקשתם לא פתחנו את זה", מסבירה לוי, "אבל כשדיברנו על כך שההגירה מנסה לגרש ילדים לפיליפינים, התלמידים האחרים היו בשוק. הם לא מבינים מה הסיבה, כי אין הבדל בינם לבין החבר'ה שבמקור הפיליפינים". וג'ון מוסיף כי "לא סיפרנו, אבל הם קצת יודעים. אני בטוח שהם יהיו עצובים כשידעו".

ג'ון (מימין), לאנס, והמחנכת דניאל לוי. "ילדים בגיל הזה לא צריכים לחיות בדאגה, לפחד לצאת מבית ולפחד שיתפסו את ההורים שלהם. הם צריכים להיות עסוקים בלימודים, בחברים, להנות מהתקופה הזאת". (אורן זיו)

ג'ון (מימין), לאנס, והמחנכת דניאל לוי. "ילדים בגיל הזה לא צריכים לחיות בדאגה, לפחד לצאת מבית ולפחד שיתפסו את ההורים שלהם. הם צריכים להיות עסוקים בלימודים, בחברים, להנות מהתקופה הזאת". (אורן זיו)

"אני מנסה להסביר לבנים מה צפוי אבל זה לא הולך", אומרת בייאוש ליליה, אמו של לאנס. "אני אגיד את האמת, רק ביבי ושרה יכולים לשנות את ההחלטה". האמהות מקוות שהממשלה תחליט לתת להן אשרות לפחות עד שהילדים יסיימו את לימודיהם התיכוניים. "זו גם המדינה שלהם", מצביעה ליליה על הילדים. "בגיל שלו ללכת לפיליפינים? הוא לא מכיר את המקום, את השפה. מאז שתפסו אותי הוא מרגיש רע ולא מצליח לישון".

לשיחה מצטרפת גם מיי, אמו של  ג'ון. היא הגיעה לארץ בשנת 2005 כשהיתה בהריון. אחרי חופשת הלידה ביקשה לקבל אישור "כניסה מחדש" כדי לנסוע לפיליפינים ולחזור, אך סורבה. את בתה הגדולה, שנולדה וחיה בפיליפינים, ראתה רק פעם אחת ב-14 השנים שהיא בארץ, כשהילדה קבלה ויזה לביקור קצר. מיי נעצרה במרץ האחרון, ובדומה לליליה הוחזקה במעצר עד שחתמה שתעזוב עם בנה ביולי. "מאז שנעצרתי החיים פשוט לא אותו הדבר, מרגישים את הלחץ בכל רגע", היא מספרת.

לפני כשלושה חודשים, כשהאמהות המיועדות לגירוש החלו להתארגן למאבק, הן קיוו שאחרי הבחירות והקמת הממשלה החדשה, תהיה להן כתובת – שר פנים וגורמים אחרים לפנות אליהם ולבקש התחשבות במצבן. כעת, כשרבות מהן עומדות בפני גירוש כבר בחודש הבא, אין להן את הפריבילגיה להמתין לאחרי הבחירות הבאות שיערכו בספטמבר. בהמשך החודש האמהות מתכננות לקיים עצרת גדולה בתל אביב.

מרשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים נמסר: "מדובר באזרחיות זרות השוהות בישראל תקופה ארוכה מאד בניגוד לכל דין וללא כל מעמד מוסדר. בחלק מהמקרים, אבי הילדים שב למדינת המוצא. העובדות האמורות נעצרו בגין שהיה בלתי חוקית ואולם, מתוך התחשבות ורצון לבוא לקראתן, הוחלט כהחלטה עקרונית לאפשר לילדיהן לסיים את שנת הלימודים כראוי ושהאמהות תצאנה מרצונן יחד עם ילדיהן ותחזורנה לביתם. אנו מצרים על הניסיון לנצל את ההחלטה המתחשבת לרעה".

"לא האמנתי שזה קורה". ילדים שנולדו בישראל ועומדים להיות מגורשים למדינה שהם לא מכירים. (אורן זיו)

"לא האמנתי שזה קורה". ילדים שנולדו בישראל ועומדים להיות מגורשים למדינה שהם לא מכירים. (אורן זיו)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf